סימן נב' – תרו"מ בארטישוק
סימן נב' – תרו"מ בארטישוק
שאלה
בארטישוק כמעט ואין פסולת ומכיוון שבימינו התרו"מ הולכים לאיבוד נהוג להפריש מהרע על היפה, אך בארטישוק כל הפרי יפה, והחקלאי אינו מוכן להפריש מהיפה על היפה ואם לא נמצא פתרון לבעיה הלקוחות יכשלו באכילת טבלים. וגם אם נדרוש מהחקלאי להפריש פרי יפה יש חשש שיהיה מי שייקח את התרו"מ ויאכלם, מכיון שאין הוא נרקב מהר וקשה להשמידו.
הועלה אפוא הרעיון לקצוץ את הארטישוק ממקום חיבורו עם עוקץ גדול יותר, ואח"כ לקצוץ את העוקץ ולהשתמש בו לצורך הפרשת תרו"מ. משום שהעוקץ ראוי קצת לאכילה, אחרי בישול, ויש אנשים האוכלים אותו, לכן שפיר יש לראותו כאוכל.
תשובה
א. במס' תרומות פ"י מ"ה, "תלתן שנפל לתוך הבור של מים בתרומה ובמע"ש אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ. ועיין תוי"ט שהוכיח שגם העץ הופרש כתרומה, דאל"כ מה הרבותא? ואעפ"כ לא חלה קדושת תרומה על העץ. ובמשנה ו' "חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהן ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ. אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע, אלא נותן את העץ עם הזרע", משמע שחלה קדושת תרומה על העץ, וצ"ל שאין בעץ תרומה מה"ת, אלא רק מדרבנן. וכ"מ מהשנו"א שכ' במ"ה לחלק בין תרומה לבין כלאי הכרם, הקדש ושביעית, שבאלו גם העץ אסור ור"ל שתרומת תלתן היא מדרבנן, משא"כ שביעית, כלאי הכרם והקדש שהם מה"ת, לכן גזרו בהם גם על העץ. ויתכן שאפי' קדושה דרבנן אין בו, אלא רק חיוב לתת לכהן, כמש"כ במשנה הראשונה שאם הכהן מחשיבן אסורים לזרים כמו גרעיני פירות בפ"א מ"ה.
עכ"פ למדנו מכאן שתלתן אע"פ שטעם עצו ופריו שווה (עיין ביצה י"ג.), לא חלה עליו קדושת תרומה אפי' כשהפריש, ק"ו שלא יוכל לפטור את התלתן עצמו מאיסור טבל. וא"כ ה"ה החלק המעוצה בפרי הארטישוק לא יפטור את הפרי.
ב. והנה המ"ר כ' דאע"פ שתלתן טעם עצו ופריו שווה אינו ראוי למאכל בעינו אלא ליתן טעם בקדרה. והא דיש לו קדושת שביעית כ' התויו"ט שטעם עצו ופריו שווה, והנאתן וביעורן שווה, וק' אם נאמר כהמ"ר שאינו ראוי למאכל בעינו אלא רק לתת טעם בבישול אין כאן הנאתן וביעורן שווה, שהרי ביעורן בבישול והנאתן באכילה. ואולי עצם נתינת הטעם באוכל מקרי הנאה, וכמו צבע. (עיין ב"ק ק"א). והר"ש כ' משום דהוי מאכל בהמה.
וא"כ לפי שני פירושים אלו ל"ד עץ התלתן לעץ הארטישוק. עץ התלתן אינו ראוי כלל לאכילה, אך עץ הארטישוק ראוי בדוחק.
ג. ובתרומות (פי"א מ"ד): "עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסים אסורים לזרים". ובירושלמי: ר"ז בשם ר"א מתניתא במובלעים באוכל". וכנראה הפירוש הוא שהדברים ההם חלק מהפרי אך הם עצמם אינם ראויים לאכילה אפי' בשעה"ד, לכן הם רק אסורים לזרים אך א"א לפטור בהם את הפרי עצמו.
אך בריש מעשרות אמרינן כל שהוא אוכל ופירש הרע"ב לאפוקי אלו שנאכלים ע"י הדחק, שאינם חייבים במעשרות. וצ"ע אם גם נ"ד דמי להנהו או שמא עדיפי טפי.
ועיין מש"כ בתשובה בעניין האכלת אבטיחים לבהמות בקיבוץ (סימן ???) שהבאנו שם את מחלוקת הפוסקים בעניין קליפות תפוזים אם חייבות בתרו"מ, שדעת החזו"א (מעשרות א', ל) שקליפות תפוז פטורות מתרו"מ ואין בהן קדו"ש. ולדעת מרן הרב זצ"ל (משפט כהן סי' פ"ד) שקליפות תפוז יש בהן קדושת שביעית, ומסתבר דה"ה לתרו"מ. וטעמו משום שרוב הקליפות עומדות לטיגון והוי דבר שדרכו לאכול מבושל. וא"כ זה נכון רק לגבי קליפות תפוז שלדעתו רובן עומדות לאכילה (יתכן שכך היה בזמנו), אך עוקצי הארטישוק שרובם נזרקים ואינם עומדים לאכילה גם הוא יודה שפטורים מתרו"מ ואין בהם קדושת שביעית.
מיהו יתכן לומר שבאמת גם עוקצי הארטישוק ראויים לאכילה אחרי בישול לרובא דאינשי, וזה שאינם נאכלים הוא משום שאין הם מגיעים אליהם, משום שהחקלאים נוהגים לקטום אותם ולהשליכם ולא לשווק אותם. אך אילו היו משווקים לשוק היו אוכליהם מרובים. בקיצור, בעייתנו היא האם זה צריך להיות ראוי לאכילה או עומד לאכילה. עי' המעשר והתרומה (פ"ג סכ"א הע' ל"ח) שמשמע מדבריו שאין צורך בעומד לאכילה אלא גם בראוי לאכילה חייב בתרו"מ. ואולי בזה נחלקו הרב זצ"ל והחזו"א.
ובכרם ציון, הלכות פסוקות, תרומות עמ' קכ"ב הגרצ"פ הסתפק אם מותר לתרום מעלי הצנון על הצנון וכן יתר הקליפות הנאכלות בדוחק על הפרי עצמו. והעיר מסוכה (ל"ו) דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא, דכל שגדל כאחד חשיב מינו. וילה"ק מגרעינים בפי"א דתרומה מ"ה שמבואר שאפי' גרעינים הראויים לאכילה אינם מעיקר הפרי ולא נאסרו לזרים אלא משום שהכהן מחשיבן, אך אין הגרעינים יכולים לפטור את הפרי וע"כ דלא לכל דבר אמרינן שמה שגדל עם הפרי נחשב לפרי. עכ"פ בעמ' ק"כ התירו להפריש מקליפי תפוזים ואבטיחים וכל כיו"ב על פירותיהן. וא"כ ה"ה בנ"ד. ועיין המעשר והתרומה (פ"ג סכ"א הע' ל"ה.
ד. ועי' ציץ אליעזר ח"א סי' א' וח"ב סי' י"ז שהאריך להוכיח שאפשר להפריש מעלי הצנון על פרי הצנון, אע"פ שעלי הצנון אינם ראויים לאכילה אלא בשעת הדחק.
והסתמך בעיקר על הירושלמי חלה (פ"ד סוף ה"ד) "אימתי גזרו על הכרשינין? ר' יוסי אומר: בימי רעבון. רבי חנניה בשם רבי: בימי דוד ופי' הפנ"מ בימי רעבון שהיה נחשב להם ואכלו אותם ע"י הדחק וגזרו תרו"מ עליהם".
וז"ל הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ב) "הכרשינין אע"פ שאינן מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשנת רעבון חייבין בתרומה ומעשרות".
משמע שלא היתה זו גזירה חד-פעמית ועל דבר מסוים דוקא (כפי שהגר"ש ישראלי רצה לומר בתשובתו לציץ אליעזר שם) אלא גזרה כללית שכל דבר הראוי להיאכל בשעה"ד חייב בתרו"מ. שנת רעבון אינן הסיבה אלא הסימן שאנשים מסוגלים לאכול דבר זה.
עם זאת משמע מהירושלמי שזוהי גזרה דרבנן. ואע"פ שגם כרשינין עצמן אינן חייבים בתרו"מ מהתורה יש כאן תרי דרבנן. ונפ"מ להפריש מתרי דרבנן על חד דרבנן. וא"כ בנ"ד גם אם נאמר שעוקצי הארטישוק חייבים בתרו"מ אך יתכן שאי אפשר יהיה להפריש מהם על הפרי עצמו כי העוקצין הם תרי דרבנן והפרי הוא חד דרבנן. מיהו יתכן שאין כאן גזרה חדשה, שאין גוזרין גזרה לגזרה, אלא הרחבת החיוב שרבנן חייבו ירק מדרבנן, שגם אותם חלקי הירק שאינם ראויים כל כך לאכילה גם הם בכלל אותו חיוב ובעיקר י"ל שעוקצי הארטישוק ראויים לאכילה גם שלא בשנת רעבון.
מסקנה
ניתן להפריש מעוקצי הארטישוק על פרי הארטישוק.
