סימן כט' – ניסויים בכלאים

 

סימן כט' – ניסויים בכלאים*

ראשי פרקים:

       הצגת הבעיה

       א. זריעה לנוי ולריח

       ב. זריעת פשתן לשם בדיקה

       ג. גידול בחממות

       ד. זריעת כלאיים ע"י גוי

       סיכום

       מסקנה      

* * *

 

הצגת הבעיה

האם מותר לערוך ניסויים בזריעת כלאים? הניסוי נחוץ כדי לבדוק את כושר עמידתם של צמחים בתחרות. הניסוי ימשך כ-3 שבועות בלבד, ואין שום כוונה לאסוף את הפירות או להשתמש בהם. מה הדין? 

 

א. זריעה לנוי ולריח

בתשובת הרדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים רנ"ג) כתב, שהזורע כלאיים, אף אם אינו מכוון בזריעתם לאכילה, אלא למראית העין (דהיינו: לנוי) - עובר בלאו. ואלו דבריו:

"לא מצאתי מקום לשאלה זו. וכי באכילה תליא מילתא?! והלא מי שזרע כלאים, אע"פ שעבר, מותר לו לאכלן, כי אין האיסור תלוי אלא בזריעה... וכיון שהדבר תלוי בזריעה, מה לי שיזרע לאכילה או למראית העין? ותו, מי שרואה אותם, כלום יודע אם הם לאכילה או למראית העין?"

ובאמרי בינה (שו"ת ח"א סי' י' ד"ה והנה) הסתפק אם זורע ליהנות מריחם, אם יש לדמות למראית העין. (וצ"ע מה ההבדל, שהרי קול מראה וריח שוין הם). 

 

ב. זריעת פשתן לשם בדיקה

והנה מצינו משנה מפורשת, לכאורה, להיתר (כלאים פ"ב מ"ז):

"שלו חטים ושל חבירו חטים - מותר לסמוך לו תלם של פשתן... ר' יוסי אומר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן". 

ומפרש הרע"ב (ד"ה מותר):

"שהכל יודעים שאין מתכוון לקיים הפשתן אלא לבדוק שדהו אם היא יפה לפשתן..."

הירושלמי (שם ה"ה) מבאר את המחלוקת שבין ר' יוסי לרבנן, ואומר, שר' יוסי לא חושש למראית העין ואילו רבנן חוששים לכך. ולפי זה יוצא שגם רבנן מודים לר"י, שהזורע ע"מ לבדוק - אין בו איסור כלאיים מעיקר הדין, ולכן מותר בינו לבין חבירו. וכן פסק הרמב"ם (כלאים פ"ג הי"ז): 

"היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצידה זרועה חטים - מותר לו לזרוע תלם של פשתן אחד בצד חטים שלו סמוך לשדה חבירו. שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן, ולא נתכוין זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה לזרע פשתן או לא, ונמצא כזורע להשחתה".

ועי' רדב"ז (שם ד"ה היתה) שכתב, שזה שנקט היתר הזריעה של פשתן בין שתי שדות של אותו המין - לרבותא הוא, שגם כאן לא נחוש למראית העין. וא"כ בנד"ד, שכל הרואה יודע שבאוניברסיטה כל הזריעות אינן אלא לשם ניסויים מדעיים - אין איסור לזרוע כלאים.

וצריך לחלק בין הלכה זו לבין מה שכתב הרדב"ז בתשובה (לעיל סעי' א), שאסור לזרוע לשם נוי. וצריך ליישב עפ"י דברי הרמב"ם שכתב: "ונמצא כזורע להשחתה". כלומר, הבודק שדהו לא מחכה עד סוף הגידול, ודי לו בתחילת הגידול. אך הזורע לנוי - מחכה עד סוף הגידול, ועצם הנאת הנוי היא כשימוש בכלאים. שכן, מה לי אכילה, מה לי שימוש אחר1? אך כשזורע לבדוק וכוונתו להשחתה - אין איסור בכך.

ומצינו כעין זה בירושלמי שביעית (פ"ד ה"ד):

"ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחולות... ואין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ אבל בודקין אותן בגללים בעציץ". 

ומשמע, שחרישה וזריעה על מנת להתלמד, אמנם שונה מחרישה וזריעה ע"מ לאכול, אך בכל זאת התירו רק בחולות או בעציץ מלא גללים. וייתכן שאסור רק משום מראית העין (עי' "שבת הארץ" עם תוספת שבת, פ"א ה"ו אות ג'). וא"כ גם בכלאיים, י"ל שבמקום שאין חשש של מראית העין - מותר, כגון בנד"ד.

ועיין חזו"א (שביעית סי' כ' ס"ק ה' ד"ה ואפשר) שכתב כך:

"ואפשר דמיירי בעציץ נקוב, ומניחן שיושרשו. ובאמת, בעפר חיובא נמי איכא... אבל כוונת הבדיקה אינה מפסדת את שם זריעה, שהרי אפשר לבודקן וליהנות מאביה. והלכך, אף אם חושב לעזוב את הפירות - בטלה דעתו. ואף אם דעתו לעוקרן קודם שיתבשלו - אין מחשבתו כלום, דילמא מימליך... אבל לקושטא דמילתא, כל זריעה העתידה להשתרש - חשיבא זריעה, והאיסור כבר נגמר, ואין נפקותא לאיזה תכלית זרען".

ומכאן שאיסור הזריעה הוא מעיקר הדין, גם אם כוונתו לבדוק ולא להשתמש בגידולים. מיהו בסוגרים כתב החזו"א (שם) שבכלאים הדין שונה:

"מיהו בכלאיים, אם דעתו לעוקרן קודם שיעשו פירות - אין חיוב בכלאיים, דבכלאים בעינן זריעה הרגילה ברוב בני אדם".

וכן כתב החזו"א בכלאים (סי' ה' ס"ק ט"ו ד"ה והנה):

"והנה מדברי הגר"א (הגהות הגר"א לירושלמי כלאים פ"ב ה"ה ד"ה לבדוק) מבואר שאין היתר כלאים בלבודקן יותר מזורע לאכילה, אלא ההיתר משום שלא יקיימן".

וכן דייק החזו"א מלשון הרמב"ם (שהבאנו לעיל) "ונמצא כזורע להשחתה". ובאר שלא ימתין עד שהפשתן יגדל לגמרי, אלא ישחית אותו קודם לכן.

אמנם מו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א (ארץ חמדה מהדורה ראשונה עמ' קס"ג) כתב שכל ההיתר של זריעה ע"מ לבדוק הוא כשרוצה לבדוק את השדה, אך אם משתמש בצמח עצמו - אסור משום כלאיים. ולכן כתב ש"זבל ירוק" בכרם - אסור, כי זוהי דרך שימושו. וזאת בניגוד לחזו"א שכתב בכלאים שם (ד"ה ומיהו): 

     "ולפי"ז אפשר דנוטע צמח לסייג ע"מ שלא ללוקטו - נמי אין בו כלאים מן התורה"2. 

ובחוקות שדה (להגרח"ז גרוסברג, סי' א', תלמי שדה ס"ק ה') כתב דלפי"ז מותר זבל ירוק בכרם. 

והנה, בניסויים מדעיים, יתכן שהשימוש אינו בצמח עצמו. זורעים את הצמחים כדי לראות כיצד הם מתרבים, ועיקר המטרה היא הלימוד ולא השימוש בצמח עצמו3. וכן אין הדבר דומה לזבל ירוק שהשימוש הוא בצומח עצמו, משא"כ בנ"ד השימוש אינו בצמח עצמו. אולם סברה זו דקה, וקשה לסמוך עליה למעשה. 

 

ג. גידול בחממות

והנה בנד"ד הניסויים נעשים בחממות סגורות. יש לדון א"כ, אם אפשר להקל משום שחממה היא בית ולא "שדה"4. והתורה אמרה (ויקרא י"ט י"ט): "שדך לא תזרע כלאים". ועיין ארץ חמדה (למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, מהדורה ראשונה עמ' קס"ב), שם נאמר שזריעת כלאיים בבית אסורה רק מדרבנן. וא"כ בנד"ד, כיון שנחלקו החזו"א ומו"ר הגר"ש ישראלי בדין זריעה לשם בדיקה - א"כ, בחממה שהאיסור בה הוא מדרבנן - י"ל שספיקא דרבנן לקולא. וצ"ע (שכן לדעת החזו"א, שביעית סי' כ"ו ס"ק ד', איסור כלאיים בבית הוא מדאורייתא). 

 

ד. זריעת כלאיים ע"י גוי

בנד"ד, השאלה העיקרית היא על הקיום של הכלאיים ולא על הזריעה. את הזריעה יכול לעשות גם גוי, אך הקיום חייב להעשות ע"י הסטודנטים הלומדים. הם חייבים לעקוב מקרוב אחרי ההתפתחות של הצמחים ולתת להם מנות מדודות של מים, דשן וכדו'. איסור קיום הוא רק מדרבנן (כפי שיבואר לקמן). ומכיון שלא ברור כלל שיש כאן איסור כלאים, יש מקום להתיר את הקיום בלבד ע"י ישראלים.

וצ"ע אם ניתן להקל בזריעה ע"י אמירה לגוי. על כך כתב הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ג):

     "ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים".

ודייקו מהר"י קורקוס והרדב"ז (שם), שההיתר הוא לומר לגוי שיזרע כלאיים בשדהו של הגוי. אך לומר לגוי לזרוע בשדה של ישראל - אסור מדרבנן, משום אמירה לגוי באיסור לאו. שאלה זו היא בעיא בגמרא (ב"מ צ' ע"א), ולא איפשיטא, ופסק הרמב"ם הוא לחומרא. 

הראב"ד (השגה שם) הבין שהגוי זורע בשדה של ישראל, והשיג על הרמב"ם: 

א. על עצם היתר האמירה לגוי.

ב. על קיום הכלאיים ע"י בעל השדה, שהוא אסור ג"כ.

מהר"י קורקוס, הכס"מ והרדב"ז (לרמב"ם שם) כתבו בדעת הרמב"ם שעל קיום כלאיים אין חיוב מלקות, ואינו אסור אלא מדרבנן. ויתכן לומר שבזה יתרץ הרמב"ם את קושיית הראב"ד מקיום, כיון שקיום הוא רק מדרבנן. ולפיכך, אמירה לגוי אמנם יש בה איסור, אך הקיום הוא ע"י הגוי, וא"כ הוי אמירה לגוי באיסור דרבנן. והראב"ד שהבין שהמדובר בשדהו של ישראל, מייחס את הקיום לישראל עצמו. ודו"ק.

א"כ בנד"ד האמירה לגוי רק מקילה את האיסור מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אך לא מתירה. אך כיון שיש כאן ספק איסור (מצד מטרת הגידול ומצד החממה) - הוי ספיקא דרבנן לקולא, וה"ה לקיום ע"י ישראל.

 

סיכום

א. זריעת כלאיים אסורה גם אם היא לא לשם אכילה (כגון: לנוי או לריח). 

ב. זריעת כלאיים לשם בדיקה והשחתה ולא לשם שימוש במה שיגדל - לדעת החזו"א היא מותרת, ואילו לדעת הגר"ש ישראלי מותר רק כשכוונתו לבדוק את השדה ולא כשכוונתו לבדוק את הגידול (וצ"ע בזריעה לשם לימוד).

ג. זריעת כלאיים בחממות אינה אסורה אלא מדרבנן.

ד. זריעת כלאיים ע"י גוי - אסורה מדרבנן. ובמצב של ספק היא מותרת.

ה. קיום כלאיים ע"י ישראל - אסור מדרבנן, וע"י גוי - מותר. 

 

מסקנה

כאשר עורכים ניסויים בזריעה וגידול של כלאיים בחממה לצורך לימוד בלבד מבלי להשתמש במה שיגדל - יש לבצע את הזריעה ע"י גוי. את הטיפול השוטף בגידולים מותר לעשות ע"י ישראל.

  

 

 

 

* שאלה מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. עריכה ראשונה: הרב עזריאל אריאל.

1 ואע"פ שקול מראה וריח אין בהם משום מעילה - אסור לכתחילה (רמב"ם הל' מעילה פ"ה הט"ז). ובפרט כאן, שהוא זורע לשם הנאת מראה, ואת זה התורה אסרה.

2 הערת עורך (י"א): מסקנת החזו"א אינה יוצאת, לענ"ד, מהגר"א שהרי הוא מקיימם. וכן בזבל ירוק הוא רוצה בקיומם. ואע"פ שאח"כ משחיתם. וכן בניסויים מדעיים הוא רוצה בקיומם עד שישחיתם. 

3 וכעין זה כתבתי לענין ניסויים בפרי ערלה, שאין כאן הנאה. וכן אמרו לענין ניתוח מתים, שאין כאן הנאה מהמת עצמו כשהמטרה היא הלימוד, והדבר צ"ע.

4 לגבי דין חממה כבית, עי' בהרחבה מדריך שמיטה לחקלאים תשנ"ד (פרק י"ח סעי' ג-ד והע' 8). ועי' סי' ???.