סימן כד – גיזום עלים בעצי אתרוגים

סימן כד – גיזום עלים בעצי אתרוגים

שאלה

כדי לשמור על נקיונם של האתרוגים והידורם יש צורך לגזום את העלים סביבם כדי שהללו לא ישרטו על ידי הקוצים. מהו לעשות כן בשביעית?

תשובה

פאה"ש (סי' כ' ס"ד) הביא את הדין שמותר ליטול את העלה מעל האשכול בשביעית. הרמב"ם לא הביא הלכה זו, שנאמרה ע"י ר"ש במשנה כי הוא מפרש שר"ש 171 חולק על ת"ק ואין הלכה כמותו. ואע"פ שהירושלמי הסביר את דברי ר"ש שסובר שהריהו כמציל מן הדלקה כלו' הדבר מותר כדין לאוקמי, בכ"ז לא פי' הרמב"ם כמותו. ופי' פאה"ש את ד' הרמב"ם שלא התיר לאוקמי אלא בפעולה שמחוץ לאילן אך באילן גופו לא התיר.

אך בעל פאה"ש עצמו לא פסק כהרמב"ם בענין עלה מן האשכול, משום שלד' הגר"א אין מחלוקת בין ר"ש לרבנן, אלא עלה מן האילן אסור, אך עלה מן האשכול מותר, משום שהוא לאוקמי. ובעל פאה"ש הביא לו ראיה מרש"י שאיסור פירוק הוא רק בשרשי האילן אך מן האשכול מותר.

ולדעת החזו"א ר"ש חולק על ת"ק, ות"ק סובר שמכיון שיש כאן לאברויי במידה מסוימת, לכן אסור, ולר"ש מותר מכיון שסובר שעיקרו לאוקמי ולא לאברויי. וקרוב לזה הביא המשנ"י בשם הגרי"ז מינצברג שהמחלוקת ביניהם היא כשהפעולה היא לאוקמי ולאברויי שלר"ש מותר ולרבנן אסור. אך כשהמעשה נעשה רק לאוקמי גם לדידהו שרי.

ולמרן הרב קוק זצ"ל דרך אחרת. שלאוקמי אילנא מותר אך אוקמי פירא אסור, משום שאין פירות שביעית שלו (עי' שבה"א פ"א ה"ה [אות ט"ז בשבה"א השלם]). ולדעתו מובנת היטב מחלוקת ר"ש ורבנן. שר"ש מתיר גם אוקמי פירא ות"ק אוסר, והרמב"ם פסק כת"ק שאוקמי פירא אסור.

מיהו גם לדעתו יתכן לומר שהגנת האתרוגים משריטות, לצורך הידור מצוה, אין בה איסור לאוקמי פירא, שהרי הפרי לצורך אכילה קיים גם בלא"ה וכל מה שעושה הוא רק להידור מצוה. אמנם אם כוונתו למכור את האתרוגים ולהרוויח כתוצאה מכך שהם מהודרים יותר, י"ל שאסור, שהרי אין פירות אלו שלו. (אך בימינו שהציבור מדקדק שגם אתרוג פשוט יהיה ללא שריטות אין המטרה ריוח נוסף, אלא קיום מצוה).

אך לדעת הפנ"י בסוכה שם, שרק מחיר האתרוג הראוי לאכילה נתפס בקדושה והיתר לא נתפס בקדושה, י"ל שמכיון שהאתרוג לאכילה יהיה ראוי גם ללא הטיפול, והטיפול הוא רק להדרו לצורך מצוה, תוספת זו אין בה קדו"ש וממילא מותר לאוקמי גם לד' הרב זצ"ל. אלא שסברת הפנ"י צ"ע.

ועיין ירושלמי ערלה (פ"א ה"א) "אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה". ובמשמרת להבית דף כ"ב כתב שלענין שביעית אתרוג הנטוע למצוה אין בו קדו"ש אך למעשה נהגו שאתרוג קדוש בק"ש עיין כר"צ הל' שביעית (עמ' ס'). ולפי הפנ"י רק חלק מהפרי עצמו קדוש אך כל מה שלא מיועד לאכילה אין בו קדושה. אלא שק' להפריד בין הפרי עצמו לבין נויו והידורו. ומסתבר שבאתרוגים הגדלים בחצרו שלא למטרות מסחריות י"ל שהגיזום מותר ללא כל ספק, כי מצוות ללה"נ. כלומר, אין כאן שום מטרה רווחית, אלא צורך מצוה בלבד.

ועוד, שאתרוג קדושתו תלויה בלקיטתו, ואם ילקוט אותו אחרי ר"ה לא יתקדש ויהיה שלו, וא"כ אין איסור לאוקמי פירא באתרוג. אלא הדבר תלוי מתי חלה קדושתו של האתרוג. דהא לדעת הרמב"ם אזלינן לחומרא הן בתר חנטתו והן בתר לקיטתו. ופי' הרדב"ז שלדעת הרמב"ם מעיקר הדין אזלינן באתרוג בתר חנטתו ורק לחומרא אזלינן בתר לקיטה. אך לדעת הכס"מ (הל' מע"ש פ"א ה"ו) אתרוג דין ספק 172 יש לו, וא"כ יש כאן עוד ספק להקל. כי לדעת התוס' בר"ה ט"ו א' שספק הפקר לחומרא והוי הפקר וא"כ אין היתר לאוקמי פירא של הפקר. אך לדעת הרמב"ם לא אמרינן ספק הפקר – הפקר. (ובהסבר המחלוקת ביניהם עיין אפיקי-ים ח"ב סי' כ"ד ומשאת משה קידושין סי' ה').

והגר"מ שטרנבוך סובר שאם אזלינן בתר לקיטה, הקדושה מתחילה רק ברגע הלקיטה, וא"כ לפני כן אין לו קדושה. ואפ"ל גם שהסברה היא כמש"כ שמא ילקוט אחרי שביעית. וכל עוד לא לקט לד' הרמב"ם הוי ספק הפקר דל"ה הפקר ויכול לטפל באתרוגים וצ"ע.

והנה בפאה"ש (שם סי' כ' אות ל"ז) הביא מהירושלמי והתוספתא: "וכן אין מכוונין לקוץ הקוצים היוצאים מהאילן שלא יזיק הפירות". וקשה מ"ש מנטילת העלה מהאשכול שכ' להתיר? ויתכן שנטילת עלה מהאשכול כתב רק בשם י"א, ואילו אין מכוונין כתב לדעת הרמב"ם. וא"כ לד' הרמב"ם באמת אסור. אא"כ נאמר שיש לחלק בין חשש נזק לפרי עצמו, שלא יהיה ראוי לאכילה לבין חשש להידורו של האתרוג שאינו אלא צורך מצוה. ומכיון שפאה"ש הביא שרש"י חולק יש כאן כמה ספקות להקל, בפרט בשביעית בזה"ז ובאתרוג דאורייתא. מיהו בשנה שיו"ט א' של סוכות חל בשבת אין להתיר כ"כ. כי אז אין מצות נטילת אתרוג מדאורייתא, אלא מדרבנן, אין סיבה להתיר איסור דרבנן של שביעית לצורך מצוה דרבנן של אתרוג. מה גם שלדעת המחבר ביו"ט שני כל המומין כשרים באתרוג. וגם לדעת הרמ"א שמחמיר בפסולי הדר, שריטות אלו אינן פסולות כלל ואינן אלא להידור בלבד, כשם שמצוה להדר באתרוג כך מצוה להדר בהלכות שבת הארץ. 

ואולי יש לחלק בין מגדל האתרוגים, שנאלץ לגזום את העלים כדי לספק תוצרת מהודרת לציבור, כי הוא אדם אחד בלבד בעזרת כמה פועלים (מהם נוכרים) ואילו צרכני האתרוגים הם ציבור רחב. ולצורך מצוה דרבים יתכן שיש להקל ליחידים שלא להדר במצות שבת הארץ כדי לזכות את הרבים באתרוגים מהודרים וכמו שכתבו התוס' בשבת (ד' א' ד"ה וכי), שבמצוות דרבים אמרינן חטא כדי שיזכה חברך. ובפרט שכאן אין זה חטא ממש חלילה שהרי יש מקום להתיר מלאכה זו, רק אין בזה הידור. ואע"פ שגם הרבים אינם מקיימים בכך מצוה ממש אלא הידור מצוה. הידור דרבים דוחה הידור דיחיד. מאידך י"ל שכולנו צריכים להיות אחראים לכך שהארץ תשבות בשביעית. אולם כבר רבו הדעות שרק מי שעובד באדמתו מחלל את קדושת הארץ. ולכן נלענ"ד כדי לצאת מכל הספקות לא להתיר מלאכה זו אלא ע"י מינוי הפועלים כשליחי בי"ד. ובי"ד מעוניין שלציבור יהיו