סימן יז – חריש לשם תפיסת קרקעות

סימן יז – חריש לשם תפיסת קרקעות* 150

שאלה

כדי למנוע תפיסות קרקעות ע"י הערבים הציע מנהל מקרקעי ישראל לחברי המושב לדסק את הקרקעות ע"י חברי המושב, כדי להבטיח את בעלותן הישראלית. האם הדבר מותר בשמיטה?

תשובה

עניין דומה לזה מצינו בחזו"א (סי' כ"ב ס"ק ב') שאם זרעו שדה לפני ר"ה של שביעית, מפני שלא רצו להניחה בורה ויפשטו הערבים עליה – התבואה הגדלה בה מותרת משום ספיחין, שמכיון שלא זרעו בזמן זריעה, וזריעה זו לא הוי כדעבדי אינשי, וכל עיקרה משום שמירת שביעית, ולולא מצות שביעית לא ניחא להו בזריעה זו – לכן הספיחין מותרים.

אמנם החזו"א לא התיר כאן חרישה וזריעה בשביעית עצמה, אלא כל דיונו הוא בזריעה בערב שביעית כאשר התבואה צמחה בשביעית, והשאלה התעוררה לעניין ספיחין. וא"כ י"ל שרק לעניין איסור ספיחין כתב החזו"א שזריעה כזו, שלא נעשתה כדרך הזורעים וכל מטרתה למנוע השתלטות נוכרית, אין בה איסור ספיחין. אך אין ללמוד מכאן היתר לזריעה כזו בשביעית עצמה, אע"פ שאינה זריעה כדרכה ומטרתה אינה הגידול עצמו. וראיה לכך שאין להתיר מלאכה בשביעית, אע"פ שמטרתה אינה חקלאית, מהירושלמי (שביעית, פ"ד ה"ד) "אין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחולות". והרמב"ם הביאו להלכה (פ"א ה"ו). ומבואר מזה שאע"פ שמטרת החרישה אינה חקלאית, אלא אימון הפרה לחרוש, לא הותר הדבר אלא בחולות, מקום שאינו ראוי לזריעה. וא"כ בנ"ד שהמקום ראוי לזריעה, אע"פ שלא חרש כדרך החורשים, והמטרה היא מדינית, הדבר אסור.

ומרן הרב זצ"ל במשפט כהן (סי' ע"ד) כתב שכשיש חשש להשתלטות נוכרית על הקרקע, גם מי שאינו סומך על היתר המכירה, רשאי לחרוש בשעת הדחק את הקרקע, אולם רק בזמן ההכרחי לכך, כלומר לא בעונת החרישה המקובלת, אלא בשינוי וע"י נוכרי. הזמן ההכרחי לכך מוכיח שאין כוונתו לזריעה אלא רק בגלל האילוץ של חשש ההשתלטות הזרה. אלא שנושא העיתוי אינו משמש תמיד כהוכחה לכך שהמטרה אינה זריעה, כי יש גידולים שונים בעונות שונות. גם השינוי לא ברור כל כך, כי יש הרבה צורות של חרישים. והרב יעקב אפשטיין העיר מהירושלמי פ"ד ה"ב כשהמלכות אונסת התירו לחרוש רק פעם אחת, בשביל הארנונא. כלומר, בגלל אילוץ לשלם ארנונא חרשו, אך חרשו רק פעם אחת, במקום פעמיים, ובכך הראו שכוונתם אינה למטרות רגילות אלא רק לצורך הארנונא. והדבר היה מותר. וא"כ יש אולי ללמוד משם לענייננו, שחריש 151

לשם מטרה צדדית, אם הדבר ניכר שנעשה לשם כך, הוא מותר.

ואכן מצינו לעניין שבת סברה כזו בפוסקים, שמלאכה שנעשית לשם יציאת ידי חובת השלטון נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. עיין שו"ת מהרי"ק (שורש קל"ז) שכתב שאם אדם עושה מלאכה בשבת בגלל חשש שייפגע ע"י נוכרים הר"ז מלאכה שאצל"ג. ודומה לזה כתב המהרש"א בב"ב (קי"ח ב' בחידושי אגדות) שצלפחד, שהיה המקושש לדעת חז"ל, לא חילל שבת מצדו, כי כוונתו היתה להראות את חומרתו של חילול השבת, לכן יצא לקושש עצים. ונסקל על כך, כי למראה עיניהם של העדים שהתרו בו הוא אכן חילל שבת, ולמרות שהותרה, המשיך בכך. אך כוונתו האישית היתה רק להראות עד כמה חמור חילול השבת, ומבחינתו היתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

והנה ההנחה ששביעית דינה כשבת לעניין מלאכה שאצל"ג לא מוסכמת. דעת התוספות בכמה דוכתי (גיטין מ"ד ב' ד"ה נתקווצה ומו"ק י"ג א' ד"ה נטייבה) ששביעית שונה משבת, ומלאכה שאצל"ג בשביעית חייב. (ולעיל בסי' ג' בררנו סוגיה זו ואכמ"ל). ואם נניח שבשביעית אין פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, ע"כ א"א לומר שההיתר של המלכות אונסת הוא מסיבה זו של מלאכה שאצל"ג, אלא ע"כ ההיתר הוא בגלל האונס שגבל כנראה בפיקו"נ. אלא שגם בהיתר של פיקו"נ לא הותר אלא הקל הקל תחילה. ואם אפשר לספק את דרישות המלכות בחרישה אחת (שאז היבול יהיה נמוך) אין היתר לחרוש פעמיים. וזו כוונת הרמב"ם בפסיקתו (פ"א הל' י"א): "משרבו האנסין... התירו לזרוע להן בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד". ומסתבר שבמילה "בלבד" התכוון הרמב"ם לומר שמותר לעשות רק את המינימום בלבד, ואם אפשר לצאת ידי חובת המלכות בחרישה אחת אין היתר לחרוש פעמיים. וא"כ אין שום הוכחה מסוגיה זו שמותר לחרוש חרישה אחת לצורך ארנונא בלבד, אלא ההיתר הוא משום פיקו"נ.

וכן מוכח מהמשך הסוגיה שם בירושלמי שר' יעקב בר זבדי הקשה לר' אבהו מהלכה שנמנו עליה בבית נתזה שבפרהסיא אסור לעבור אפילו על עבירה קלה. והוא השיב לו שלא היתה כאן כוונה מצד המלכות להעביר את ישראל על דתם, אלא רק לצורך הארנונא, דהיינו להנאת עצמן, וכן פירש הר"ן בסנהדרין (כ"ו א' ושם ע"ד א').

אמנם מהשגת הראב"ד על הרמב"ם משמע שמפרש שההיתר אינו משום פיקו"נ, אלא שגם הוא לא התיר כן אלא במקומות שלא החזיקו עולי בבל. (ובאמת ילה"ק על הראב"ד מסוגיית הירושלמי הנ"ל, וכבר עמדו על כך המפרשים).

אכן מצאתי בר"י קורקוס על הרמב"ם שכתב: "ומפרש רבנו משום ארנונא, שהם חייבים ליתן מזונות לחיל המלך ואם לא יזרעו אין להם מהיכן יתנו ארנונא, וא"כ נמצא שאינם זורעים לעצמן אלא לחיל המלך ולכן התירו להם". מבואר בדבריו שהעושה מלאכה בשביעית שלא לצורך עצמו אין בכך משום מלאכה האסורה, וכדין מלאכה שאצל"ג. ומה שהקשינו מסוגיית הירושלמי, שמשמע שההיתר הוא משום פיקו"נ ולא משום מלאכה שאצל"ג, יש ליישב, שאמנם אין כאן מלאכה דאורייתא אולם יש כאן איסור דרבנן. וזה היה היתרו של ר' ינאי שהתיר רק חרישה אחת לצורך המלכות, כי בכך לא יעברו על איסור דאורייתא, אלא רק על איסור דרבנן, כמו בשבת, 152 שמלאכה שאצל"ג אסורה מדרבנן. ועל זה הקשה ר' יעקב בר זבדי לר' אבהו, הרי בשעת השמד אסור לעבור בפרהסיא אפילו על עבירה קלה, ר"ל אפילו על איסור דרבנן (ודמי לערקתא דמסאני) ועל זה תירץ לו דהנאת עצמן שאני.

מ"מ איסור דרבנן יש במלאכה שאצל"ג בשביעית. ואע"פ שדעת הרמב"ם בשבת שמשאצל"ג חייב עליה, בשביעית היא אסורה רק מדרבנן וכמו שביארנו לעיל סי' ג' אות ג'.

ואולי י"ל, שכמו שמצינו בשבת שבתלת דרבנן התירו מלאכה בשעת הדחק (עיין מג"א סי' שי"ד ס"ק ה', וממחצה"ש שם משמע שרק בשבותין מותר. ועיין באהלה של תורה ח"ב סי' נ' אות ה') ה"ה בשביעית. ואם המלאכה תיעשה בשינוי, שלא למטרת גידול, ושביעית בזה"ז דרבנן, יש כאן תלת דרבנן ויש מקום להתיר בשעת הדחק. וכנראה זו היתה כוונתו של מרן הרב קוק זצ"ל במשפט כהן (סי' ע"ד) שהתיר חרישה שלא לצורך זריעה, בשינוי, בשביעית בזה"ז, במצב דומה.

ועוד יש לצרף לכאן סניף נוסף, שהרי מדובר בחשש גדול שאדמה שאינה נעבדת עלולה להיתפס ע"י הערבים ואח"כ יהיה קשה להורידם מהקרקע. וא"כ יש כאן מאבק על החזקה בקרקעות של א"י, והדבר דומה קצת לכיבוש. וכמו שכתב הירושלמי במו"ק פ"ב ה"ד שההיתר לכתוב שטר בשבת על קרקע הנקנית בא"י הוא מדין כיבוש ארץ ישראל. ולמדנו מיריחו שנכבשה בשבת ה"ה כל רכישת קרקע דינה ככיבוש, אלא שמכיון שאינו ככיבוש צבאי ממש, לא התירו אלא מלאכה דרבנן (עיין אג"ט טוחן, ל"ח ו'). וא"כ כשם שמצינו היתר לעבור על איסור דרבנן לצורך קניית קרקעות בשבת ה"ה בשביעית. מיהו בשבת לא התירו אלא אמירה לנוכרי ולא מלאכה אחרת, ואמירה קלה יותר מכל שבות אחרת (עיין עירובין ס"ח א'). וכאן מדובר בחרישה ולא בדיבור בלבד. (ואכן הרב זצ"ל לא התיר שם את החרישה אלא ע"י נוכרים ואעפ"כ דרש תנאים נוספים).

ולכן נראה שגם כאן הדרך הטובה ביותר היא לחרוש ע"י נוכרים, בשינוי. (אמנם לדעת המהרש"ל ב"מ צ' אמירה לנוכרי בשביעית אסורה מהתורה, אך כשהנוכרי חורש בשינוי יש כאן מלאכה דרבנן, שבה הישראל לא עבר אלא באמירה גרידא, ולכן יש לדמותה לשבות של אמירה לנוכרי בשבת). והשינוי יהיה שהחרישה תיעשה ע"י דיסוק שאינו חודר לתוך הקרקע.

ודומה לזה הורה החזו"א בתשובות וכתבים זרעים סי' ל"ג (ועיין מדריך שמיטה לחקלאים, הוצאת מכון התורה והארץ תשנ"ד פרק .(כ"ב סעיף ו' 5

*מרחשון תש"מ, ממושב יתיר