סימן קט – אונן במצוות

ראשי פרקים:

       שאלות

       א. אונן בקריאת מגילה

       ב. אונן בעריכת חופה וקידושין

       ג. אונן במצוה אישית       

* * *

שאלות

א. מי שאונן, האם יכול להוציא את הרבים י"ח בקריאת המגילה, כשאין בעל קורא אחר? 

ב. האם יכול לערוך חו"ק כשאין במקום רב אחר המסוגל לערוך חו"ק?

א. אונן בקריאת מגילה

בשו"ע או"ח סי' תרצ"ו ס"ז: "יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאוריתא, לשמוח בפורים דד"ק נינהו שהם כד"ת". ובהג'ה: "וכל שכן שחייב במקרא מגילה ותפילה וק"ש. ונ"ל דדוקא בלילה, אע"פ שמתו מוטל לפניו. אבל ביום שרוצה לקוברו קבורת מתו קודם". ועיין מג"א שתמה על חלק מהדברים, ובין היתר הק' (בס"ק ט"ז) האיך חייב בקריה"מ כיון דפטור מכל המצוות? וי"ל שהיא הנותנת דטעמא דפטור משום שהוא עוסק בצרכי המת, אולם כאן מכיון והוא אסור לקוברו עד שיקרא תחילה, א"כ אין הוא אונן ולכן חייב אפילו בתפילה וק"ש דומיא דפסח שהוא חייב אע"פ שהוא אונן. וא"כ מאחר וקריה"מ קודמת ללווית המת אין הוא אונן. כלומר בגלל קריאת המגילה ביטלו את אנינותו למשך זמן קריאת המגילה.

מיהו כ"ז לסברת ר"ת ברכות י"ז שאונן פטור כדי שיתעסק בצרכי המת. אך לד' הרא"ש (ברכות שם) שאונן פטור משום כבוד המת, ולכן גם כאשר אינו חייב ללוות את המת, מ"מ חייב לכבדו ע"י שלא יתעסק בשום דבר, א"כ ק' מדוע חייב בקריה"מ? ונראה לומר שמכיון שחז"ל חייבו להקדים קריה"מ ללווית המת, חייבו גם את הקרובים בקריה"מ, למרות שהם אוננים. והטעם משום פרסומי ניסא דהיא מצוה דרבים וכמש"כ השו"ע לענין בשר ויין, ולכן הופקע ממנו דין אונן וחוזר להתחייב בכל המצוות. ולכן גם חייב בתפילה וק"ש, מכיון שאסור לו לקבור את המת עתה אלא לקרוא את המגילה, וכל זמן שהציבור מתפלל לפני קריה"מ, גם האונן חייב בכל המצוות.

(מיהו נלענ"ד דיש לחלק לד' הרא"ש בין קריה"מ לבין ק"ש ותפילה. נהי דקריה"מ דוחה את המת משום פרסומי ניסא, אולם לפני קריה"מ כבוד המת מחייב שלא יתעסק בשום מצוה. ורק לר"ת שטעם האנינות כדי לעסוק בלווית המת, מאחר ואינו יכול כרגע לעסוק בלווית המת, כי קריה"מ דוחה לווית המת, ממילא חייב גם בק"ש ותפילה. אך לדעת הרא"ש שהאנינות היא בגלל כבוד פטור מק"ש ותפילה כדי שיכבד את המת. ועי' מג"א והנלענ"ד כתבתי).

ונמצא איפוא שבלילה יכול האונן להוציא את הציבור בקריה"מ, אך ביום שקבורת המתקודמת, הרי הוא אונן ופטור מקריה"מ אינו יכול להוציא את הציבור בקריה"מ. ולכן יש מקום לעיין שבמקום שיש צורך לרבים אולי אונן מותר במצוה. ודוגמא לזה תהיה מקרה של אונן בסידור חופה וקידושין.

ב. אונן בעריכת חופה וקידושין

מסתבר שאם אין מי שיסדר חו"ק אלא האונן, הוא חייב בסידור חו"ק. וכמו שמצינו בכתובות י"ז מעבירין את המת מלפני הכלה. וע"כ שגם מלווי המת חייבים בכבוד הכלה. ואע"פ שאינם יכולים לשמחה, אך לפחות חייבים לכבדה. מיהו שם הוא בשב וא"ת שממתינים עד שהיא תעבור, ואילו כאן הוא בקו"ע. מ"מ נלענ"ד שהרב האונן חייב בכבוד הכלה מדין מצוה שבאדל"ח. ולא מצינו שאונן פטור ממצוות שבין אדל"ח. והטעם לכך הוא כמו שאין מ"ע שבאדל"מ דוחה ל"ת שבאדל"ח, כי מצוה שבאדל"ח יש בה תרתי, גם לשמים וגם לבריות, ועוד שאין הבריות צריכות לסבול משום שזה מקיים מ"ע לשמים. (עיין חי' הגרש"ש לנדרים סי' א' שמ"ע בגברא לא דוחה ל"ת בחפצא. ועיין בה"ל למשנ"ב סי' רמ"ב שלשם מצות עונג שבת ספק אם הותר להימנע מלפרוע חוב). 

(ועיין מו"ק י"א ב' ואין שם אומן אלא הוא הר"ז יעשה. מיהו זוהי רק דעת ר"ג ואף ר"ג לא אמר כן אלא באבל ולא באונן)

מיהו י"ל שכבוד המת אף הוא מצוה שבאדל"ח, ומאי חזית דאולמיה האי מהאי? י"ל שבכ"ז החיים עדיפים מהמתים. אע"פ שכבוד המת היא מצוה גדולה, מ"מ פגיעה בחי חמורה הימנה. וזאת היא בעצם הסיבה לכך שמעבירין את המת מפני הכלה.

מיהו כנראה נחלקו בדבר הראשונים. בתוס' בכתובות (י"ז ע"א בד"ה ת"ר) משמע שמצות הכנסת כלה עדיפה מניחום אבלים ולווית המת. וכ"כ הריטב"א בשמ"ק בשם הרמב"ן. אך מהרמב"ם בפי"ד מהל' אבל הל' ח' מבואר שמצות התעסקות במת עדיפה ממצות הכנסת כלה, ורק כבוד הכלה שהוא כבוד החיים, קודם לכבוד המת.

מיהו בנ"ד שאם הרב מסדר הקידושין לא יסדר אותם בגלל אנינותו, יגרום הדבר להלבנת פנים חמורה לכלה ולחתן ולכל אורחיהם. במקום הלבנת פנים בודאי שאונן חייב במצוה זו, וממילא יכול גם לברך, שמאחר ואוננותו נדחית כרגע, חוזר למצותו ככל האדם. 

ג. אונן במצוה אישית

בשו"ת מהרש"ל סי' ע' כתב שמי שיש לו בן למול והוא אונן על אביו שיקדים את המילה לקבורה משני טעמים: 

א. מילה היא מצוה אישית המוטלת על אבי הנימול לקיימה בזמנה.

ב. אנינות היא משום כבוד המת וכאן שנולד בן זכר נרפאה כל המשפחה וזהו כבוד האב המת שהמילה תוקדם.

והרמ"א חולק עליו וסובר שהקבורה קודמת (עט"ז סי' שמ"א ס"ק ו') וכנראה חולק עליו בתרתי: א. אין הבדל בין מצוה אישית למצוה כללית.

ב. אנינות אינה רק משום כבוד המת, אחלא גם משום שקבורת המת קודמת לכל מצוה, ועל האונן להתעסק במת בלבד (וכשיטת ר"ת).

ושניהם לא התיחסו לכך שהמצוה מתקיימת בתינוק, ומצידו יש להקדים את המילה לקבורה. (ועי' ריטב"א קידושין כ"ט א' שמילה היא מצות הבן ועי' תורי"ד שם). אך בשד"ח (כרך ו' בהוצ' ב"ב עמ' 157) כתב בשם כרם שלמה שמוהל אונן, ואין שם מוהל אחר, יכול האונן למול את התינוק, אבל ללא ברכה. וכנראה משום שצורך הבן גורם לכך שהאונן ידחה את אנינותו. ומכיון שהברכה אינה מעכבת ימול בלא ברכה. אך במקום שהברכה מעכבת וכגון שאין מי שיברך, ובלא ברכה תהיה הלבנת פנים (וכמו שהבאנו לעיל בחופה) יש מקום גם לברך שבע ברכות בחופה כשאין מישהו אחר היודע לברך, מותר גם לאונן לברך. ודומה לכך כתב הגרעק"א בכתבים שבס' דרו"ח (עמ' 178 בהוצאות הרגילות) שאם אין שוחט אחר יכול האונן לשחוט לציבור, אך בלי ברכה. מיהו בשחיטה י"ל שגם אונן חייב, שהרי אסור לו לאכול אבר מן החי או בשר נבילות. ולכן שחיטתו כשרה כי הוא בר חיובא. משא"כ מילה אם הוא פטור ממצות מילה אינו יכול למול. וע"כ מצות הבן מפקיעה את אנינותו. (מיהו יתכן לומר שבמילה יש גם איסור להיות ערל, ובזה גם האונן חייב, כי אסור לו למשוך את ערלתו. עי' שו"ת פרי יצחק להר"י בלאזר ח"ב סי' ל'.)

עכ"פ נראה שאם אין לציבור בעל קורא אחר, אלא האונן, לא גרע מצב זה ממצוה אישית המוטלת עליו דוקא שאין לה זמן אחר שהמהרש"ל התיר לאונן לקיימה והסכים עמו בחת"ס סי' שכ"ה.

(תשרי תשנ"ג)