סימן עו – קריעה על מקום המקדש

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. קריעה על ערי יהודה כשהן תחת שלטון נוכרים

       ב. ההבדל בין המקדש לערי יהודה

       ג. הרואה את המקדש וירושלים כאחת

       ד. ירושלים מהות בפני עצמה

* * *

שאלה

הרואה את מקום המקדש כיום האם חייב לקרוע?

א. קריעה על ערי יהודה כשהן תחת שלטון נוכרים

במס' מ"ק כ"ו א': "ואלו קורעין שאין מתאחין: הקורע על אביו ועל אמו... ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים".

ושם: "ערי יהודה מנלן? דכתיב (ירמיה מ"א) ויבאו אנשים משכם משילו ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'". 

משמע שהם קרעו את בגדיהם בראותם את ערי יהודה החרבות ומכאן שקורעים על ערי יהודה. והקשה הב"ח בסי' תקס"א: מנלן, שמא הם קרעו על השמועה שביהמ"ק נשרף? ותירץ שלא היה להם לקרוע על המקדש עד שיראוהו בעיניהם, ולכן צ"ל שהם קרעו על המצפה. ומצפה באותה עת היתה בנויה ומיושבת ע"י עם רב שהרי עדיין לא ידעו שגדליה נהרג ובכל זאת קרעו את בגדיהם. ומכאן הוכיח הב"ח שאפילו אם הישוב קיים, כל שיד האומות שולטת עליו, בחורבנן מקרי. שהרי מצפה מיושבת היתה וקרעו על היותה תחת יד מלך בבל.

ומכאן למדו הפוסקים שערי יהודה החרבות, אם אינן תחת שלטון נוכרי, אין לקרוע עליהן, וכך הוא המנהג כיום שאיננו קורעים על ערי יהודה הנמצאות בשלטון ישראל.

וא"כ יש לשאול, האם הרואה את מקום המקדש כיום חייב לקרוע? שאם נניח שמקום המקדש נמצא בשלטון ישראל (הנחה הטעונה עדיין הוכחה...) אולי דינו כדין ערי יהודה שאין קורעין עליהם. או שמא מקום המקדש שאני?

ב. ההבדל בין המקדש לערי יהודה

ואכן נלענ"ד להוכיח, שמקום המקדש שונה מערי יהודה, מהמשך הגמ' במו"ק שם: "קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. ורמינהו אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה? לא קשיא, הא דפגע במקדש ברישא, הא דפגע בירושלים ברישא". ופירש"י: "הא דפגע במקדש ברישא - כגון שנכנס לירושלים בשידה, תיבה ומגדל, דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש, קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, אבל כשלא נכנס בשידה, תיבה ומגדל ופגע בירושלים ברישא קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו".

וצריך להבין, מה החילוק בין הרואה ירושלים תחילה שקורע על המקדש קרע חדש, לבין הרואה את המקדש תחילה, שאינו קורע על ירושלים? אמנם המקדש קדוש יותר מירושלים, כי לירושלים יש דין מחנה ישראל ולמקדש עצמו דין מחנה שכינה, אך מסתבר לומר שלא רק תוספת קדושה יש במקדש מעל ירושלים, אלא קיים הבדל מהותי ביניהם, וסוג הקדושה שונה.

והנה מצינו הבדל בין קריעה על אביו ואמו לבין קריעה על יתר הקרובים. שהקורע על בנו ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר, שאין אביו ואמו בתוספת. אך אם אירע להיפך, שמת אביו ולאחר שבעה מת בנו מוסיף ואינו צריך לקרוע קרע אחר. (עפ"י רמב"ם הל' אבל פ"ט הל' י'). משמע שאביו ואמו אינם בסוג הקריעה של בנו. כבודם מחייב קריעה בפני עצמה.

וכן מי שמתו לו מתים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכולם. היה בכללן אביו או אמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחר (שם ה"ט).

ושוני זה בין אביו ואמו ליתר הקרובים מתבטא גם בצורת הקריעה, שעל אביו ואמו קורע עד שמגלה את ליבו ואינו מאחה לעולם. וא"כ י"ל, מכיון שהקריעה על אביו ואמו שונה בצורתה ודיניה, הדבר מעיד על חיוב קריעה מסוג אחר מאשר על יתר הקרובים. ולכן אי אפשר להוסיף על קרע שנקרע על קרובים אחרים לאביו ואמו, אלא יש צורך בקריעה נפרדת.

ולפי"ז יש להעיר על ערי יהודה, ירושלים וביהמ"ק. כל שלוש הקריעות האלו דומות לקריעה על אביו ואמו, שקורע עד שמגלה את ליבו ואין הקרעים מתאחים לעולם. ובכל זאת הקורע על ירושלים ואח"כ ראה את המקדש צריך לקרוע קריעה מיוחדת על המקדש. משמע שאמנם כל הקריעות הנ"ל הן בדרגת חומרא של קריעה על אביו ואמו, אולם לכל אחת מהן יש הגדרה בפנ"ע. על ערי יהודה הקריעה בגלל המלכות ואילו על המקדש בגלל הקדושה. קריעה על ערי יהודה אינה מסוג הקריעה על המקדש ולכן הקורע על ערי יהודה אינו יכול להוסיף על המקדש, אלא צריך לקרוע על המקדש קריעה בפני עצמה.

ג. הרואה את המקדש וירושלים כאחת

יתירה מזאת, מצינו לשיח יצחק במכות כ"ד ב' שכתב שהמגיע לצופים ורואה את ירושלים והמקדש כאחת צריך לקרוע על כל אחד מהם לחוד ואינו יוצא י"ח בקריעה אחת על שתיהן. אע"פ שאם מתו לו אביו ואמו כאחת יוצא בקריעה אחת על שניהם. (עיין שו"ע יו"ד סי' ש"מ סכ"ג). אמנם בכף החיים סי' תקס"א כתב שאפשר לצאת י"ח בקריעה אחת על ירושלים ועל המקדש, ודייק זאת מהאמור במכות שם על ר"ע וחבריו שהגיעו לצופים וראו את ירושלים קרעו, וכשהגיעו להר הבית לא נאמר שקרעו, וע"כ משום שהקריעה הראשונה היתה על שניהם. אך אפשר לדחות את ראייתו ולומר שהם קרעו בצופים שתי קריעות, אחת על ירושלים ואחת על המקדש. ואע"פ שהרמב"ם בהל' תעניות פ"ה הט"ז כתב: ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר, משמע שאינו יכול לקרוע בצופים שתי קריעות, י"ל שהדבר תלוי, האם מצופים רואים גם את ירושלים וגם את המקדש, או שרואים משם רק את ירושלים. הרמב"ם מדבר במקום שרואים רק את ירושלים, והברייתא במס' מכות מדברת על מקום שרואה את שניהם (ובצ"פ חילק בין צופים להר הצופים).

אולם גם לדעת כף החיים הסובר שאפשר לקרוע קריעה אחת על המקדש ועל ירושלים, יודה שא"א לקרוע קריעה אחת על ערי יהודה והמקדש (אם יצוייר מצב שבו אפשר לראות את שניהם כאחת). כי כאמור ערי יהודה הן מדין המלכות, ואילו המקדש מדין הקדושה.

ד. ירושלים מהות בפני עצמה

ובהסבר המחלוקת בין השיח יצחק לבין כף החיים בגדר ירושלים, יש לומר שבזה נחלקו. השיח יצחק סובר שירושלים אף היא מדין מלכות, אולם לא כערי יהודה שהם תחת המלכות, ירושלים היא כס המלכות. וכף החיים סובר שירושלים היא מדין קדושה, שהרי קדושת המקדש מקדשת גם את ירושלים. כי לכמה דברים כל ירושלים נחשבת כלפני ה'. כגון לענין נטילת לולב כל שבעה לדעת הרמב"ם (פיהמ"ש סוכה פ"ג), ובין הדברים שירושלים נתקדשה בהם הם אכילת קדשים קלים ומעשר שני. וכל אלו מכח המקדש נתקדשו. ואפילו קדושת מחנה ישראל של ירושלים לדעת רש"י (ערכין ל"ב ב' ד"ה וקידשום) היא מכח קידוש ירושלים לענין אכילת קדשים קלים. שכן לדעתו כל הערים המוקפות חומה בא"י התקדשו ע"י תודות ושיר. כלומר קידוש ירושלים לענין אכילת קדשים קלים קידש אותה לענין מחנה ישראל ויחד עמה את כל הערים המוקפות חומה בא"י שקדושתן גם היא קדושת מחנה ישראל.

אך אפ"ל גם באופן אחר, שקדושת ירושלים מורכבת משני הגורמים יחד, היא גם מקדש מלך וגם עיר מלוכה. ושני הגורמים הללו יוצרים מעין הרכבה מזגית של מעמד חדש. ולא של מלוכה בתוספת קדושה, אלא קדושה ומלכות גם יחד, כמהות חדשה שיש לה הגדרה מיוחדת, השונה מהמקדש והמלוכה כמושגים נפרדים. למלוכה יש תוקף מיוחד מכח הקדושה, הדבר מתבטא בדברי הרמב"ם הל' מלכים פ"א הל' י': "ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד". ירושלים מיועדת למלכות בי"ד בלבד, המלכת מלך אחר בירושלים פוגעת בקדושתה. ומאידך ביהמ"ק אינו יכול להבנות אלא ע"י מלכות. מינוי מלך קודם לבנין ביהמ"ק. (מיהו עיין רמב"ן עה"ת פרשת קורח, ט"ז, כ"א שלדעתו חטאו ישראל שלא בנו את המקדש לפני שמלך דוד. וכן בימי עזרא ונחמיה בנו את המקדש ללא מלך. וכנראה מלך אינו מעכב אלא שע"י מלך קל יותר לבנות את המקדש כמבואר בב"ב ד' א': "דאי לא מלכות לא מתבני".) וכן קידוש ירושלים מחייב גם מלך כמבואר בשבועות י"ד א' - ב' וברמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הל' י"א: "אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא עפ"י מלך" וכו'. נמצא שהמלכות והמקדש מתאחדים בירושלים לשני צדדים של מטבע אחת. ואכן בב"ק צ"ז ב' איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיה"ק מצד אחר. ולשיטת הירושלמי (ברכות פ"ב הל' ד') ברכת בונה ירושלים כוללת גם את ברכת את צמח דוד (עיין באריכות באוצר התפילות הערה לי"ח ברכות, ח"א עמ' 308 - 310). וכן לדידן בברהמ"ז אנו כוללים יחד: "ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש" ופותחין ומסיימין ברכה זו בירושלים.

ולפי"ז מובן מה שכתב המ"מ בהל' תעניות הט"ז בשם הרמב"ן שהקורע על עיר אחת מערי יהודה אינו צריך לקרוע קריעה מיוחדת על עיר אחרת (ומ"מ מוסיף כמבואר בתאוה לעינים הובא ע"י הגרעק"א בהגהותיו לאו"ח סי' תקס"א) אך על ירושלים חייב לקרוע קריעה נפרדת. וכן הקורע על ירושלים חייב לקרוע על המקדש קריעה מיוחדת. כי ירושלים אינה נחשבת לערי יהודה ולא למקדש. ואין לומר שיש בה משניהם, כי אז לא היה מקום לחייב קריעה גם מיהודה לירושלים וגם מירושלים למקדש, אלא ע"כ יש לה מעמד בפני עצמו של קדושה ומלכות, כמושג מיוחד, שיש בו כמובן גם מן המקדש וגם מן המלוכה, אך גם משהו חדש בחינת הרכבה מזגית וכנ"ל. ובזה נחלקו השיח יצחק וכף החיים. השיח יצחק סובר שמכיון שירושלים היא מהות בפני עצמה לא מועילה קריעה אחת על המקדש ועל ירושלים, וכף החיים סובר שמכיון שיש בירושלים גם מיסוד המקדש מועילה קריעה אחת על המקדש ועל ירושלים. 

ומכיוון שונה נחלקו פוסקי דורנו האם יש לקרוע כיום על ירושלים? הגרשז"א אוירבך במנחת שלמה עמ' רט"ז פסק שיש לקרוע כיום על ירושלים, והגר"מ פיינשטיין (באו"ח ח"ד סי' ע') פסק שאין לקרוע כיום על ירושלים. ויש לפרש את מחלוקתם בדומה למחלוקת הקודמת, אם כי בכיוון שונה. הגרש"ז אוירבך סובר שמכיון שבירושלים יש מיסוד המקדש לא מספיקה לכך מלכות ישראל. כי סוף סוף הקדושה כיום פגומה, כי בהעדר מקדש גם ירושלים אינה בקדושתה, כגון לענין אכילת מע"ש וכמבואר בב"מ נ"ג ב' שכשנפלו מחיצות א"א לאכול מע"ש בירושלים. אך הגר"מ פיינשטיין סובר שמכיון שיש בירושלים מיסוד המלכות, וכיום יש מלכות ישראל בירושלים דינה כדין ערי יהודה שאין צריך לקרוע.

עכ"פ לכו"ע על המקדש עצמו בודאי שמלכות ישראל לא מעלה ולא מורידה. כי המקדש עיקר מעלתו היא הקדושה שבו וכיום הקדושה שבו פגומה. ואע"פ שקדושת המקדש קידשה לשעתה ולע"ל, אך כאשר אין מזבח והיכל בפועל א"א להקריב קרבנות ולאכול קדשים, והרואה את המקדש בחורבנו אינו יכול להתנחם בכך שמלכות ישראל שולטת עליו, אין בכך בכדי להפיג את צער החורבן. מה גם שלא ברור שאכן מלכות ישראל שולטת במקום המקדש. יש אמנם שלטון הכח, אבל לא כח השלטון... 

אמנם צה"ל בע"ה הוא הכח היחיד השומר על המקום, אך הבעלות נמסרה לוואקף המוסלמי לעשות במקום כעולה על רוחו, ועינינו רואות וכלות...

וכן מצינו בספר חשמונאים א', ד', ל"ט שכשנכנסו החשמונאים למקדש בכ"ה בכסלו וראו את השממה וחילול הקודש קרעו את בגדיהם. והם הרי ראו את המקדש בנוי כהלכתו והוא היה כבר בשלטונם ובכל זאת קרעו. משמע שהקריעה על המקדש היא בגלל שממונו, אע"פ שהוא בשלטון ישראל. ואילו אנחנו רואים ש'ציון שדה תחרש' עדיין. יה"ר שנזכה לראות בשוב ה' ציון בבי"א.

אמנם בזמן שחרורו של הר הבית לא נקרעה קריעה, כי היתה תחושה של התרוממות רוח, שאחרי אלפיים שנה זכינו סוף סוף לגאול את המקדש מידי זרים שחיללוהו. השמחה היתה גדולה והיא דחתה מפניה את הקריעה. יתכן שקריעה אז היתה עלולה להיראות במידת מה גם ככפיות טובה לה' על שגמלנו כל טוב. וא"כ שונה היתה ההרגשה ביום כ"ח באייר תשכ"ז מכ"ה בכסליו בימי החשמונאים. האחרונים שזכרו את המקדש במלוא תפארתו, נכנסו אליו וראוהו בשממונו ובחרפתו, לכן קרעו, למרות שקבעו הלל והודאה על אותו יום. אנחנו ראינו רק את היציאה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא ועל רקע זה השמחה לא נתנה מקום לקריעה. אולם כיום כשאנו רואים את ההר בשממונו ובהשתלטות נכרים עליו ואין גם שום נכונות ויכולת לבנות את המקדש, קשה לפטור מקריעה.

עם זאת נלענ"ד שתושבי א"י הרואים את מקום המקדש לעתים קרובות, וגם כאשר אינם עולים לירושלים רואים אותו בדרכים אחרות, ויכולים להגיע אליו בקלות, לא חלה עליהם חובת קריעה. והדבר דומה למי שנולד בירושלים שאינו צריך לקרוע.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.