סימן עד – דין תשעה באב בזמן הזה
ראשי פרקים:
שאלה
א. שיטות הראשונים והקושי בהן
ב. הסבר שיטת הרמב"ם וההשלכות מכך
ג. האם הצום תלוי במקדש
ד. ראיות נוספות לשיטת הרמב"ם
ה. תעניות בזמן הזה עפ"י הגר"א
* * *
שאלה:
עם שחרור ירושלים ומקום המקדש בחודש אייר השתא (תשכ"ז) בעה"י, התעוררה השאלה: האם יש עוד מקום להתענות בט' באב?
א. שיטות הראשונים והקושי בהן
במס' ר"ה י"ח: "בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת מלכות - צום, אין גזרת מלכות ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין". וכ"ז מיירי אחרי החורבן, דהא משנתנו אחרי החורבן מיירי, וכמש"כ רש"י בד"ה דאמר. אך תשעה באב שאני שהוכפלו בו צרות, ומשמע דתשעה באב לא תלוי ברצו מתענין או לא, אלא חייבים להתענות. וכשיש שלום משמע דאפילו בתשעה באב אסור להתענות, וכמש"כ רש"י יהיו לששון.
אמנם שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות שגם בימי בית שני כשהיה שלום תלויברצונם. ואי רצו מתענין (ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רע"א שכתב על הרמב"ם דט"ס הוא), ומה שאמר הנביא: "יהיו לששון ולשמחה", לאו מצוה קאמר, אלא רשות. וק' עליו מסוגייתנו דרב ור' חנינא למדו דבטלה מגילת תענית מהא דבטלו ימי השמחה של הצומות. ולהרמב"ם הא הצומות אינם ימי שמחה ממש אלא תלויים היו ברצונם? וא"כ מה הראיה מהצומות דשמחת רשות נינהו לשאר ימים טובים דמגילת תענית דמצוה נינהו? ויתכן אולי לומר בדוחק דבאמת מעיקר הדין כל הימים טובים דמגילת תענית אינן מצוה אלא רשות, אלא דמכיון דלא הוו מדין תורה היו צריכים חיזוק שלא ישכחו, לכן לא תלו זה ברצונם אלא הטילו עליהם בגדר חובה, משא"כ ימים טובים של הצומות דדברי קבלה נינהו לא בעו חיזוק ולכן נשארו תלויים ברצונם. ובאמת מעיקר הדין שניהם שוים הם. ואם אחרי החורבן בטלו ימים טובים דצומות, ה"ה דבטלו ימים טובים של מגילת תענית. אך תירוצנו זה אינו עולה יפה בהמשך הסוגיא, דג' תשרי נקבע כיום טוב במגילת תענית משום שביטלו הזכרת שם שמים בשטרות. ומקשינן דבזמן המקדש תיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם (וברש"י: שבזמן הבית היה יום טוב)? ולהרמב"ם מה הקושיא, הא יום גדליה בן אחיקם אינו אלא רשות, ואם רצו מתענין, משא"כ יום שטרות הוא מצוה ואסור להתענות בו? ואולי י"ל דלהו"א, מכיון שצום גדליה הפך להיות יום טוב של רשות מדברי קבלה שאינם צריכים חיזוק אלא תלוי ברצונם, אפילו אם יקבעוהו ביום טוב משום שטרות לא יצטרך חיזוק ולא ינהגוהו כיום טוב גמור. אלא שלפי"ז מהי תשובת הגמ' אלא לאסור את שלפניו, וזה ע"כ רק משום דבעי חיזוק, יכלה הגמ' לתרץ יותר מזה דלקבוע אותו גופו כיום טוב של חובה משום דבעי חיזוק? וצ"ע. ובדוחק י"ל דהא דדברי קבלה לא בעי חיזוק ילפינן רק מהא דלפניה, ומזה ילפינן באמת דגם היום עצמו מתלי תלי ברשות. וכל זה דוחק גדול.
ואחר העיון בדברי הרמב"ם נלענ"ד דהוא אינו חולק על רש"י בעצם, ולדידיה כשיש שלום א"א לומר דרצו מתענין רצו אין מתענין, וא"כ לא הזכיר גם תשעה באב בין אלו שרצו, אדרבה, כ' דבתשעה באב התענו, והא כשיש שלום גם תשעה באב הוא יום ששון ושמחה, כמבואר בגמ'?!
ב. הסבר שיטת הרמב"ם וההשלכות מכך
לכן ההכרח לומר דלדעת הרמב"ם לא כל ימי בית שני שוים היו, ופעמים היה שלום ופעמים לא היה שלום ולא היתה גזירת מלכות. ואפילו אם היתה גזירת מלכות, העובדה שיש בית בנוי וישראל יושבין על אדמתן מקרי לא שלום ולא גזירה, ורק אחרי החורבן שייך לומר דאיכא גזירת מלכות גרידא. וע"ז כ' הרמב"ם דבבית שני לא היו מתענין, אלא רצו מתענין רצו לא, כלומר כשהיתה גזירת מלכות בבית שני, בתשעה באב היו מתענין, ואה"נ כשהיה שלום היו שמחין. (אח"כ מצאתי שבפרמ"ג במשבצות ריש סי' תקנ"א ובית שניפת אמת" שתרצו באופן זה, וברוך שכיוונתי).
ונ"ל שהדבר מדויק בלשון הנביא שאמר: "צום הרביעי... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה", משמע בעתיד ולא עתה. ואמאי לא מייד, הא כבר היו יושבים בארץ והמקדש החל להבנות? אלא שכל עוד היו בסכנות וגזירות, אע"ג דהמקדש בנוי, לא היו ימי שמחה ממש, ורק בעתיד כשיהיה גם שלום, אז יהיו לששון ולשמחה (עי' פנ"י). ועוד, לפי הנביא הצום הוא אמצעי לתשובה ויש צורך בכך גם בזמן הבית. ועוד, בכל הסוגיא משמע דהעיקר תלוי בבנין בית המקדש, וקשה א"כ אין שלום ואין גזירת מלכות היכי משכחת לה, אלא עכצ"ל דבית המקדש שקול כשלום גם כשאין שלום. וכשיש גזירה ובית המקדש קיים דמי לאין שלום ואין גזירה.
ולפי"ז לדעת הרמב"ם משנתנו מיירי בזמן הבית, ולא כמו שדייק רש"י דמשנתנו בזמן הזה, מהא דאמרינן וכשהמקדש קיים יוצאין אף על אייר, דלא בא לומר דהרישא מיירי בזמן הזה, אלא להיפך הסיפא באה לומר דבזמן הזה אין יוצאים על אייר. ובזמן הבית על חודש אב תמיד יוצאין, אם יש שלום משום שהיו שמחין ואם אין שלום ואין גזירה, או אם יש רק גזירה, משום שהיו מתענין. משא"כ שאר הצומות אפילו כשיש גזירת מלכות, מכיון שבית המקדש קיים, דמי לאין שלום ואין גזירה, דרצו מתענין רצו אין מתענין.
עדיין קשה מהא דילפינן דבטלה מגילת תענית מהצומות, והרי להרמב"ם לאו ימים טובים נינהו. אך להנ"ל י"ל דבאמת כן ימים טובים נינהו ורק בזמן שיש גזרה רצו מתענין, אך בעצם נקבעו ימי הצומות כימים טובים בישראל. אלא שכך התנה הנביא שאם יש גזרה אינן חייבים לנהוג יום טוב, ואם רצו מתענין. ומשו"ה שאני ימי הצומות משאר ימי מגילת תענית, דשאר ימי מגילת תענית ביסודם ימים טובים היו וא"כ גם כשיש גזרה אין הדבר פוגע ביום טוב, אך ימי הצומות שביסודם נקבעו ימי צום אחרי חורבן בית ראשון, ורק משום בנין בית שני הפכו לימי ששון. לכן הותנה ע"י הנביא שבשעת גזרה נהי דאין מצוה להתענות כמקודם, חובה לעשות יום טוב נמי ליכא. ולכן יליף שפיר, כיון שבעצם בתחילת ימי בית שני נקבעו ימי הצום כימים טובים ממש שאסור לנהוג בהם צום כחובה, אלא כרשות בעלמא, והשתא בטלו וחזרו להיות ימי צום כחובה. ומכאן יש ללמוד שה"ה דבטלה מגילת תענית.
ולפי"ז אפשר להסביר את דעת ר' יוחנן וריב"ל הסוברים דלא בטלה מגילת תענית, משום דהני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בהמ"ק, לפי דברינו הנ"ל דהנהו צומות הינן ביסודן ימי צום הקשורים בחורבן, ועם בנין הבית הפכו לימי ששון ושמחה על תנאי בלבד. לכן עם החורבן הדרינהו לעיקרא ולא בטלו ממש, דהא גם בזמן הבית כשהיתה גזרה רצו מתענין. משא"כ ימים טובים דמגילת תענית דביסודן ימי ששון ושמחה הם, ואפילו כשיש גזרה אסור היה להתענות בהן, לכן לא בטלו עם החורבן.
וכן מה שהקשינו מקושיית הגמ': 'ותפ"ל דהו"ל יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם', ולהרמב"ם מה הקולא הא צום גדליה רצו מתענין, משא"כ ימים טובים דמגילת תענית? ולהנ"ל י"ל דרצו מתענין רק כשיש גזרה, אך כשאין גזרה אדרבה חזרו להיות ימים טובים להרמב"ם. והרי כל ענין השטרות נתקן כשגברה מלכות חשמונאי ולא היתה עוד גזרה, א"כ צום גדליה היה יום טוב גמור, ושפיר מקשה הגמ' ל"ל לתקן יום טוב משום שטרות תפ"ל משום צום גדליה? וא"ש הכל.
ולפי"ז אפילו אם נניח שהשתא מקרי יש שלום לדעת הרמב"ם, כל עוד אין בית המקדש לא מקרי שלום, דרק כשיש בית המקדש יש שלום, ואז אפילו כשיש גזירה דמי לאין שלום ואין גזרה. אך כשאין בית המקדש בטל יום טוב ותלי ברצו.
ג. האם הצום תלוי במקדש
מיהו י"ל דהא דאמרי' דהצומות תלויים במקדש, זה רק למ"ד לא בטלה מגילת תענית, אך למ"ד בטלה מגילת תענית ויליף זאת מהצומות, לא סובר דתלי במקדש דוקא, וא"כ כשאין מקדש בטל היום טוב. אך למ"ד בטלה מגילת תענית ויליף זאת מהא דבטלו הצומות, י"ל דסובר דלא תלי במקדש, אלא אם יש שלום גם בלא מקדש הוו יום טוב. אך באמת מהגמ' מוכח דגם למ"ד בטלה מגילת תענית מתלי תלי במקדש דאיכא בסוף הדף: "הכא במאי עסקינן בזמן שבית המקדש קיים". ודו'ק.
אך לשיטת הרמב"ם כפי שהסברנוה, גם למ"ד בטלה מגילת תענית סובר דהיום טוב תלוי בבנין בית המקדש דוקא, ולכן כשיש גזרה תלוי ברצו, אך כשאין בית המקדש, ויש גזרה, חזר החיוב למקומו. ואפילו לשיטת רש"י דסובר דבימי בית שני היו הצומות יום טוב גמור, אין הוכחה דמ"ד דבטלה מגילת תענית לא סובר דתלי במקדש, אלא אע"ג דתלי במקדש סובר דילפינן דבטלה מגילת תענית, דגם מגילת תענית תלי במקדש לדעתו, או שאע"ג דתלי במקדש אינו סובר שקבעו את ימי הצום לימים טובים רק בתנאי שהמקדש קיים. אלא בנין בית המקדש גרם להפוך את הצום ליום טוב, אבל אח"כ לא היה היום טוב מותנה בבנין בית המקדש דוקא, אלא שימש יום טוב ממש מצד עצמו כשאר ימי מגילת תענית. עכ"פ מאחר שלשיטת הרמב"ם שגם לדידן דבטלה מגילת תענית ימי הצומות יהיו יום טוב רק בשני תנאים: בנין בית המקדש ואין גזרה, בימינו כשאין בית המקדש בנוי, כל הצומות לא יוכלו להיות יום טוב. ואפילו לשיטת רש"י יתכן שמודה להרמב"ם בענין זה ששלום תלוי בבנין בית המקדש, וכשאין בית המקדש אין שלום אמת. ואין ספק מוציא מידי ודאי. מה גם שבימינו אין שלום עדיין לצערנו.
אמנם מה שפירשנו בדעת הרמב"ם שמשנתנו מדברת בזמן הבית, דכך משמע מפירושו על המשנה, עי' טורי אבן שמוכיח שמשנתנו מיירי בזמן הזה, וכשי' רש"י דהא בזמן הבית כל הצומות היו ימים טובים ואמאי לא יצאו על תמוז וטבת? אך באמת להרמב"ם לשיטתו לק"מ דהא שאר הצומות הדבר תלוי היה בתנאים, במקרה של גזירה - רצו מתענים, רצו אין מתענים אפילו בזמן הבית. א"כ לא תמיד היו אלו ימים טובים, לכן אין יוצאים.
ואדרבה, שיטת הרמב"ם מוכחת יותר משיטת רש"י. דהנה הטורי אבן הקשה לפירושו שמשנתנו מיירי בזמן הזה, ובזמן הבית היה רק הבדל אחד, שיוצאים על אייר, הרי בזמן הבית היו יוצאים גם על תמוז וטבת? ולהנ"ל א"ש דגם בזמן הבית לא היו יוצאים על תמוז וטבת, דפעמים לא נהגו בהם כלום, לא שמחה ולא צום.
(ומה שתי' הטורי אבן דלא היו יוצאים על שאר הצומות משום דדברי קבלה כדרבנן דמי וסמכו ע"ז שינהגו יומיים, משא"כ תשעה באב משום שא"א שלא יבואו לידי תקלה, צ"ע).
ד. ראיות נוספות לשיטת הרמב"ם
ועוד נלענ"ד דמוכח כשיטת הרמב"ם מקושיית הגמ', דאמר רב חנא בר ביזנא מאי דכתיב "כה אמר ה'"... בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום". כל האריכות הזאת למה לי? למה לא הקשתה הגמ' בפשיטות דליפקו על תמוז וטבת בגלל התענית? אלא מוכח דהגמ' הבינה דמשנתנו מיירי בזמן הבית דוקא, וא"כ היו אלו ימי שמחה, ועל כך הקשתה הגמ' למה לא יצאו עליהם? והתשובה היא שלא היו אלו תמיד ימי שמחה, אלא לפעמים גם אם רצו מתענין, אם רצו לא מתענין. וע"ז מקשה הגמ' דתשעה באב נמי ברצו תליא מילתא? ותירצה: לא, דגם בזמן הבית אם לא היה שלום, או כשהיתה גזרה, היה חיוב לצום בתשעה באב ולא ברצו תליא מילתא.
(ועי' בפנ"י שהק' כן ותירוצו נראה דחוק לדעת הרמב"ם.)
ועיין רמב"ם סוף הל' תענית: "כל הצומות עתידין ליבטל לימות המשיח", משמע שלפני ימות המשיח, אף שיהיה שלום לא יבטלו לגמרי אלא תלוי במצב, ורק בימות המשיח יהיה שלום גמור והתעניות יבוטלו לגמרי.
ועיין רמב"ן ס' תורת האדם (עמ' רמ"ג מוסד הרב קוק) דהעיקר תלוי בבנין בית המקדש והו"ד בב"י טור או"ח תק"נ.
ועיין רמב"ם הל' תענית פ"ה שלא כתב כלל חילוק זה בין שלום לבין גזירת מלכות, אלא רק בסוף הפרק כתב שכל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח. אולם לא כתב שהדבר תלוי ברצו אלא סתם שארבעת ימי הצום האלו מפורשין בקבלה (שם הלכה ד').
והמסתבר כגירסת המ"מ שבהל' ה' גרס: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בהן ובשלושה עשר באדר". ולא כגירסת הספרים שלנו: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי"ג באדר". שא"כ השמיט הרמב"ם כל עצם החילוק בין מלחמה לבין גזירת מלכות. (אך ברמב"ם פרנקל הביא מכת"י ודפו"י שהגירסא היא: "בשלשה עשר באדר" בלי וא"ו החיבור אולם הלשון: "ונהגו כל ישראל להתענות בהן" בלשון רבים דחוקה. הרי הדברים מתיחסים לתענית אסתר בלבד? וצ"ע.)
ולפי"ז פסק הרמב"ם כמ"ד לא שלום ולא גזירת מלכות רצו מתענין, וכבר נהגו כך, ורק לכשיבוא המשיח ויהיה שלום גמור יבטל מנהג זה. ואין לדעת הרמב"ם חילוק בין תשעה באב ליתר הצומות וצ"ע, שבהל' י' כתב שבעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, משמע שיש חילוק בחומרת התענית בין תשעה באב ליתר הצומות? וי"ל דכולהו שוין לענין עצם החיוב, אולם כשם שיש חילוק בין תשעה באב ליתר הצומות לענין ה' עינויין, והתחלה מהערב כיום כיפור, ה"ה לענין עוברות ומיניקות.
(וכ"מ בפסחים נ"ד ע"ב דחומרת עוברות ומניקות היא כחומרת בין השמשות ובמקום שאין מתענים בין השמשות עוברות ומניקות אינן חייבות).
ה. תעניות בזמן הזה עפ"י הגר"א
ונלענ"ד לבאר יותר את דעת הרמב"ם בענין הצומות ע"פ הגר"א באו"ח סי' תק"נ ס"ב. מדבריו עולה שיש שתי שיטות בגדר התעניות בזמן הזה, שיטת התוס' ושיטת הרמב"ן. שיטת התוס' במגילה (ה' ב') לדעת הגר"א היא שאין תענית ציבור בבבל. ולכן דין התעניות בזמן הזה הוא כדין תעניות יחיד, שאין מפסיקין מבעו"י ואינן אסורות בה' עינויין. ורצונו לומר לענ"ד שמכיון שהתעניות תלויות ברצו - מתענין, רצו - אין מתענין, אין בהן תקנה קבועה ע"י ביה"ד הגדול, אלא כל דור ודור קובע אם להתענות או לא. ומכיון שכך נמצא שבכל דור ודור ההחלטה להתענות היא החלטה עכשווית, ולכן אין לה תוקף של בי"ד גדול כי אין גדר ציבור בבבל, ומשום כך התענית היא תענית יחיד.
ובתשעה באב שהוכפלו הצרות התקנה היא קבועה ואנו מתענין כיום בתשעה באב מכח תקנת ביה"ד הגדול בא"י בדור החורבן. ולכן רק לתשעה באב יש גדר של תענית ציבור עד היום, ומשום כך בתשעה באב התענית מתחילה מבערב וכוללת ה' עינויין.
ולדעת הרמב"ן כל התעניות נקבעו ע"י הנביאים וחז"ל לדורות. אלא שהם תיקנו שאם יהיה שלום ניתן יהיה לבטל את הצום. אולם כל עוד לא ביטלו החיוב נשאר בתוקפו כפי שנקבע ע"י הנביאים וחז"ל. ולדעתו ההבדל בין תשעה באב ליתר התעניות הוא שבתשעה באב הוכפלו בו הצרות ואין יכולת לבטלו, לכן הוא חייב בכל החומרות של הצום כפי שנקבע ע"י הנביאים וחז"ל. אך ביתר התעניות מכיון שניתן לבטלן, עצם האפשרות הזאת מקילה על חומרת התעניות ולכן אין צורך לנהוג בהן את כל החומרות של תענית ציבור. וכל זה הוא חלק מהתקנה המקורית. (ולדעתו בעל נפש יכול להחמיר על עצמו ולהתענות מבערב או לנהוג ביתר העינויים).
ולפי"ז מוסברת יותר דעת הרמב"ם שלא הביא כלל את ההבחנה בין שלום לגזירת מלכות. הרמב"ם סובר כהרמב"ן שהתקנה המקורית היתה שתעניות אלו ינהגו בכל הדורות. ואפילו בזמן המקדש. ורק כשיש סיבה להקל ניתן יהיה להקל בהן, בזמן המקדש. אך לאחר החורבן אין הדבר נתון לרצו בעלמא, אלא צריכה להיות סיבה מיוחדת במינה שתאפשר את ביטול התעניות. ולכן סתם הרמב"ם וכתב שרק בימות המשיח יתבטלו הצומות.
נמצא א"כ שלדעת הרמב"ם אין מקום כיום להקל בצומות, ואע"פ שזכינו לראות בחסדי ה' בשחרור ירושלים והמקדש לא סגי בכך אלא רק בביאת משיח צדקנו בב"א. ולדעת הרמב"ן הצומות בחזקתן עד שיוחלט אחרת. אך לשם החלטה כזאת יש צורך בבי"ד מוסכם על עם ישראל ובשלום אמיתי. ולפי המצב הנראה כיום אין לנו את שני אלו. אין בי"ד מוסכם על כלל ישראל, והשלום עדיין רחוק מאיתנו. ואע"פ שזכינו לנצחון מזהיר בע"ה, עמי ערב טרם השלימו איתנו והם עדיין זוממים להשמידנו, ה' יצילנו מידם. ובעיקר המצב הרוחני של עם ישראל רחוק לצערנו מלהיות טוב. רוב העם אינו מודע כלל לתורה ולמצוותיה, ואע"פ שרובם ככולם תינוקות שנשבו, מיהו הא גופא, כשעם ישראל מורכב ברובו מתינוקות שנשבו וההשפעה עליהם שלילית ברובה, ואע"פ שאור גדול בוקע מציון עדיין לא הספיק לגרש את החושך המכסה ארץ, אי אפשר במצב כזה לפטור אותנו מהצומות, ומבחינה רוחנית עדיין העיר אבלה וחפויה ומצפה לישועה. ישלח לנו ה' אותה בקרוב וצום הרביעי וצום החמישי... יהפוך לנו לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו.
(מנ"א תשכ"ז)
