סימן סו – הגעלת מערבל לפסח
ראשי פרקים:
א. הכשרת המערבלים
ב. הכשרת גוף המנוע
* * *
שאלה
האם מותר להכשיר לפסח את המערבלים המשמשים להקצפת חלבונים לעוגות?
תשובה
א. הכשרת המערבלים
בשו"ע או"ח (סי' תנ"א סי"ז): "הדף שעורכין עליו כל השנה וכן עריבה שלשים בה צריכים הגעלה".
ובמשנ"ב (שם ס"ק צ"ב) אם לשים בה "כל השנה, אבל אי לפרקים, די להם ההכשר בעירוי רותחין". ובשעה"צ כתב דזהו מדינא, אבל המנהג להחמיר. ושם ס"ק צ"ג משום דמשהין העיסות עליהן עד שיחמיץ ודמי לבית שאור.
ובהג"ה שם דהמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין עליהן כל השנה, אפי' ע"י הגעלה. וכתב המשנ"ב (ס"ק צ"ד) דהטעם הוא משום דא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה, שלא ישאר משהו חמץ באיזשהו סדק.
ובס"ק צ"ז כתב דאם הוא כלי מתכות שאפשר לנקותו יפה, מותר ע"י הגעלה, ויש מחמירין.
וטעם המחמירין הוא עפ"י המבואר בסעיף ט"ז בהג"ה: במדוכה נוהגים ללבן משום דבית שאור לא מהני הגעלה אלא ליבון, ומשמע דטעם החומרא לא משום הסדקים, אלא משום דבית שאור חימוצו קשה. ועי' משנ"ב ס"ק קכ"ו דבית שאור הינו כלי שפעמים השאור שוהה בו הרבה.
וטעם המקילים כתב בביה"ל דעריבה של מתכת שהיא רחבה ודקה קשה ללבנה דמצוי להתקלקל, לכן מקילינן בהגעלה.
וא"כ בנ"ד י"ל דמערבל יש לו דין עריבה של מתכת (ובמערבלים העשויים מקשה אחת איירינן דלית בהו פילי - סדקים וחריצים) שיש מתירין משום שאי אפשר ללבנן, ואף כאן אי אפשר ללבנם משום שהציפוי שלהם עלול להתקלקל, ולכן סגי בהגעלה.
(וסיפר לי בני גואלמן מקיבוץ "עלומים" שהוא ליבן מערבלים בליבון קל ולא אירע להם דבר. ואעפ"כ נראה לענ"ד שלא כל אדם מסוגל ללבן בזהירות כה רבה.)
ואפילו להמחמירים בעריבה של מתכת י"ל דרק בעריבה החמירו משום דדמי לבית שאור, כי השאור שוהה שם הרבה זמן, ומחמת שחימוצו קשה נבלע טעמו בעריבה. אך המערבלים אינם שוהים בתוך החמץ הרבה זמן, אלא רק בזמן העירבול. א"כ ל"ד לבית שאור.
ועוי"ל דלא משתמשים במערבלים לשם לישת עיסת חמץ, אלא להקצפה בלבד. אדרבא, נראה שהמקצפים אינם ראויים כלל ללישת בצק שמרים. והם משמשים להקצפת חלבונים בלבד וכדו', וא"כ י"ל דל"ד לבית שאור, ולכו"ע בהגעלה סגי.
אלא שלפי מה שכתב המרדכי המנהג להחמיר בזה. אולם עיין בבאה"ט ס"ק ל"ה דהמנהג להקל ולהגעיל (מתכת). יש כאן איפוא מחלוקת מנהגים ואין מנהג ברור בנושא זה.
ונראה שבעל נפש יהדר ויקנה מערבלים מיוחדים לפסח.
ועיין ערוה"ש (ס"ק ל') שהחמיר מאד בעריבות, ומאידך, מהבה"ל (סי' תנ"א סי"ז ד"ה והמנהג), נראה שיש מקום להתיר עריבות, מה גם שא"א לנקות היטב את החיבורים שבמערבלים, ובליבון קל יש חשש שיחושו על ציפויים ולא ילבנום כהלכה. לכן עדיף לקנות חדשים. אך מי שאין ידו משגת יכול לנקות היטב את המערבלים, להגעילם ברותחין ולהשתמש בהם בפסח.
ובאשר לגוף המכשיר, נראה שאין לפוסלו משימוש בפסח דאין משתמשים בהם בחם, דנימא דגם גוף המכשיר בולע ופולט טעם חמץ. ומה שחמץ חדר אולי לתוך חלל גוף המכשיר הוי חמץ נוקשה בתערובת (של שמני סיכה וכדו' המצויים בגוף המכשיר), ואף שאסור באכילה, אין חשש שהמכשיר יפלוט טעם של חמץ זה לתוך המאכל בפסח. ועוד, מכיון שאין כוונה לאכול חמץ זה, לא מחשיבים אותו, ואין איסור אם יתערב בתוך המאכל.
ועיין משנ"ב (סי' תמ"ז ס"ק ט"ו) דחמץ נוקשה שהתערב בפסח בשעת הדחק בטל בששים ואף כאן כשעה"ד דמי.
ב. הכשרת גוף המנוע
בשו"ע או"ח (סי' תנ"א סי"ב): "כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן".
ובהג'ה: "מיהו, אם לא הגעילו הידות אין לאסור בדיעבד, ואפילו לכתחילה, יכול להגעילן ע"י עירוי שמערה עליהן".
וא"כ גם במיקסר יש להבחין בין גוף המכשיר דדין יד יש לו, לבין החלקים השונים, כגון המטחנה, המערבלים והבלנדר, הבאים במגע ישיר עם האוכל. ולדעת המחבר יש צורך להגעיל גם את גוף המכשיר, ומכיון שא"א לנקותו היטב ואין המים יכולים לחדור לכל חלקיו הפנימיים, אין לו תקנה. ואילו לדעת הרמ"א, בדיעבד, אין לאסור את השימוש במכשיר אף אם לא הגעיל את גוף המכשיר עצמו.
אך יעויין במג"א שהסביר את מחלוקת המחבר והרמ"א דאזלי לטעמיהו ביו"ד סי' צ"ד ס"א אי אמרינן חם מקצתו חם כולו, או לא. המחבר סובר דאמרינן חם מקצתו חם כולו, ולכן גם הידות צריכות הגעלה. והרמ"א סובר דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו, לכן בדיעבד אין הידות צריכות הגעלה.
ודעת המג"א שאם נשתמש בחלק שלא הגעיל - אסור. והגר"א חולק וסובר דגם להרמ"א אם הגעיל את החלק שהשתמש, כבולעו כך פולטו, וכל הבליעה שבתוך הכלי כולו נפלטת בכך. וא"כ בנ"ד שאינו מגעיל אלא את החלקים בלבד, או שמחליפם בחדשים, אפילו לדעת הרמ"א יש לחוש שמא יגע האוכל בידות, דהיינו בגוף המכשיר, ויפול לתוך שאר האוכל, ויאסור. (עיין סי' תמ"ז סי"ב דיש נמנעין מלשחוק בקלפים על השולחן, שמא יפול חמץ נוקשה לתוך מאכל. וכן בשקים שכיבסו אותם בחלב, עעין ס"י תמ"ב. מיהו בציבור שלנו שלא נהגו אין מקום לאסור, בפרט במקום הוצאה כספית גדולה.)
והנלענ"ד דמה שנחלקו המחבר והרמ"א אינו אלא בסכין או שיפוד שמשתמשים בהם בחלק האחד באש עצמה, או בכלי ראשון, שהחום עובר מהכלי לידות ויחד עמו גם נבלע הטעם. אך בנ"ד שאין משתמשים במיקסר אלא לכל היותר בכלי שני, אין בכח החום לעבור לידות. והחוש מעיד על זה שאפילו אם שמים בבלנדר דבר חם, אין החום מגיע לגוף עד כדי שתהיה יד סולדת בו. וא"כ לכו"ע אין גוף המכשיר בולע טעם חמץ (ואפילו למ"ד דחיישינן בפסח לכלי שני ולצונן, כאן יש להקל דהוי כשאר כלים נפרדים). ואין לחוש לחששות האחרונים (הב"ח ועוד) שמא הדיחו אותו בכלי ראשון, דמי פתי וידיח מיקסר בכלי ראשון?!
מיהו יש לחוש לניצוצות ולמגע ידים מלוכלכות (גר"א וח"י), אך י"ל כנ"ל דרוב שימושו בצונן ולכל היותר בכלי שני.
ועוד, דל"ד ליד ממש, שהיא חלק בלתי נפרד מהכלי. כאן החיבור בין החלקים לבין גוף המיקסר הוא רופף, והחלקים נמצאים תמיד בתנועה ואינם בולעים כ"כ (וכן ביחס להכשר כלים הנקנים מגוי, מיקסר לא דמי ליד, ואין צורך להטבילו וי"ל דל"ד לנ"ד).
ועוד, שהחשש לנפילת חמץ הוא רחוק ביותר, דהא מנקין את המכשיר היטב היטב, ומפעילים אותו לפני פסח, ויש כאן ספק ספיקא אם נופל חמץ, ואפילו אם נופל, בודאי מתערב. וחמץ נוקשה בתערובת לכל הדיעות מותר בדיעבד בשעה"ד, א"כ ק"ו כאן, שמערבל הוא דבר יקר, וקשה לקנות מכשיר כזה מיוחד לפסח.
וע"כ נלענ"ד, מכיון שהיא הוצאה גדולה מאד לקנות מיקסר לפסח, הרוצה להשתמש בו רשאי. מיהו בעל נפש יחמיר. (וכיום שהוזלו מכשירים אלו, ויש מעבדי מזון זולים, אם אפשר לרכוש מעבד מזון חדש הדבר עדיף.)
(תש"ל)
וכיום יש שני סוגי מעבדי מזון. יש מערבל מהסוג הישן שגוף המנוע הוא מעל לחלקים ואולי שם יש חשש שמא יפול חמץ מגוף המנוע לתוך המזון (וכאמור לעיל החשש הוא רחוק והחמץ אינו ראוי לאכילה).
ויש סוג אחר של מעבד מזון שגוף המנוע הוא מתחת לחלקים ובו אין חשש שמא יפול חמץ מגוף המנוע לתוך המזון. וע"כ אם ניקו את גוף המנוע היטב היטב והגעילו את החלקים הבאים במגע ישיר עם המזון, או החליפום בחדשים, מותר להשתמש במעבד כזה בפסח ללא חשש.
