סימן נ – טביעת אצבעות בשבת

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. איסור רושם

       ב. ביאור שיטת הרמב"ם 

       ג. רושם ביד שמאל

       ד. תירוץ תמיהות המשנה ברורה על המגיד משנה

       ה. דין טביעת אצבעות וצירוף שבותין

       מסקנה

* * *

 

שאלה:

מעשה שארע בליל שבת קודש פרשת נשא, שהמצב הבטחוני היה חמור (ערב לפני כן נהרג כאן מסתנן), ובליל שבת קודש באה מכונית צבאית והביאה נשק מיוחד לשם הגברת הביטחון, אך האפסנאי הצבאי דרש שהמא"ז (מפקד האזור - איש המקום) מקבל הנשק יחתום, ולא, לא - ינתן לו הנשק. והשאלה היא: האם מותר לו לחתום, ואם כן, מה עדיף, חתימה ביד שמאל או טביעת אצבע?

א. איסור רושם

ראשית יש להעיר שמצד הצבא לא נהגו כהוגן. שהרי המצב היה ידוע עוד ביום ששי ואפשר היה להביא את הנשק ביום ו'. ואם נאלצו מאיזו סיבה שהיא להביא בשבת היה צריך למנוע חילול שבת ולוותר על החתימה, או לדחותה למוצ"ש, אף אם לשם כך יצטרך האפסנאי לטרוח באופן מיוחד. אך בדיעבד, לאחר שאנשי הצבא לא שקלו את חומרת השבת ולא הביאוה בחשבון שקוליהם הבטחוניים ועמדו בתוקף על שלהם, לא נותרה ברירה למא"ז אלא עליו לחתום ולקבל את הנשק משום פיקוח נפש.

ומסתבר שצריך לחתום ביד שמאל דלא הוי דרך כתיבה בהכי כדאי' בשבת ק"ג ע"א, אלא שצ"ע אולי טביעת אצבע עדיפה. וצריך לברר מהו איסור טביעת אצבע?

והנראה שיש בזה משום רושם שהרי כונתו להעתיק את רשומי אצבעותיו על הניר, ורישום זה תלוי במחלוקת ראשונים.

במשנה במס' שבת (ק"ג ע"א):

"הכותב שתי אותיות... בין משם אחד בין משתי שמות ובין משתי סימניות (וגירסת הב"ח: משתי סממניות) בכל לשון חייב. א"ר יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו".

ופירש"י: "משתי סימניות - אחת בדיו ואחת בסיקרא" (ולכן גרס הב"ח: סממניות דהיינו צבעים). 

"משום רושם - סימן שהיו עושין בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו, ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים. ואתא ר' יוסי למימר דאפילו לא כתב, אלא רשם שתי רשימות בעלמא לסימן חייב".

משמע שלרבנן, החולקים על ר' יוסי, רושם - דהיינו מצייר ציור בעלמא פטור. ולפי כללי ההלכה, שהלכה כרבים, אינו אסור אלא מדרבנן. (עי' אנ' תלמודית ערך "הלכה" אות י"ז שלרוב הראשונים הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו.)

אך הרמב"ם חולק על רש"י ומפרש סימניות מלשון סימנים, וכוונתו כנראה לספרות, או לאותיות בתורת ספרות. וזו לשונו (בהל' שבת פי"א ה"י): "הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משתי סימניות". כלומר: סימנים ידועים. ועיין מ"מ שפירש כגון נונין הפוכים. ולענ"ד הכונה לספרות כפי שיוכח להלן מפירוש המשניות של הרמב"ם.

ושם בהלכה י"ז כתב: "רושם תולדת כותב הוא. כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמים, הרי זה חייב משום כותב. משמע שפוסק כרבנן, ולדעתו רבנן מחייבים על רושם משום תולדה של כותב. וכן מוכח מפירוש המשניות כפי שיוסבר להלן. ולדעתו חיוב רושם הוא מהתורה.

ב. ביאור שיטת הרמב"ם  

ולפי הסברנו ש"אותיות" בלשון הרמב"ם הן לא רק אותיות של מלים אלא גם סימני ספרות, כגון י"א, י"ב וכדו', נלענ"ד שזו כוונת הרמב"ם בפיהמ"ש באומרו: "ור' יוסי אומר הכותב שתי אותיות (=ר"ל ספרות) אינו חייב משום כותב אלא משום רושם, ורושם אצלנו מאבות מלאכות, כיון שהיה במשכן. כי קרשי המשכן היו כ' מצד צפון וכ' מצד דרום וח' מצד מערב. ותכלית מה שהיו מונין שם כ', והיו כותבין על הקרש הראשון בצידו האחד א', ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון, שהיו כותבין עליו כ'".

והנה בתחילת דבריו הוא אומר שלר' יוסי כותב הוא משום רושם. ולכאורה משמע שלר' יוסי יש רק אב אחד והוא רושם, וכל המחלוקת בינו לבין חכמים היא, אם האב הוא כותב או רושם. אך בהמשך דבריו מבואר שלר' יוסי יש שני אבות, כותב ורושם, שכן הוא כותב שם: "ותועלת היותו משום כותב או משום רושם, כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות, כשכותב כתיבה בשבת בשוגג, ואח"כ כתב ב' אותיות בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת, לפי שהיא מלאכה אחת. והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים".

ברור איפוא כשמש שלר' יוסי חייב משום שני אבות, כותב ורושם, שתי חטאות. וא"כ מהו שכתב בתחילת דבריו שחייב לר' יוסי על כותב משום רושם?

אך להנ"ל הדברים מאירים ומזהירים. לר' יוסי כותב זהו רק מי שכותב מילה. ולכן שתי אותיות שיש להן משמעות נחשבות למילה. אך הכותב אותיות נפרדות שאין להן משמעות של מילה אלא של ספרות אינו נקרא כותב אלא רושם. ולכן הכותב אותיות בתורת ספרות כגון י"א נקרא רושם ולא כותב. וזה הכתב שהיה בקרשי המשכן. (ובנוסף לכתב זה היה גם כתב של מלים, כגון על אבני החשן, ואכן שם הוא נחשב לכותב. אך האותיות שנכתבו על קרשי המשכן נקראות רושם), ומכיון שהרמב"ם בתחילת דבריו מדבר על כתיבה מסוג זה של קרשי המשכן, דהיינו כתיבת אותיות בתורת ספרות, על כתיבה זו בלבד הוא חייב לר' יוסי משום רושם. אך על כתיבת מלים חייב משום כותב.

וכן מה שכותב הרמב"ם בהמשך דבריו, שחייב שתי חטאות, כוונתו למי שכותב מלים וספרות בהעלם אחד, שלרבנן חייב חטאת אחת, כי רושם הוא תולדה של כותב, ולר' יוסי חייב שתיים, כי רושם וכותב הם שני אבות.

ומכאן נלמד שלדעת הרמב"ם רושם לרבנן חייב מהתורה, אלא שחיובו בתורת תולדה ולא בתורת אב. משא"כ לשיטת רש"י, לרבנן רושם יתכן שפטור לגמרי מהתורה. כי לשיטת רש"י לא נחלק ר' יוסי על רבנן בשאלה אם רושם הוא אב בפנ"ע, אלא אם בכלל חייב על רושם, ולר' יוסי חייב ולרבנן כנראה פטור.

ולפי פירוש הרמב"ם יש לתרץ קושית התוי"ט: אמאי נקטה המשנה בכלל גדול לשון "מ' חסר אחת"? ולהנ"ל אתי שפיר דלר"י הוו מ' אבות, דרושם וכותב ב' אבות הן להרמב"ם. לכן דייקה המשנה מ' חסר א', דלא כר"י. 

ג. רושם ביד שמאל

ובמנ"ח, (מוסך השבת סוף מלאכת כותב), כתב דלמ"ד דהאב הוא כותב, כי היכי דכותב בשמאל פטור, ה"ה רושם בשמאל. והק' עליו באפיקי- ים (ח"ב סי' ד') דהא שמאל פטור רק משום דאין דרכו בכך, ואילו ברושם דרכו גם בשמאל וכמו שאמר ר' יוסי?

והנלענ"ד דהצדק עם המנ"ח, דלהרמב"ם רושם הוא גם שתי אותיות ולאו דוקא ציורים סתם, כמבואר מדבריו, וא"כ אמאי נקטה המשנה לר' ירמיה שמתרץ לת"ק משום איטר, אפילו תימא באדם רגיל, ונהי דמדין כתיבה יהיה פטור, מדין רושם יהיה חייב אפילו בשמאל, אלא ע"כ אי רושם תולדה דכותב כי היכי דכותב בשמאל פטור ה"ה רושם בשמאל פטור. (ועיין אור שמח פי"א מהל' שבת הי"ז).

ובהסבר דברי המנ"ח שלפי הרמב"ם לדעת רבנן כותב בשמאל פטור משום שהאב הוא כותב ולכן גם רושם שהוא התולדה דינו כמו האב, ומאחר וכותב בשמאל פטור גם רושם בשמאל פטור. צ"ל שאע"פ שרושם דרכו הן בשמאל והן בימין, אך כשהוא כותב אותיות בשמאל, אמנם גדר רושם יש להן, אך דרך כתיבת אותיות היא בימין דוקא וכשכותבן בשמאל אין זו דרך כתיבתן ופטור. אלא שא"כ ק' לר' יוסי שהכותב בשמאל חייב משום רושם, ואע"פ שהוא כותב אותיות, דין רושם יש לו וחייב גם בשמאל, והלא אין דרך לכתוב אותיות בשמאל? וצ"ל שלדעת ר' יוסי אליבא דהרמב"ם, כמו שרושם חייב בשמאל, כך כותב אותיות לשם רישום, דין רישום חל עליו, ודינו כרושם ציור ולא ככותב. וההבדל בין ר' יוסי ורבנן הוא, שלרבנן שהאב הוא כותב, ורושם הוא רק תולדה, התולדה צריכה להיות כעין האב, ולכן כותב בשמאל שמכלל כותב יצא ולכלל רושם לא הגיע, שהרי אותיות אינן נכתבות בשמאל, לכן פטור. משא"כ לר' יוסי שגם רושם הוא אב ויש לו חשיבות משלו, כותב בשמאל הוא בכלל רושם, כי התולדה צריכה להיות מעין האב וכותב בשמאל הוא תולדה של רושם, ומכיון שרושם בשמאל גם התולדה בשמאל. משא"כ לרבנן דהוי כעין תולדה דתולדה. 

(ועי' ישועת משה להרי"מ אהרונסון סי' ע'. ובאפיקי ים ל"ב סי' ד' ענף ה' שחולק על המנ"ח. וכן הדברי יחזקאל סי' ד' א'-ב' עמד על כך שהרמב"ם בפירוש המשנה לא כתב שהנפ"מ בין רבנן לר' יוסי היא כתיבה בשמאל, אלא רק שרושם וכותב בהעלם אחד לרבנן חייב אחת ולר' יוסי שתים, משמע שבפירוש המשנה סובר הרמב"ם שגם לרבנן כותב בשמאל חייב עיי"ש. עכ"פ בספר הי"ד חזר בו הרמב"ם ופסק שהכותב בשמאל לרבנן פטור, וזוהי משנתו האחרונה).

ד. תירוץ תמיהות המשנה ברורה על המגיד משנה

המשנה ברורה בסי' ש"מ בבה"ל לס"ד הביא את המגיד משנה בפ"א מהל' שבת הל' י"ז ותמה עליו כמה תמיהות. אך לפי מה שפירשנו לעיל תמיהותיו על המגיד משנה מסולקות, וזה תורף דבריו:

המגיד משנה הביא את הרמב"ם בפהמ"ש שלר' יוסי כתיבת שתי אותיות בלבד אסורה משום רושם לפי שכך היו כותבין על קרשי המשכן ואין הלכה כמותו, אלא כרבנן שרושם הוא תולדה של כותב. ותמה עליו המשנה ברורה: 

א. כותב שתי אותיות הוא כותב לכו"ע, גם לר' יוסי? 

ב. ואם תאמר שכוונתו לשריטות ור"ל שאין הלכה כר' יוסי ששריטות הן אבאלא כרבנן שהן תולדה, פירוש זה אינו, שהרמב"ם לא הזכיר כלל שריטות אלא אותיות?

ג. מאחר ששריטות הן תולדת רושם רק לר' יוסי, לרבנן שהאב הוא כותב אין מקור לכך ששריטות הן תולדה, ואכן הרמב"ם לא הביא להלכה ששריטותאסורות.

ד. מדוע כתב שתי אותיות משם אחד כגון א"א פטור, להוי רושם לפחות?

ולהנ"ל קושיותיו של המשנה ברורה על המגיד משנה מיושבות. כשהרמב"ם הזכיר בפירוש המשנה אותיות (וכן המגיד משנה שנקט את לשונו של הרמב"ם) הוא התכווין לאותיות בתורת ספרות וכמו שכתב בפירוש, כגון י"א שכך היו כותבין על קרשי המשכן. אלא שלר' יוסי זהו אב בפנ"ע כי אין כאן כתב בעל משמעות ולרבנן זוהי תולדה. ושריטות לא הזכיר כלל כי שריטות הן פחות מרושם. רושם זהו ציור שיש לו איזו צורה. כגון ספרה, בית, עץ וכדו', אך שריטה בעלמא אפילו רושם איננה. ואכן המגיד משנה לא התכוון כלל לשריטות והמשנה ברורה העמיס על המגיד משנה את פירושו של רש"י, אך המגיד משנה לא סובר כן. ומכיון שרושם הוא ציור שיש לו משמעות כל שהיא, גם אם איננה מילה, לכן הכותב א"א גרע טפי שכן אינו כותב ואינו רושם, כותב אינו, משום שאין כאן מילה, ורושם אינו, שאין כאן שום ציור, שאין שום משמעות לשתי אותיות אלו אפילו לא כספרות, (אלא א"כ יש להן משמעות של ראשי תיבות, ואה"נ אנו שמשתמשים בא"א כראשי תיבות נתחייב משום רושם לפחות).

ה. דין טביעת אצבעות וצירוף שבותין

בארץ צבי (סי' ע"א) דן בטביעת אצבעות והעלה שלדעת הרמב"ם יש לחייב על טביעת אצבעות משום רושם, לר' יוסי בתורת אב, ולרבנן בתורת תולדה. אך לשניהם האיסור מהתורה. ולרש"י רושם לרבנן אינו אסור אלא מדרבנן. ובשמאל לכו"ע האיסור רק מדרבנן.

ולענ"ד יש להסתפק בדבר. אמנם כותב בשמאל אסור רק מדרבנן, לרבנן שהלכה כמותם, ורושם הוא רק תולדה. אך זהו בכותב אותיות, שאין דרכן לכתוב אלא בימין, אך טביעת אצבעות שדרכה גם בשמאל, מסתבר לענ"ד שגם לרבנן אסורה מהתורה. והרמב"ם בפיהמ"ש לא נקט שהנפ"מ בין רבנן לר"י היא לענין שמאל, א"כ גם לרבנן רושם בשמאל חייב. וא"כ עדיף לחתום חתימת אותיות ביד שמאל מאשר לטבוע אצבעות ביד שמאל. וכ"כ הג' ר' יוסף רוזין (הרוגצ'ובר) בהקדמה לספר פסקי תשובה ח"ב. (ועי' שו"ת חלקת יעקב סי' ג' ונועם ח"ד שער הלכה כ"ו).

ובארץ צבי שם רצה בתחילה להתיר טביעת אצבעות בשמאל אפילו לכתחילה משום שיש כאן ארבעה שבותים:

א. רושם לרבנן. ב. שמאל למנ"ח. ג. חצי שיעור למגן אבות (ר"ל חצי מלאכה). ד. מלאכה שא"צ לגופה. ובאשר לשני השבותים הראשונים כבר כתבנו לעיל שאין הדבר מוסכם ולדעת הרמב"ם רושם אסור מהתורה לרבנן, ושמאל בנ"ד אינו מפחית מדרך המלאכה. אך השבות השלישי שכתב שם שהוא חצי שיעור (כל חצי מלאכה), נלענ"ד שאין כאן חצי שיעור (אלא שיעור שלם), כי חצי שיעור שאסור רק מדרבנן הוא חצי מלאכה, כגון עוקר או מניח בלבד. ואכן גם ברשימה יש צורך ברשימה בעלת משמעות ולכן חצי רשימה למשל אינה נחשבת לשיעור, אלא לחצי שיעור, ואף לפחות מזה, כפי שיבואר. אך רשימה בעלת משמעות שלמה, כגון טביעת אצבעות, שיעור שלם היא וחייבים עליה. ורש"י שנקט שתי רשימות דוקא, לשיטתו קאזיל שרשימות הן שריטות ולכן שריטה אחת לאו כלום היא ורק שתי שריטות חייב. וכן נלענ"ד לומר בדעת הרמב"ם שאם התכוון לכתוב שתי ספרות, כגון 12 או י"ב וכתב רק ספרה אחת מהן, פטור כדין חצי שיעור. ומה שכתב שחייב רק בי"א או י"ב, ומשמע שי' לחוד פטור, צ"ל כנ"ל שהוא התכוון לכתוב י"ב וכתב רק י' שאז הוא פטור. אך מתכוון לי' בלבד חייב. אך בטביעת אצבעות שהיא ציור שלם ובעל משמעות וכל כוונתו לציור זה, חייב גם בטביעת אצבע אחת. ואפילו לדעת המגן אבות (שבת ע"ג) שבכותב אות אחת אינו אסור מהתורה מדין חצי שיעור, כי שתי אותיות אינן רק הכמות של המלאכה אלא איכותה של המלאכה ואות אחת אין בה אפילו מאיכותה של המלאכה, ברושם טביעת אצבעות יודה שחייב. (ועיין מאירי שבת ג' א' ד"ה יש לדון שכותב אות א' הוא חצי שיעור האסור מהתורה). ואדרבה, דווקא לדבריו הענין מבואר יותר. כי כותב גדרו כותב מילה. אות אחת אינה מילה. ואפילו אות אחת בנוטריקון לרבנן (בשבת ק"ב א') פטור משום שאין כאן מילה אלא נוטריקון של מילה. וק"ו אות אחת בעלמא שאין כאן כתיבה כלל ועיקר. וה"ה ברושם, חצי ציור אינו ציור כלל, כי אין כאן רושם כלל. אך טביעת אצבעות שהיא ציור שלם, אדרבה, משום כך יש לחייבו מהתורה כי עשה דבר שלם. (ועוד, האצבע מכילה קוים רבים ואפשר לומר שכל קו הוא ציור וביחד כל הקוים הם ציור שלם).

ולדברינו יוצא שמה שנפסק בשו"ע (סי' ש"מ ס"ה) שמותר לרשום בציפורן על הספר נכון גם לשיטת הרמב"ם, כי שריטה בציפורן אין לה שום משמעות.

השבות הרביעי לדעת ה"ארץ צבי" היא מלאכה שא"צ לגופה. ולא פירש כוונתו. וצ"ל בכוונתו ע"ד מש"כ המהרש"א בחא"ג לב"ב (דף קי"ט א') בענין צלפחד שקושש עצים כדי ללמד את עם ישראל מה חמור עונשו של מחלל שבת. וכלפי שמיא הוא לא עבר עבירה, שהרי לא התכוון לקושש את העצים לצורך עצמו אלא רק לצורך גבוה, כדי ללמד את חומרתה של השבת, ולכן כלפי שמיא היתה זו מלאכה שא"צ לגופה. אך בני אדם דנו אותו עפ"י מה שעיניהם רואות. ומכיון שהתרו בו כדין והוא קיבל את ההתראה סקלוהו. ועל דרך זו פסקו הפוסקים שמלאכה שאדם עושה בשבת בגלל דרישתם של הגויים נחשבת למלאכה שאצל"ג, עיין מהרי"ק (שורש קל"ז), ומחנה ישראל לחפץ חיים (פל"א ס"א), ומהר"ש ענגל (ח"ג סי' מ"ג). מיהו הגדרה זו שטביעת אצבעות היא מלאכה שאצל"ג נאמרה רק במקרה שדן בו הארץ צבי, שיהודי נקרא ללשכת הגיוס ביום השבת ונאלץ להטביע שם את אצבעו. וא"כ אינו עושה זאת לצורך עצמו אלא לצורך שלטונות הצבא הנוכרי, שמלחמתם אינה מלחמתנו, ולכן זוהי מלאכה שא"צ לגופה. אולם בנ"ד, שהמדובר בסכנה לישוב ישראלי והמא"ז כאחראי על הבטחון עושה זאת למענו ולמען ישובו, הרי החתימה היא דבר הצריך לגופו ואין להתיר אותה משום מלאכה שא"צ לגופה.

מסקנה

חתימה ביד שמאל עדיפה על פני טביעת אצבעות.

[ומכיון שנושא זה של היתר מלאכה בשבת ע"י צירוף כמה שבותים מדרבנן יש לו השלכות מעשיות רבות מן הראוי להתייחס אליו. יש כאן כמה שיטות:

א. מחצית השקל (סי' של"ד) מתיר רק ד' שבותים כאשר אחד מהם הוא כלאחר יד(ערש"י פסחים ס"ו ב' שכלאח"י קל במיוחד).

ב. מהמג"א (סי' שי"ד) משמע שגם שלושה שבותין מותרים. אולם המחצה"ש שם כתב שהם ד' שבותין: מלאכה שאצל"ג, דשא"מ, מקלקל, וכלאחר יד.

וכן כתב הפרמ"ג סי' של"ד שרק ביו"ט התירו שני שבותים אך בשבת לא.

משמע ששלושה שבותים מותרים.

ג. אבן העוזר (סי' שמ"ט) התיר לטלטל תינוק בכרמלית ע"י זה עוקר וזה מניח דהיינו שני שבותים. (אולם בשו"ע הרב פסק כהט"ז שזה עוקר וזה מניח בכרמלית אסור). ויתכן שלא התיר אבן העוזר אלא במילה שהיא עצמה דוחה שבת (ער"ן בשם הרמב"ן בסוף פרק ר"א דמילה). אך בעבודת הגרשוני (סי' קי"דהו"ד בבאה"ט סי' רס"ו ס"ק ו') כתב שהדבר מותר לא רק לצורך מילה. ולכאורה ראיה לשיטה זו מאמירה לנוכרי שמותרת לצורך שבות במקום צורך גדול (עיין סי' ש"ז ס"ה) ושם יש רק שני שבותים. אך יש לדחות שאמירה שאני שאין בה מעשה (עיין עירובין ס"ח א'). אולם היד אהרן (מובא בפאה"ש שם) חולק על עבודת הגרשוני. ובמשנה ברורה (סי' שט"ז ס"ק ט"ו) התיר לנעול תיבה גדולה שיש בה זבובים. וכתב בשעה"צ (ס"ק י"ח) משום דהוי תרי דרבנן, דבר שאין במינו ניצוד ומקום רחב המחוסר צידה. מיהו יתכן שהיקל משום שהמדובר בפס"ר דלא ניחא ליה.

אך שם בס"ק נ"ח כתב שמותר להכניס עופות לכלוב, כשמטרתו למנוע היזק, וביאר שם בבה"ל משום תרי דרבנן, מלאכה שאצל"ג ומקום רחב המחוסר צידה.

ולכן נראה שראוי לנקוט הקל הקל תחילה. ולנסות אם אפשר להסתמך על ד' שבותין. וכשהדבר בלתי אפשרי והשעה היא שעת דחק אפשר להסתפק בג' שבותין. ורק כשאין שום אפשרות והצורך גדול מאוד יש מקום להסתמך על אבן העוזר, עבודת הגרשוני והמשנה ברורה ולהסתפק בשני שבותים.]

 

סיון תשכ"ה