סימן מו – חילול שבת לצורך מחללי שבת
ראשי פרקים:
שאלה
א. הפושע בעצמו במיתה אין מחללים עליו את השבת
ב. פושע בנפשו הוא כמאבד עצמו לדעת ואין חובה להצילו
ג. ראיית הרש"ק מנר חנוכה ודחייתה
ד. חילול השבת על הלל וייחודו
ה. הגורם לעצמו להצטער בסוכה
ו. מכניס עצמו לספק פיקו"נ העומד להתברר
ז. החילוקים בין מסכן עצמו למחלל שבת
ח. מחללי שבתות דינם בימינו כתינוק שנשבה
מסקנה
* * *
שאלה
אדם חילל שבת בנסיעה ברכבו, התהפך ונפצע. האם מותר לחלל שבת עבורוולהצילו?
תשובה
הבעיה מתחלקת לשתים:
א. מי שהכניס את עצמו בפשיעה למצב בו יש צורך לחלל עליו שבת, האם מותר לחלל שבת להצלתו?
ב. האם מותר לחלל שבת עבור מי שהוא כבר מחלל שבת?
באותיות קטנות
(עיין שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו פ"ד ובח"ט סי' י"ז פ"א ס"ו. שהרחיב בבירור נושא זה. את הדברים דלהלן כתבתי לפני שראיתי את דבריו. אח"כ מצאתי שנגעתי גם במקורות שהוא עוסק בהם. אולם אין ביהמ"ד בלא חידוש, כדרכה של תורה, ולכן אמרתי שמשנה לא זזה ממקומה. ויהי רצון שלא תצא תקלה מתחת ידינו.)
א. הפושע בעצמו במיתה אין מחללים עליו את השבת
במס' סנהדרין ע"ב ב': "ת"ר דמים לו - בין בחול בין בשבת. השתא בחול לא קטלינן ליה, בשבת מיבעיא? אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל".
מבואר כאן שמחללים שבת על הבא במחתרת, אע"פ שפשע בכך שבא במחתרתבשבת. ומסתימת הגמ' עולה שיתכן אפילו שהוא חילל שבת לשם חתירתו, בכלזאת מחללין עליו שבת. וגם אם נאמר שלא מדובר בחותר את המחתרת בשבת, אלא רק בא במחתרת ע"מ לגנוב בשבת הרי כוונתו להוציא את גנבתו מרה"י לרה"ר(עיין כתובות ל"א א'-ב' וב"ק ע' ב'). וכן משמע ביד רמה שהקשה, מי עדיף מרועי בהמה דקה דלא מעלין וא"כ מדוע מצילין אותו בשבת? משמע מהנחת קושייתו שהמדובר ברשע מחלל שבת שאינו ראוי להצלה.
והרמ"ה תירץ שיש לחלק בין רועי בהמה דקה, דעבידי תדיר, לבין בא במחתרת, שזהו מקרה חד פעמי ולכן מפקחין עליו את הגל בשבת. משמע מדבריו שמחלל שבת בדרך קבע אין להצילו בשבת, ורק אם במקרה חילל שבת אחת, מותר לחלל עליו את השבת. (ועי' תוס' חולין י"ד א' ד"ה השוחט דמשום פעם אחת לא נחשב מומר.)
ובשו"ת אור גדול סי' א' הקשה: אמאי כשאין לו דמים אין מפקחין עליו את הגל בשבת, הרי השתא כשהוא קבור תחת הגל פסקה רדיפתו ואין היתר להורגו ויש לו דמים ומדוע שלא יצילוהו בשבת? ותירץ שכשפשע בעצמו והכניס עצמו למיתה אין מחללין עליו את השבת. והביא ראיה מהאופה בשבת שלא התירו לאחרים לרדות את הפת כדי להצילו ממיתה (עיין שבת ד' א'). וקשה, מדוע לא נתיר לאחרים לרדות את הפת משום פיקוח נפש, להציל את האופה מחיוב מיתה? ומכאן מוכח שהפושע שהכניס את עצמו לחילול שבת במזיד, אין לחלל עליו שבת, אפילו באיסור דרבנן, כדי להצילו.
ולענ"ד יש להעיר עליו שתי הערות:
א. לדבריו, גם מי שיש לו דמים, כגון אב הבא במחתרת על בנו, שאינו מתכוון להורגו, ונפל עליו הגל ג"כ לא נצילו בשבת, שהרי פשע. ומדוע אומרת הגמ' שאם יש לו דמים מפקחין עליו את הגל?
ב. אין להביא ראיה ממדביק פת בתנור, שם לא מדובר בהצלתו מפני סכנה אחרת, אלא בהצלתו מפני העונש המגיע לו בגין העבירה שעבר על אפיה בשבת. ולא מצינו שהצלת אדם מעונש המגיע לו היא בגדר מצוה משום פיקו"נ. אדרבה,מצווים אנו להענישו. למשל, עדים שראו אדם מחלל שבת וחייבים להעיד, משום שאם לא יגידו ונשאו עוונם. היעלה על הדעת לומר שהם פטורים מהגדת עדות, משום פיקו"נ, שהרי ע"י עדותם הוא יתחייב מיתה?! (ועיין מש"כ בס' לוז לאילוז מעמ' 40 ואילך.)
ועיין משנ"ב בבה"ל ס"ס שכ"ט שכ' שמי שהיה חייב מיתה ונפל עליו הגל איןמצילין אותו שהרי התורה אמרה ובערת הרע מקרבך ואיך נציל אותו? אמנם שם מדובר לאחר גז"ד, ובא במחתרת כגז"ד דמי, אך מחלל שבת אפילו במזידואפילו בפרהסיא, כל עוד לא נידון בבי"ד אינו חייב מיתה וחובה להצילו. מ"מ מסתבר שחובה להצילו מסכנה אחרת, אך לא מהעונש המגיע לו עפ"י דין.
ב. פושע בנפשו הוא כמאבד עצמו לדעת ואין חובה להצילו
ואולי יש להסביר את הנחתו של האור גדול, שאין להציל פושע בפיקו"נ, משום שהעובר עבירה שחייבים עליה מיתה מסר את עצמו למיתה. לכן איננו חייבים להצילו. אלא שהסבר זה תלוי בחידושו של המנ"ח (מצוה רל"ז, הודפסה בדפוסים הישנים בקומץ המנחה בסוף הספר ובהוצאה החדשה מצוה רל"ז אות ב' עמ' רל"ג) שהמאבד עצמו לדעת אין מצוה להצילו, כשם שמאבד ממונו לדעת אין בו מצות השבת אבידה. ונראה שה"ה למדביק פת בתנור בשבת והתרו בו שחייב סקילה, אין לך מאבד עצמו לדעת גדול מזה. עיי"ש שהביא ראיה מסנהדרין ע"ג א' שהגמ' הקשתה: למה לי לאו דלא תעמוד על דם רעך, תיפוק ליה מ"והשבותו" - אם על השבת ממונו חייב, על השבת גופו, לא כל שכן? והקשה המנ"ח, הרי צריכים את הלאו של "לא תעמוד על דם רעך" למקרה של מאבד עצמו לדעת, שאז פטור ממצות השבת גופו, שהרי הפקיר את גופו, וחייב משום לא תעמוד על דם רעך. אלא ע"כ שגם על הלאו אינו עובר.
אולם כל זה לפי הנחתו של המנ"ח, שהמאבד עצמו לדעת אין בו מצות "והשבותו" משום שהפקיר את גופו. ולדעתו, יכול אדם להפקיר את גופו, כשם שיכול להפקיר את ממונו. אולם אם נניח שאין אדם בעלים על גופו "כי הנפשות לי הנה" ואין אדם יכול להפקיר את גופו, ממילא כל האדם מצווה ב"והשבותו", ונפלה ראייתו של המנ"ח שאינו עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (עיין לאור ההלכה להרש"י זווין, משפט שיילוק עמ' שכ"ב - שכ"ג).
ועיין כלי חמדה פרשת כי תצא אות ו' או"ק ד' שהביא תשובת המהר"ם מרוטנבורג סי' ט' והברכי יוסף או"ח סי' ש"א שגם מאבד עצמו לדעת חייבים להצילו ודלא כהמנ"ח. ועיין עמוד הימיני למו"ר הגר"ש ישראלי סי' י"א אות א', ועיין בהערה ה' במנ"ח שם בהוצאה החדשה. וכן ה"חלקת יואב" בקבא דקשייתא סי' ו' חולק על המנ"ח.
לכן נלענ"ד שגם אם נסבור כדעת רוב הפוסקים, ושלא כהמנ"ח, אלא שגם מישהתאבד יש מצוה להצילו, בכל זאת העובר עבירה חמורה שחייב עליה מיתהוהותרה עליה והתיר את עצמו למיתה, אין מצוה להצילו, משום שהתורה חייבהלהענישו והפקיעה ממנו דין הצלה הרגיל של כל אדם, אלא חייבה אותנו במצוה מיוחדת, שכתבה "והצילו העדה". ועליה אמרו חז"ל שמצדדין בזכותו, אך אין הכוונה מדין מצות פיקו"נ הרגיל של כל אדם, שהרי אין עליו דין "וחי בהם" המקורי, משום שיתכן שחייב מיתה, אלא שכל עוד לא ברור שאכן חייב מיתה צריך לצדד בזכותו כדי שגם כשיתחייב החיוב יהיה חיוב ברור ומוחלט. אך כשהגענו לחיוב מוחלט אין שום מצוה להצילו. וגם לפני כן, כשהדביק את הפת בתנור, איננו חייבים להצילו ע"י הפקעת עונשו מכל וכל, אלא שחיוב עונשו מקזז את ה"וחי בהם" ובאה התורה ואמרה "והצילו העדה" שכל עוד לא נתחייב חיוב מיתה בדבר ע"י בי"ד חובה על בי"ד לצדד בזכותו ולהצילו (ועיין ספהמ"צ להרמב"ם ל"ת ר"צ, רצ"ב).
ומה שהקשה האור גדול, מנפל עליו הגל כשאין לו דמים, הרי פסקה רדיפתו ומדוע לא נציל אותו גם בשבת? והוכיח מכאן שהמכניס עצמו לסכנה בשבת אין מצוה להצילו, נלענ"ד שאין מכאן ראיה. כי י"ל שבכל רודף, מלבד חובת הצלת הנרדף, המתירה לשם כך את דמו של הרודף, יש עליו גם חיוב מיתה מצד הדין כרודף, שהתורה קבעה שאין לו דמים (וכבר האריכו בדבר האחרונים, עיין חי' הגרי"ז הל' רוצח, אפיקי ים ח"ב סי' מ', ועמוד הימיני סי' ט"ז פ"ג). וכשנפל עליו הגל זוהי מיתתו. וכשם שמחלל שבת, החייב סקילה ונסקל, אין מצוה לפקח עליו את הגל ולהצילו משום פיקו"נ, שהרי זוהי כפרתו שיסקל, ה"ה בא במחתרת, הוא חייב מיתה וכשנפל עליו הגל זוהי מיתתו ואין שום מצוה להצילו מחיוב המיתה שהוא חייב בו.
ג. ראיית הרש"ק מנר חנוכה ודחייתה
ר' שלמה קלוגר בחכמת שלמה על שו"ע או"ח סי' שכ"ט הביא ראיה משבת מ"ה א'"בעו מיניה דרב, מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא. - אמר להו... כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק". והק' הגרש"ק למה הסתמך רב על ר"ש בשעה"ד, הרי פיקו"נ דוחה את כל התורה כולה? אלא ע"כ הוא פשע בכך שהדליק נר חנוכה כשאסור להדליק, ולכן אסור היה לטלטל את הנר משום פיקו"נ, אלא רק משום שכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד.
ונלמד מכאן שמי שפשע והכניס את עצמו לסכנה בשבת אין חובה להצילו. והדברים ק"ו: ומה מי שהחמיר על עצמו והדליק נ"ח במקום סכנה מעיקר הדין אין חובה להצילו, המחלל שבת במזיד על אחת כמה וכמה! (מיהו י"ל המסכן את עצמו אינו ראוי להצלה וכמו שכ' המנ"ח, אך העובר עבירה במזיד, עם כל חומרתו, הוא לא הכניס את עצמו לסכנה, אלא לאיסור.)
ולענ"ד ק' לומר על אדם שהדליק נ"ח בשעת הגזרה שהוא פושע. אמנם הוא פטור אך לא פושע. ולדבריו, כל אלו שקיימו מצוות בשעת הסכנה, למרות שהיו פטורים האם נחשבים לפושעים, חלילה? (עיין נמו"י סנהדרין סוף פ' בן סו"מ ור"ן שבת מ"ט א').
ואת ראיית הגרש"ק משבת מ"ב א' יש לדחות עפ"י פירושו של ר"נ גאון שם שכתב:"שמענו כי בימי החברים פרסיים היו חברים מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין את הנרות ולוקחין מכל בית נר והיה צער גדול לישראל מזה המעשה, מפני שהיו מוליכין את נרותיהם לע"ז" עיי"ש שהביא מהשאלתות פרשת וארא שגם הוא פירש כן. וא"כ אין מדובר בסכנת נפשות ממש, אלא רק בהחרמת האש ובצער גדול לישראל. ויתכן שאם היה ישראל מתנגד להחרמת האש היה עלול להסתכן ולכן נחשב הדבר לסכנה. וכן פירש גם רש"י בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה היכי יהבינן להו ועי"ש שכתב שלכן אין צריך למסור את הנפש ולהתנגד למסור להם את האש, משום שלהנאת עצמן עבידי, אע"פ שלוקחין את האש לעכו"ם, מ"מ הנאת עצמו היא, שצריך לאותו הכלי.
וא"כ מי שהדליק נ"ח בחוץ לא הסתכן ממש ולכן לא התירו לטלטל שרגאדחנוכתא אלא משום שכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ולא בגלל פיקו"נ.
(ועיי"ש בחכמת שלמה שהביא בשם תוספות שבת סי' ר"פ שכתב שלא היתה כאןסכנה ממש אלא קרוב לסכנה).
ובזה יובן מה שכ' הריטב"א בחידושיו לשבת כ"א ב', שלא רק בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו אלא גם בשעת הדחק. וק' כיצד למד שעת הדחק משעת הסכנה? ולהנ"ל מובן, שהרי הגמ' בדף מ"ה א' לא מתייחסת לזה כאל שעת הסכנה, אלא כשעת הדחק, וא"כ גם ה"סכנה" - שהוזכרה בדף כ"א ב' אינה סכנה ממש, אלא שעת הדחק, וחשש להסתבכות בסכנה.
ד. חילול השבת על הלל וייחודו
ובעיון יעקב (לבעל השבות יעקב) על עין יעקב יומא ל"ה בהלל שחיללו עליו את השבת ואמרו עליו ראוי זה שיחללו עליו את השבת, דייק העיון יעקב, מדוע רק הוא ראוי שיחללו עליו את השבת, הרי על כל אדם מחללין שבת משום פיקו"נ? ותי' שאדם אחר אם היה עושה כהלל לשכב תחת רום ג' אמות של שלג, היה נחשב למאבד עצמו לדעת, ולא היו מחללין עליו את השבת, אך הלל שעשה זאת מאהבת התורה שאני, לכן ראוי הוא המיוחד לחלל עליו את השבת. וקשה, הרי גם הלל עשה שלא כדין. היכן התירו לאדם להסתכן כדי ללמוד תורה? אלא ע"כ מכיון שקיים "באהבתה תשגה תמיד", אע"פ שאין ראוי להסתכן עבור התורה, מ"מ מי שעושה כן אינו פושע וראוי לחלל עליו את השבת.
עכ"פ מצאנו לו חבר למנ"ח, השבות יעקב, שאף הוא סובר שהמאבד עצמו לדעתאין להצילו, ואולי על כגון דא אמרו אין למדין מן ההגדות.
ונלענ"ד (ומצאתי בפתח עינים להחיד"א שהניח יסוד לדברינו הבאים) שהנהביומא פ"ה ב' נחלקו התנאים והאמוראים במקור לכך שפיקו"נ דוחה את השבת.ור' שמעון בן מנסיא אומר: "'ושמרו בני ישראל את השבת' ואמרה תורה: חללעליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התםהוה אמינא דידי עדיפא מדידהו 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. אמר רבא לכולהואית להו פירכא בר משמואל דלית ליה פירכא".
יש כמה נפקא מינות בין ר"ש בן מנסיא לבין שמואל. עיין למשל העמק שאלהקס"ז אות י"ז שנפ"מ לעובר, מדין "וחי בהם" אין לחלל עליו שבת למ"ד שעובר אינו אדם, אך מדין "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", יש לחלל גם על עובר.
וכן מי שמת לגמרי וע"י נס אפשר להחיותו, שמדין "וחי בהם" פטורים מלהחיותו, ואם יש איסור בדבר אסור להחיותו, אך מדין "חלל עליו" וכו' מותר וצריך להחיותו. עיי"ש.
וכן נפ"מ לגוסס שברור לנו שלא יחיה יותר מכמה שעות, למ"ד "וחי בהם" ישלהצילו, למ"ד "חלל עליו שבת אחת" וכו' אין להצילו (אא"כ נאמר שיתכן שיהרהר בתשובה ואז יחשב ששמר את כל השבתות והעבירות שעבר עליהן, עיין משנ"ב סי' שכ"ט בביאור הלכה ד"ה אלא בשם המאירי). וכן נפ"מ למומר, מדין "וחי בהם" יש להצילו, אך מדין"חלל עליו" כו' אין להצילו (אא"כ נאמר שיש סיכוי שיחזור בתשובה וכהמאירי הנ"ל).
וא"כ י"ל גם ביחס להלל, שאילו היה זה אדם אחר, שאינו אוהב תורה כמותו, היה מקום להסתפק אם להצילו, בפרט כשהוא הכניס את עצמו לסכנה, כי מדין "חלל עליו שבת אחת" וכו' אולי אין להצילו, שהרי רואים אנו שהשבת אינה יקרה לו והוא מסכן את עצמו ולא אכפת לו שיחללו עליו שבת. ורק מדין "וחי בהם" יש להצילו. אולם הלל שאני, שלא מתוך זלזול בשבת עשה כן, אלא מאהבת תורה, וראוי הוא, לכולי עלמא, גם למ"ד "חלל עליו" וכו' שיחללו עליו שבת.
ה. הגורם לעצמו להצטער בסוכה
בדרכי תשובה על יו"ד סי' קנ"ה ס"ק כ"א הביא בשם ספר חקר הלכה ח"ב (דף ו' ע"ד) שמי שהביא על עצמו חולי אסור להקל לו באיסורי דרבנן, אך מי שהביא על עצמו פיקוח נפש מותר להקל לו אפילו באיסורי תורה. ולמד זאת מהמג"א סי' תר"מ ס"ק ד' שכ' שמי ששותה משקה המשלשל, אע"פ שמצטער הרבה, מ"מ חייב בסוכה, דהו"ל לעשותו קודם החג או אחריו. ולכן לא יעשנה במועד. אבל בדיעבד י"ל דפטור מסוכה דהא סכנה הוא לו לישב בסוכה. והמג"א למד זאת מהג"א בסוכה שמקיז דם חייב בסוכה, ובטעם הדבר כתב שאינו חולה גמור, אדרבה הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה, ועוד שהיה לו להקיז קודם המועד או אחריו.
והדברים צ"ע. ממנ"פ אם מקיז דם או משלשל יכולים לשבת בסוכה הם חייביםלשבת בסוכה, ואם אינם יכולים הם פטורים, כדין מצטער. ואין שום טעם בדברלקנוס אותם לשבת בסוכה ללא כל תועלת, רק בגלל שהקיזו דם או לקחו סםהמשלשל בחג. לא מצינו קנס כזה שמי שאינו יוצא י"ח בסוכה שישב בסוכה רקבגלל שלא עשה כדין. ומסתבר לומר ששני נימוקיו של ההג"א משלימים זא"ז.המקיז דם אינו נחשב למצטער הפטור מהסוכה, אדרבה, שמחה היא לו. וגםכשמצטער, בדרך כלל אין זה צער הפוטרו מהסוכה. אלא שקורה שהצער גדולמהרגיל ואז הישיבה בסוכה קשה לו קצת. אמנם אין כאן צער כה גדול עד כדיפטור מהסוכה, אך גם שמחה אין לו, אלא צער. במקרה כזה סובר ההג"א שמכיוןשהקיז דם בחג עצמו, ידע שהוא עלול להצטער קצת, וכדי שלא ייחשב לפושע, עליו להתאמץ יותר מהרגיל לישב בסוכה. כי אם לא ישב בסוכה איגלאי מילתא למפרע שפשע בזה שהקיז דם בסוכות. וכמו שנביא להלן בשם ר' אלחנן וסרמן. אך אם הוא מצטער ממש שאינו יכול לשבת בסוכה כלל, אין שום מצוה שישב בסוכה וק"ו כשהוא מסתכן. וא"כ אין מסוכה ראיה לשבת, אלא שבמקרים גבוליים אולי יש להשתדל לצמצם את חילול השבת למי שפשע.
ו. מכניס עצמו לספק פיקו"נ העומד להתברר
בקובץ הערות ליבמות סי' כ"ג הביא מהמג"א סי' רמ"ח דיש אוסרין להפליגבשיירא ומחמירין להסתכן אם הפליגו. וקשה, הרי אסור לאדם להסתכן, "וחיבהם" נאמר בתורה? ותירץ שכשמכניס את עצמו למצב של פיקו"נ לכתחילה, הדברתלוי ועומד. אם יחלל שבת נמצא שמעיקרא עבר עבירה. אך אם לא יחלל אגלאימילתא למפרע שלא פשע בכך שהכניס את עצמו לכתחילה למצב של פיקוח נפש.
והנה נחלקו בדבר הראשונים. לדעת הרז"ה מותר לאדם להפליג בספינה בתחילתהשבוע אע"פ שברור לו שיאלץ לחלל שבת בשבת משום פיקו"נ. ולא אסרו אלאתוך ג' ימים לפני שבת משום שנראה כמתנה לחלל את השבת. ומשמע שהאיסורהוא מדרבנן. הרמב"ן וראשונים אחרים חולקים עליו ולא התירו להפליג בספינהשל ישראל, משום שלדעתם גם בתחילת השבוע אסור לאדם להכניס את עצמו למצב שיאלץ לחלל שבת משום פיקו"נ בשבת.
מסתבר איפוא שלדעת הרז"ה שאין איסור מהתורה להכניס א"ע למצב כזה, וגםמדרבנן לא אסרו אלא תוך ג' ימים לפני שבת, אין שום צורך להסתכן בשבת, ויתכן שיהיה אפילו אסור להסתכן בשבת. ולא אמר המג"א את דבריו אלא לדעתהחולקים על הרז"ה (עיי"ש שכתב כן בשם הריב"ל והרדב"ז).
ונראה שגם הרז"ה יודה שבשבת עצמה אסור לאדם להכניס את עצמו למצב שיאלץלחלל שבת משום פיקו"נ מן התורה. וראיה לכך ממה שכתב הוא עצמו בפרק כ"אדמילה שתינוק שנשתפכו מימיו החמין לפני המילה אין למולו בשבת, כי אסורלחמם עבורו מים בשבת. אע"פ שאחרי המילה הוא במצב של פיקו"נ ופיקו"נ דוחהשבת, זהו רק בדיעבד ולא לכתחילה. והרי הוא עצמו התיר להפליג בספינה בע"שלצורך מצוה, אע"פ שיצטרכו לחלל שבת משום פיקו"נ? וע"כ צריך לחלק ביןהפלגה בספינה בערב שבת, לבין מילה בשבת עצמה (ועיין חת"ס ח"ו סי' צ"זשביאר כך את דברי הרז"ה. ועיין מה שכתבנו בתשובה לד' טלטול תנור המתלקח).
אך מדברי הרז"ה אין הוכחה לכך שמי שהכניס את עצמו למצב של פיקו"נ אפילו בשבת עצמה שגם בדיעבד אסור לחלל עליו שבת ולהצילו. והמג"א כתב כן בדעת הריב"ל והרדב"ז החולקים על הרז"ה.
ובאגרות משה או"ח ח"א סי' קכ"ז דחה את הראיה שהביא הקוה"ע מהמג"א,שלא יתכן שנורה לאדם לסכן את עצמו. אלא כוונת המג"א שאדם שיצא בשיירהחייב להתאמץ יותר מאדם רגיל, להימנע עד כמה שאפשר מחילול שבת, גם אםהוא על גבול הסיכון. וכדרכם של בנ"א ליטול על עצמם סיכונים מחושבים במקרים מיוחדים (כגון מה שאמרו חז"ל על שכיר שעולה בכבש ונתלה באילן, דברים שאדם רגיל, שאינו זקוק לפרנסה, לא יעשה בדרך כלל). שמכיון שיצא בשיירה וידע מראש שהוא עלול לחלל שבת, עליו לצמצם את חילול השבת למינימום ההכרחי. אך להסתכן ממש - אסור לו. לא מצינו איפוא שמי שנכנס לסיכון בשבת אין להצילו, אדרבה, מהמקורות האחרים שהבאנו לעיל מוכח שחייבים להצילו.
ז. החילוקים בין מסכן עצמו למחלל שבת
כל הדוגמאות שהבאנו עוסקות במי שפשע והכניס את עצמו למצב של סכנה, והוכחנו שמותר וחייבים להצילו אפילו אם הדבר כרוך בחילול שבת. הנחנו שיש לדמות למקרים אלו גם את מי שפשע וחילל שבת. אך באמת יש לחלק בין הדברים לקולא ולחומרא. לחומרא, שמחלל שבת חמור יותר ממי שפשע והכניס את עצמו לסכנה ולא חילל שבת. מדוגמא אחת מהדוגמאות הנ"ל אפשר להוכיח זאת, מבא במחתרת בשבת. אם נניח שהמדובר במי שחתר בשבת, או שהתכוין לגנוב תוך כדי חילול שבת, כגון להוציא מרה"י לרה"ר. הנחה זו אמנם מסתברת, אך א"א להוכיחה באופן מוחלט. ויכול הטוען לטעון שאין משם ראיה אלא למי שפשע והכניס את עצמו לסכנה, אך יתכן שלא חילל שבת בעצמו, ובאמת על מחלל שבת אין היתר לחלל שבת. (ולדעת הרמ"ה המדובר בחילול שבת מקרי וחד פעמי וכמש"כ לעיל).
אך יש גם סברה הפוכה ללמוד מק"ו, ולומר שמחלל שבת קל יותר מפושע שהכניס את עצמו לסכנה, וזאת על סמך המקובל בין פוסקי הדורות האחרונים שמחלל שבת בימינו אינו פושע, אלא תינוק שנשבה (עי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג, מלמד להועיל סי' נ"ט, בית יצחק יו"ד ח"ב קונט"א סי' כ"ג, מהרש"ם ח"ו סי' קכ"א, אחיעזר ח"ג סי' ס"ה, חזו"א יו"ד סי' ב' ס"ק ח', אגרות הראיה ח"א קל"ח, וביע אומר ח"א יו"ד סי' י"א ועוד ועוד).
וא"כ א"א לומר על מי שאינו יודע שבת מהי, שלא קרא ולא שנה ולא ראה ולא שמע בביתו מעולם מהי שבת, והוא נוסע לתומו בשבת ודאי שאין לו דין פושע.
ח. מחללי שבתות דינם בימינו כתינוק שנשבה
אמנם אפ"ל שהיא הנותנת, שהרי ההיתר לחלל עליו שבת הוא כדי שישמור שבתות הרבה, לדעת ר"ש בן מנסיא ביומא פ"ד ב' וא"כ תינוק שנשבה זה שאין סיכוי נראה לעין שישמור שבת (אא"כ יהפך לבבו לחזור בתשובה) לדעת ר"ש בן מנסיא אין היתר לחלל עליו שבת!
אך מסקנת הגמרא שם היא כשמואל שלמד מ"וחי בהם", ועי' משנ"ב סי' שכ"ט ס"ג בבה"ל שפסק שאפילו לחיי שעה, ואפילו אם נתרוצץ מוחו, מצילין אותו בשבת, אע"פ שלא יקיים עוד שבתות ואפילו לא יתוודה על חטאיו, ולא יצא מכלל זה אלא ישראל מומר להכעיס. וא"כ מצוה להציל תינוק שנשבה אע"פ שלא נראה לנו שיקיים שבתות. ועי' ציץ אליעזר ח"ט סי' י"ז קונטרס הרפואה בשבת פרק ב'.
(ועיין מה שכתבנו בתשובה לח בענין מעשה שבת אות ה'.)
מסקנה
יש להציל מי שנסע בשבת ומכוניתו התהפכה, גם אם הדבר כרוך בחילול שבת.
