סימן מא - ביזוי כתב אשורי

 

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. הקדושה בכתב אשורי

       ב. מנהג העולם

       ג. גט בכתב אשורי

       ד. יישוב מנהג העולם

       תשובה

 

* * *

שאלה 34

בזמננו מקובל להדפיס ספרי חול בכתב אשורי (כתב עברי מרובע). יש לשאול א"כ, האם יש קדושה בכתב זה? האם ספרים שנדפסו בו מותרים בקריאה בבית הכסא? האם הם חייבים גניזה?

א. הקדושה בכתב אשורי

הפוסקים כתבו שיש להתייחס בקדושה לכתב האשורי (כתב עברי מרובע). ומצאנו לכך מספר דוגמאות, כדלקמן.

בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ד סעי' ב' בהג"ה) כתב הרמ"א בשם רבנו ירוחם (נתיב ב' ח"א):

ויש אומרים שאין לכתוב דברי חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה.

דברי רבנו ירוחם לקוחים (בלשון אחרת) מתשובת הרמב"ם (סי' רס"ח), ואלו דבריו:

ומה שחייבים אתם לדעת, כי זה הכתב, ר"ל כתב אשורית הואיל ובו ניתנה תורה, כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית מגונה מאד להשתמש בו חוץ מאשר כתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו איגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי (קדום) לבד. לכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי; ולא נמצא מעולם אות אחת מזה בכתב אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא הכל בכתב עברי. וע"כ שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאילו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול.

וגינה רבנו יוסף הלוי ז"ל לכתוב הגט בכתבנו זה, שאותיותיו מחוברות מאוד... וכתבו הסופרים אותו, ר"ל הגט, בכתב שאותיותיו מופרדות, ר"ל בכתב אשורי כספר תורה. וגינה זאת גם כן. ואמר: כיצד נשתמש במכתב א-להים זה ויבוא לידי זלזול. אלא יכתוב בזה האופן של הכתב (שאותיותיו מחוברות במקצת, אך עדיין ברורות במידה מספיקה).

ועיין במסכת סנהדרין (כ"א ע"ב), שם נאמר:

בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש...

ובהמשך (דף כ"ב ע"א) נאמר שכתב זה לא נשתנה כל עיקר. ומבואר ששני כתבים הם בעברית: כתב אשורי וכתב "ליבונאה", או "דעץ", שהוא גם כתב הכותים (עי' מרגליות-הים אות ד'. ועד היום ספר התורה אצל השומרונים כתוב בכתב זה).

ועי' מרגליות-הים (דף כ"א ע"ב אות ל"ח) שהביא את תשובת הרמב"ם הזאת, שלפיה מובנים היטב דברי הגמרא. ומשמע מדבריו ששתיים רעות יש בשימוש באותיות אשוריות:

א. עצם השימוש בהן לדברי חול.

ב. החשש לבזיון האותיות.

וכדבריו מצינו גם ברדב"ז. עיין פת"ש (יו"ד סי' רפ"ג ס"ק ג') שכתב בשם הרדב"ז (ח"ד סי' א'קי"ח מ"ה) שאסור לרקום בזהב דברי חול בכתב אשורי על הטלית: הן משום החשש לביזיון והן בגלל עצם השימוש באותיות אשוריות לצרכי חולין. ועי"ש בפת"ש, שהביא משו"ת דברי יוסף (סי' מ"א) שאפילו במצבה היה מי שהחמיר שלא לכתוב עליה באותיות אשוריות.

לעומת זאת הביא הפת"ש (סי' רע"א ס"ק כ') משו"ת חוות-יאיר (סי' ק"ט), שכתב:

וכן הנדפסים בכתב אשורית והענין חול, כגון ספרי אוקלידס... ראוי למנוע מלנהוג בהם ביזיון, לקנח בהם ולזורקן לארץ או למקום אבדון.

ומדבריו משמע שעצם ההדפסה של דברי חול באותיות אשוריות, מותרת; ורק אסור אח"כ לזורקן לארץ וכדו' (מיהו יכול להיות דמיירי שהודפסו בדיעבד).

עוד נאמר בשו"ע (יו"ד סי' רל"ז סעי' ו' בהג"ה):

אבל אם נטל בידו כתב אשורית, אפילו אינו רק חכמה חיצונית או א"ב שאין בו רק אותיות, אם נשבע בהן והן בידו הוי שבועה.

מיהו כתב בשו"ת חוות יאיר (סי' ק"ט) שלא נאמרו הדברים הללו אלא כשישראל כתבם מתוך כוונה לצייר את האותיות עפ"י תמונתן המיוחדת; אך בדפוס, שבו אין למדפיס שום כוונה מיוחדת, אין לאותיות אשוריות קדושה; אם כי לכתחילה ראוי למנוע מהן ביזיון, כגון לקנח בהן או לזורקן למקום אבדון (עי' פת"ש יו"ד סי' רל"ז ס"ק ב').

ב. מנהג העולם

ופוק חזי מאי עמא דבר, דאין פוצה פה ומצפצף על הדפסת עיתונים ודברי חול באותיות אשוריות, ואף אין מוחה על השימוש בהן לכל מיני צרכי חולין. ואדרבה, התהפכו היוצרות, שהכתב הנקרא בשם "כתב רש"י", שהוא שהיה מיועד לצרכי חולין (כמו שכתב בבאר הגולה, סי' רפ"ד ס"ק ג'), ולו התכוון הרמב"ם בתשובתו (הובאה לעיל אות א', בדבריו על הכתב הספרדי), משמש עתה כמעט רק לספרי קודש; ואף יש מהדרין שספר קודש יידפס דוקא באותיות רש"י. (וכנראה משום שרוצים להדגיש שדבריהם אינם התורה עצמה, אלא רק פירוש לפירושה). אולם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! וצ"ע על מנהג העולם מטענת הפוסקים הנ"ל.

ובערוה"ש (סי' רפ"ג סעי' י"ד) כתב להמליץ על מנהג העולם ממה שאמרו חז"ל (שבת מ' ע"ב) "דברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש". וא"כ הוא הדין שמותר לכתוב אותם בכתב אשורי. ודבריו צ"ע, דא"כ מה יענו כל הפוסקים שהבאנו לעיל (אות א') לטענה זו? וע"כ צריך לומר דסברי שיש לחלק בין כתיבה לדיבור: שלדבר דברי חול בלשון הקודש, מותר, שהרי אי אפשר בלאו הכי, שכן מצוה לדבר בלשון הקודש (עי' רמב"ם בפיה"מ, אבות פ"ב מ"א). אמנם דברי ליצנות וחשק אסור לדבר בלשון הקודש גם לדעתו, אך משמע שעצם הדיבור בלשון הקודש יש לו ערך. (ועי' רמב"ן על התורה, שמות ל' י"ג, שכתב שיש קדושה עצמית ללשון הקודש). ומכיון שמותר גם לדבר דברי חול, כדכתיב "ואספת דגנך" (עי' ברכות ל"ה ע"א), בהכרח התורה התירה לדבר זאת בלשון הקודש. ואדרבה עדיף לדבר דברי חול בלשון הקודש מאשר בלשון לעז. אך אותיות אשוריות, שבהן נכתבה התורה, קדושה יש בהן. והרוצה לכתוב דברי חול יכתוב באותיות אחרות. (וכ"כ אף בערוה"ש, סי רפ"ד סעי' ה', לשיטת המחמירים).

ג. גט בכתב אשורי

בתשובת הרמב"ם (סי' רס"ח, מובאת לעיל אות א') נאמר שר' יוסף הלוי (הוא הר"י מיגאש, כנראה) מנע לכתוב הגט בכתב אשורי, משום שהוא תשמיש של חולין, ויבוא לידי זלזול; והורה לכתבו בכתב בינוני, שהוא בין הכתב האשורי לכתב הספרדי.

והנה מנהגנו הוא לכתוב גט בכתב אשורי דווקא, ואין מכשירין בכתב אחר אלא במקום עיגון ושעת הדחק (שו"ע אה"ע סי' קכ"ו סעי' א' ובהג"ה שם). ויש להקשות על כך מטענת הר"י הלוי, שהורה שאין כותבים גט, שהוא תשמיש של חולין, בכתב אשורי. והלא הרמ"א עצמו, שהחמיר וכתב שאין להתיר כתב אחר בגט אלא במקום עיגון ושעת הדחק, פסק בהל' ספר תורה (יו"ד סי' רפ"ד סעי' ב' בהג"ה) שאסור לכתוב דברי חולין בכתב אשורי!

ומה שנראה לענ"ד בזה הוא עפ"י מה שנכתב בשו"ע (אה"ע סי' קכ"ה סעי' ז'), שאם יש מי שרוצה לתייג את האותיות, מוחין בידו. וא"כ מאחר שהאותיות בגט הן ללא תגין, אינן כאותיות של ספר תורה, שיש בהן תגין. ולכן מותר לכתוב גט באותיות אשוריות לכתחילה. ודעת הרמב"ם היא שבסת"מ, אם כתב בלא תגין, כשר בדיעבד (הל' ספר תורה פ"ז ה"ח-ה"ט; וכן פסק בשו"ע, או"ח סי' ל"ו סעי' ג'). וא"כ לדבריו כתב אשורי, הכשר לכתבי הקודש, הוא אפילו בלא תגין. ולכן לכתחילה אסור לכתוב אותו בגט, שהוא תשמיש חול. וכן היא דעת הר"י מיגאש, רבו של הרמב"ם, שאין לכתוב גט אלא בכתב בינוני (כדלעיל). אך יש סוברים שבסת"מ, בלא תגין, האותיות פסולות. וא"כ לדעתם כתב אשורי הכשר לכתבי הקודש הוא רק כתב מתוייג. וא"כ גט, שכותבין אותו בלא תגין, מותר לכתוב לכתחילה בכתב אשורי.

אלא שהסבר זה מוקשה:

א. השו"ע בהל' תפילין (או"ח סי' ל"ו סעי' ג') פסק שבלא תגין כשר בדיעבד; והוא עצמו פסק בהל' גירושין (אה"ע סי' קכ"ו סעי' א') שנהגו לכתוב לכתחילה כתב אשורי.

ב. המרדכי (גיטין פ"א סי' שט"ז) כתב בשם הריב"א ובשם הר"ב ממגנצא שאותיות הגט צריכות להיות מתוייגות; שאם לא כן, לא הוי כתב. ולדברי הר"י מיגש, אדרבה, אסור להשתמש באותיות אלו לגט. (מיהו יש לומר שכיון שבלאו הכי לא הוי כתב, על כרחך צריך אתה לומר שכשהתורה אמרה "וכתב לה", היא התירה לכתוב גט באותיות אשוריות).

והמסתבר הוא שגט לא מקרי חולין, אלא צורך מצוה הוא. שמכיון שאין אדם יכול לגרש את אשתו אלא בצורה זו שהתורה דרשה, מיקרי צורך מצוה (אף שבוודאי הגירושין עצמן לא תמיד הם מצוה); ולכן נהגו לכתוב בכתב אשורי. ועיין מג"א (או"ח סי' מ"ב ס"ק ו') שכתב עפ"י הב"ח:

וגט לא מקרי דבר שבקדושה. מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף או על הנייר, אסור לכתוב אח"כ עליו דברי חול.

ד. יישוב מנהג העולם

ונראה ליישב את מנהג העולם, שמדפיסים דברי חול באותיות אשוריות, בכמה דרכים:

א. כשם שהתירו לדבר דברי חול בלשון הקודש, הוא הדין שהתירו להדפיס דברי חול בלשון הקודש ובאותיות של קודש. שהרי לא מסתבר לומר שהתורה דורשת מאיתנו שנשתמש בשפה לועזית. (מיהו יש לחלק בין דיבור לכתיבה. שכן בדיבור אין דרך אחרת מאשר להשתמש במילים של לשון הקודש; אך בכתיבה והדפסה אפשר להשתמש באותיות רש"י, שאין בהן קדושה).

ב. לעיל (אות א') הבאנו משו"ת חוות-יאיר (סי' ק"ט) שכתב שספרי אוקלידס ואבן סינא המודפסים בכתב אשורית, מן הראוי שלא לזורקם לאשפה. כלומר, שיש בהם רק קצת קדושה. ומן הסתם כוונתו לאותיות דפוס ולאו דווקא לאותיות סת"ם; ורק לאותיות רש"י אין קדושה כלל ועיקר. (ולפי זה יש להימנע מכניסה למקומות שאינם צנועים בדבר שיש בו אותיות מרובעות).

ומשמע מדבריו שאין לאותיות האשוריות קדושה עצמית, אך עם זאת אסור לבזותן. כלומר, מכיון שמשתמשים באותיות אלו לשם קדושת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, מן הראוי שלא לבזותן. אולם אין להן קדושה ממש. וא"כ גם לדעת הרמב"ם והרדב"ז, שאוסרים שימוש של חול באותיות אשוריות, אין זה מעיקר הדין. שהרי לא מצינו קדושה אלא ב"שמות" ובפסוקים, ולא באותיות. אלא הוא הידור מצוה. וא"כ יש מקום לומר שכאשר השימוש באותיות עבריות היה נדיר, ניתן היה להדר בכך. אך כיום, כשזכינו ב"ה לשימוש באותיות עבריות בכל תחומי החיים, אי אפשר להדר בכך. ואולי מצב זה הוא הוא ההידור. ואכן מן הראוי להדר ולא להדפיס לשון הרע ודברי נבלה באותיות אשוריות.

ג. נראה לענ"ד לומר, שהנה גם הכתב הנקרא בשם כתב רש"י (והוא הנקרא "פרובינציאל", בשו"ע אה"ע סי' קכ"ו סעי' א') דומה באותיות רבות שלו לכתב אשורי (כגון: ב', ג', ה', ו', ט', י', כ', ל', מ', נ', ע', פ', ק', ר', ת'). וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם להשתמש בכתב זה לצורך חולין? אלא ע"כ, כיון שהוא שונה במקצת מכתב אשורי, ופסול לספר-תורה, מותר להשתמש בו לצורך חולין. ויש לומר שהוא הדין גם ביחס לכתב אשורי שלנו, המשמש לצורך חולין. שמכיון שיש שינויים רבים בינו לבין כתב אשורי של סת"מ, נהי דהתגין אינם מעכבים, וגם בלעדיהם הוי כתב אשורי הכשר לסת"מ מ"מ יש שינויים רבים אחרים בצורת האותיות הפוסלות אותן לספר-תורה (למשל: ה-ר' בדפוסים שלנו היא ה-ד' שבספרי התורה, ה-כ' היא ב', ועוד). ולכן מותר להשתמש בהן לצורך חולין.

(מיהו צ"ע, שהרי מן הסתם גם ספרי חול שהודפסו בימי החוות-יאיר לא היו בכתב אשורי ממש, אלא ככל אותיות דפוס שלנו, ובכל זאת אסר לבזותן).

תשובה

אמנם החוות-יאיר אוסר להשתמש תשמיש של גנאי וביזיון באותיות אשוריות. אך בכל זאת, פוק חזי מאי עמא דבר, דלית אתר פנוי מאותיות עבריות, אפילו בשירותים: שמות בתי חרושת, תמרוקים ותכשירים שונים הכל כתוב באותיות מרובעות, ואין שירותים שאין בהם אותיות אלו. ורק בקינוח יש להדר שלא לקנח באותיות מרובעות במקום שאפשר; אך בכניסה למקום שאינו נקי ואינו צנוע באותיות מרובעות, יתכן שגם החו"י היה מודה בימינו. כי מדבריו משמע שאין האיסור מעיקר הדין אלא הידור מצוה לכתחילה.

ואם בימי החו"י היה אפשר להימנע מהשלכת אותיות מרובעות לאשפה או להכניס אותן למקום שאינו צנוע, היום אין אפשרות כזאת; דלא שבקת חיי לכל בריה. וגם מהחו"י עצמו משמע שלדעתו בימי הבית נהגו לכתוב שטרות באותיות מרובעות. והביא ראיה לזה מקפל וספל (ב"ב קס"ו ע"ב). ובכל זאת לא מצינו שעשו יו"ט על ביטול האותיות המרובעות בשטרות, אלא על ביטול הזכרת השם בשטרות (עי' ר"ה י"ח ע"ב). ומשמע שבזמן שהעברית היתה שפה שימושית, קשה היה להימנע משימוש של חול באותיות עבריות. וא"כ הוא הדין בימינו. שהרי לא יעלה על הדעת שנשתמש בשפת לעז לצורכי חול. והרי דווקא המהדרין גזרו שלא ללמוד שפות זרות. (אמנם כאשר היה הכתב העברי הקדום בשימוש, היתה אפשרות להשתמש בכתב עברי זה לצורך חול, ובכתב אשורי לצורך קודש. אולם כיום כתב זה אינו ידוע לציבור, ולכן אין ברירה אחרת, אלא להשתמש בכתב האשורי המקובל לצרכי חול).

וכסניף נוסף להיתר יש להסתמך על כך שהאותיות שלנו כיום אינן כשרות לסת"ם. אמנם יש גם בכתב שלנו אותיות שבמקרה הן כשרות עפ"י הלכות סת"ם; אך מ"מ נראה לענ"ד שאם אין מדקדקים לכתוב את האותיות דווקא כהלכתן, אין להחמיר, גם אם יש שם כמה אותיות שמבלי משים הן כשרות. אולם כתב סת"ם מדוייק, (כפי שמקובל בהדפסת הכתובה), מן הראוי להיזהר בו.

וכאן יש להעיר שמן הראוי להימנע מלצייר אותיות סת"ם בכתובות וכרזות שונות, שאלו ענייני חול הן. וכן נראה להעיר על שטרי כתובה המודפסים בכתב אשורי ובתגין כמו בספר- תורה. והלא כתובה היא תשמיש של חולין! ואע"פ שהיא לצורך מצוה, מסתבר שכתובה אינה טובה מגט. ואדרבה, הגט, יש בו מעשה מצוה, שמגרש בגט כדת משה וישראל ולא בדבר אחר. מה שאין כן בכתובה, שעיקרה הוא הסכם ממוני בין בני הזוג. ולכן היה נראה לענ"ד שיש להמליץ על שינוי הכתב המקובל בשטרי הכתובה. אך אח"כ מצאתי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' ק"כ) שמתיר להדפיס שטרי כתובה בכתב אשורי (ועי"ש שזכיתי לכוון לחלק מסברותיו). ובספר "משפט הכתובה" (להגרא"ח בר- שלום, ח"א עמ' קי"ח-קי"ט) כתב שמכיון שכתובה אינה נזרקת, והיא משמשת לצורך מצוה מותר לכתוב אותה באותיות אשוריות. אך בכרזות של חול, המושלכות לאשפה בסופו של דבר, ודאי שיש להימנע מלהשתמש בהן בכתב אשורי.

 

 

 

 

34 אלול תשל"א.