הקדמה - בפתח האוהל
מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל
האוהלים מיוחסים ליעקב, המשכנות - לישראל. יעקב הוא הדרגה הנמוכה יחסית; ישראל הוא הדרגה הגבוהה. "לא יעקב יקרא עוד שמך כי אם ישראל". האוהל הארעי, הרופף, מתאר את יעקב. המשכן, הקבוע, היציב, מתאר את ישראל.
המצב האידיאלי הוא משכן קבוע ולא אוהל ארעי. אך יש גם יתרון ידוע לאוהל: הוא קל לניידות. ניתן לטלטלו ממקום למקום. הוא צמוד לאדם בכל מקום, בכל זמן ובכל תנאי. גם בתקופות קשות של עמנו - של טלטלה, של עקירה ושל הגירה, של נדודים ושל בריחה - נתקיים בנו הכתוב "לא ימוש מתוך האוהל". כל מקום שגלו ישראל, גלתה תורה עמהם. והיא סוד קיומו הנצחי והמופלא של עם ישראל.
עוד מעלה יש לאוהל. הוא אמנם עראי, מתנודד, מתלבט ומסתפק. הוא מתאר את השואל בטרם הגיעו לתשובה ברורה. לעומתו, המשכן, מתאר את המסקנה הסופית, הקבועה והבלתי מעורערת. המשכן הוא המטרה; האוהל - האמצעי. ואעפ"כ יש יתרון מסוים לאוהל על המשכן: אי אפשר להגיע למשכן בלי להימצא באוהל תחילה. אין תשובה ללא שאלה, ואין משיבים ללא שואלים. מרובים השואלים מן המשיבים, ומרובות השאלות מן התשובות. התשובה הסופית, הברורה והחד-משמעית, היא תוצאה של התלבטות ודיון, שקלא וטריא וחילוקי דעות. התשובה היא בהכרח נדירה יותר; השאלה - תדירה יותר. השאלה היא מיידית; התשובה, בדרך הטבע, מתמהמהת. היא דורשת מתינות, עיכול ואורך רוח. גדלותה של ההלכה היא בשאלות שהיא מעוררת - לא פחות, ואולי יותר - מאשר בתשובות.
השאלות מבטאות את הרצינות, את האיכפתיות ואת ההתעניינות, את הצורך הבלתי פוסק בהדרכה תורנית. הקשר שבינינו לבין התורה מתבטא דווקא באוהל, שאליו אנו צמודים בכל עת ובכל שעה, גם בטרם הגיענו אל המנוחה ואל הנחלה של המשכן, שבו נמצאת התשובה הסופית, המביאה למנוחת הנפש.
סערת הנפש המונחת בשאלה, חשובה לא פחות, אם לא יותר, מאשר מנוחת הנפש שבתשובה. כי בשאלה באות לידי ביטוי: הצפיה, הכמיהה, השאיפה, ועמהן גם החשיבה, ההעמקה והחתירה, שבלעדיהן אין חיפוש אמת, וממילא אין גם השגת אמת. "יגעת ומצאת - תאמין". היגיעה משמשת תפקיד חשוב בידיעה הסופית. "שאלת חכם - חצי תשובה". ומשום כך בליל הסדר, בו מצווים אנו לספר ביציאת מצרים, יש להקדים שאלה לתשובה. כי רק מי ששואל ומתעניין יגיע גם לתשובה. וזה ההבדל שבין החכם לבין הרשע. החכם - שואל; הרשע - אומר. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם". שאלתו היא שאלה ריטורית. אין הוא מצפה לתשובה; כי אינו מעוניין בה. הוא בעצם חושש מפניה... היהדות אינה חוששת מפני "בעלי שאלה" אמיתיים, המתעניינים בכנות בתשובות לשאלותיהם. היא חוששת מפני אותם "בעלי תשובה", שתשובתם כבר מוכנה, שאדישותם מונעת מהם את הצורך לשאול, לבקש ולדרוש. לכן - "אילו היה שם לא היה נגאל". מי שלא מצפה לישועה, לא זוכה לה. הצפיה לישועה היא תנאי הכרחי לתהליך הגאולה. "כי ירושלים אמנם תיבנה משייכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף..." (סוף הכוזרי).
וכן בנין המקדש מותנה בדרישה. "לשכנו תדרשו ובאת שמה". שתלכו מארץ מרחקים ותשאלו איה דרך בית ה' (רמב"ן דברים י"ד ה'). לכן היה הכרח להקים קודם אוהל, ורק אח"כ לבנות מקדש של קבע.
המקדש הוא מרכז ההוראה, עמוד התורה. "לכו ונעלה אל הר ה'... ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו; כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ומשום כך גם דרכה של תורה היא קודם אוהל ואח"כ משכן, דרישה - ורק אח"כ תשובה. "ציון - הלא תשאלי...". כי רק מי ששואל ומתעניין יגיע גם לתשובה.
ספר זה הוא בבחינת "אוהל" ולא בבחינת "משכן". הוא בעצם יותר שאלות מאשר תשובות. בירורי ההלכה שבו הם רק הצעה לקראת הכרעה סופית ע"י גדולי הפוסקים. אולם גם לפני שניתנת התשובה הסופית, אין אנו בני חורין מלשאול, מלדרוש ומלחפש דרך; וגם כאשר המענה הוא חלקי וארעי, ואף אינו מדוייק - יש לו ערך משלו. כי יש נושאים בהם מתחילין מן הצד, והגדולים מצפים שקטנים מהם יביעו את דעתם לפני שהם יכריעו את הכרעתם הסופית.
"אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם". המכשלה היא הכרחית לכל תינוק העומד ומועד עד שלומד לעמוד על רגליו כהלכה. נראה היה שעדיף שהשואלים ייכשלו בדבר הלכה, מתוך הנחה שפעלו כהלכה ועפ"י ההלכה, משיפעלו מתוך תפיסה מוטעית שלפיה האדם רשאי לפעול על דעת עצמו ללא הדרכה וללא הכוונה הלכתית. טעותם של הראשונים ניתנת לתיקון. דרכם של האחרונים - אין לה תקנה... הראשונים טועים בדבר מצוה. האחרונים - תועים בדבר עבירה... (עי' דרשות הר"ן, דרוש י"א).
ספר זה אינו מיועד אפוא להורות הלכה למעשה, אלא להציע כיווני חשיבה אפשריים, פרי לימוד לעצמי ולאחרים. תקוותי - שלא נכשלתי ולא הכשלתי בדבר הלכה, ותפילתי - שלא אכשל ושלא אכשיל בדבר הלכה.
בעמדי בפתח האוהל, ובהיותי מודה לה' שזיכני להוציאו לאור, הנני חש חובה להביע שלמי תודה למכון התורה והארץ, ששימש כיתד לאוהל זה: - לעומדים בראשו, ובמיוחד למנהלו הנמרץ, ולחברי המכון, השוקדים על לימודן ויישומן של המצוות התלויות בארץ בכפר דרום. יתקע ה' את אהלם בכפר דרום, יחסו בסתר כנפיו ויהיו נווה שאנן, אוהל בל יצען.
בעיקר ברצוני להודות לשנים מחברי המכון שטרחו ועמלו על כתב היד - שלא תמיד היה ערוך ומסודר ומוכן לדפוס, הלוא הם הרב יעקב אפשטיין הי"ו ובני הרב עזריאל הי"ו. הערותיהם החשובות משוקעות בתוך התשובות, פעמים ברמז פעמים בגלוי. ישלם ה' פעלם ויזכו לעלות במעלות התורה.
ברכותי לרעייתי נחמה הי"ו, מנשים באוהל תבורך, בת ר' יעקב ורבקה מנדלסון, ממייסדי כפר הרא"ה, שניצבה לימיני ואיפשרה לי ללמוד מתוך הרחבת הדעת, יתן לה ה' לראות נחת מכל צאצאנו, עוסקים בתורה ולומדיה לשמה.
וברכות לאמו"ר, ר' משה שטיגליץ שליט"א, אוהב תורה ומוקיר רבנן, יאריך ה' את חייו מתוך בריות גופא ונהורא מעליא, ויזכה לראות את בניו, נכדיו וניניו, דור ישרים יבורך, הולכים באורה של תורה.
ויעקב איש תם, יושב אוהלים
תודות לאוהלי התורה בהם למדתי: ישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה, מדרשיית נעם בפרדס-חנה, וישיבת מרכז הרב ומכון הרי פישל (אריאל) בירושלים.
וברכה לאוהלים בהם ישבתי ובהם נשאלתי את השאלות הנידונות בספר זה: המושב כפר מימון שבנגב, ולידו הקיבוצים סעד ועלומים, והעיר רמת-גן. חלק מהדברים לובנו בדיבוק חברים ובפלפול התלמידים בישיבות בהן לימדתי: ישיבת בית-יהודה שבכפר מימון, וישיבת ימית, שראשיתה בעיר ימית, ולאחר עקירתה ונטיעתה מחדש - בנוה דקלים שבחבל עזה.
וברוך ה' אשר לא הסיר חסדו מעמי וזיכני להשתתף בתקיעת אוהלי תורה ברמת-גן: הישיבה הגבוהה והישיבה התיכונית, ירחיב ה' את מקומן, יאריך את מיתריהן ויחזק את יתדותיהן יחד עם אוהלי התורה האחרים בעיר: הכולל לבנים והמדרשה לבנות שליד אוניברסיטת בר- אילן, ויתר הכוללים, שיעורי התורה והחוגים הרבים שבעיר. יהי רצון שימין ושמאל יפרוצו, וירבו אורה של תורה בעיר רמת-גן.
ברכות שלוחות לאוהלי התורה הרבים שה' קשרני אליהם, ובעיקר: כולל "רצון יהודה" שבפתח-תקוה, הישיבה הגבוהה בתל-אביב, מכללת "אורות" שבאלקנה ובית המדרש לתורה שבמכללת "תלפיות". יברך ה' חילם ופעל ידם ירצה להגדיל תורה ולהאדיר.
ובצאתי, אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש:
אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך - סלה.
