סימן פב - מגורי זוג גרוש בקיבוץ
ראשי פרקים:
שאלה
א. מגורי זוג גרוש בחצר ובשכונה
ב. דינו של קיבוץ לענין זה
ג. האם יש להקל לצורך חינוך הילדים?
תשובה
* * *
שאלה
זוג התגרש בקיבוץ. שלושת הילדים נמצאים עם האם, אך האב מעונין להמשיך ולהשפיע עליהם ולחנכם. (הוא בן-תורה, ואשתו לא כל כך). האם מותר לו להישאר בקיבוץ אחד יחד עם האם?
א. מגורי זוג גרוש בחצר ובשכונה
הגמרא במסכת כתובות (דף כ"ז ע"ב) דנה בכהן שאשתו נאסרה עליו מפני שנשבתה:
תנא: ואעפ"כ, ייחד לה (ר' זכריה בן הקצב, שאשתו נשבתה והיה אסור להתייחד עמה) בית בחצרו; וכשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה; וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה.
בעי אביי: מהו לעשות כן בגרושה? התם הוא דבשבויה הקילו, אבל הכא לא, או דילמא לא שנא?
ת"ש, דתניא: המגרש את אשתו, לא תינשא בשכונתו; ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי. אם היה כפר קטן... נידון כשכונה (הגהת הב"ח: כמבוי).
ופירש רש"י (ד"ה בגרושה) שהבעיה של אביי היא בכהן שגירש את אשתו, ומשמע מדבריו שבגרושה של ישראל יש להקל. אך הברייתא שהובאה שם מדברת ברישא בישראל שגירש את אשתו, שלא תינשא בשכונתו, אולם כל זמן שהיא עדיין פנויה מותר להם לגור באותה שכונה.
ומשמע מרש"י, שחצר, שכונה ומבוי שווים. שהרי בעיית אביי היתה בחצר. הברייתא מדברת ברישא בשכונה, ובסיפא במבוי. ועיין הפלאה (ד"ה פירש"י) שפירש בדעת רש"י שמבוי גדול משכונה. והברייתא סוברת שגרושת כהן פנויה מותרת לגור עמו בשכונה, וגרושת ישראל שנישאה אסורה בשכונה. עכ"פ מרש"י עולה שמותר לגרוש (שאינו כהן) לדור יחד עם גרושתו באותה שכונה, כל עוד לא נישאת. וייתכן שמותר אפילו באותה חצר, דהיינו הך.
אך התוס' (כ"ח ע"א ד"ה ואם) פירשו שמבוי גדול יותר משכונה (שהיא שלושה בתים בלבד). וכתבו שבגרושת כהן פנויה החמירו יותר מאשת ישראל נשואה: שאשת ישראל נשואה אסורה רק בשכונה, אך מותרת במבוי; ואילו גרושת כהן פנויה אסורה אפילו במבוי, משום דקילא ליה.
ויש להקשות על דבריהם מהגמ', שם משמע שבשבויה, דקילא ליה, הקלו שאפילו בחצר מותר לקיימה; ואילו אשת כהן גרושה חמורה יותר ואסרו בחצר. ומשמע שככל שחומרת האיסור גדולה יותר, כך נדרשת הרחקה גדולה יותר. ולדעת התוס', אדרבה, יש להחמיר יותר בשבויה, שכן איסורה רק מדרבנן! וצ"ע.
ושיטת הרא"ש (כתובות פ"ב סי' ל"ב) היא ששכונה גדולה ממבוי. ובאשת איש החמירו יותר מאשר בגרושה, שהיא רק בלאו. וכן אשתו שנישאת ונתאלמנה או נתגרשה, דינה כגרושת כהן, שאסורה בלאו. ומשמע מדבריו שמותר לאדם לדור באותו מבוי עם גרושתו כל זמן שהיא פנויה.
מיהו הר"ן (לר"ף דף י"ב ע"א ד"ה מי) כתב שאסור לגרושת ישראל פנויה לדור עמו בחצר, אלא שדינה כשבויה, שאם יש אנשים נוספים שגרים שם, מותר. וכן היא שיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הכ"ז), שבגרושתו הפנויה גזרו שלא ידורו באותה בחצר שמא יבואו לידי זנות. וגירסתו בברייתא שבגמרא היא:
המגרש את אשתו, לא תדור בחצרו; ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי.
והולך לשיטתו (הל' אישות פ"א ה"ד), שאיסור פנויה הוא איסור תורה, ולכן גזרו על פנויה בחצר. ובגרושת כהן, אע"פ שלא נאסרה עליו אלא בביאה שע"י קידושין, מסתבר שגם בביאה לחוד יש איסור, אלא שאינו לוקה עליו.
ואפילו אם נאמר שאסורה רק מדרבנן, מכיון שבלאו הכי איסור פנויה הוא מהתורה ויש להרחיקה ממנו, כשנוסף גם איסור גרושה לכהן, נוספה גם הרחקה יתירה, ואסורה אפילו במבוי. (ועיין תשובת הריב"ש סי' ש"ס, הובאה במשל"מ הל' איסורי ביאה פכ"א הכ"ז ד"ה הריב"ש).
והרא"ש, שפירש שבגרושת ישראל פנויה לא גזרו, יתכן שהולך לשיטתו (כתובות פ"א סי' י"ב), שברכת האירוסין אינה כברכת המצוות, משום שלא האירוסין ולא הנישואין הם המצוה אלא הפריה והרביה; ואפשר לקיים מצוה זו גם ללא נישואין, בפילגש. ואכן שיטת הרמב"ם היא שברכת האירוסין היא ברכת המצוות, וכמו שכתב (הל' אישות פ"ג הכ"ג) שמברך עובר לעשייתה כדרך שמברכין על כל המצוות. והולך לשיטתו שפילגש אסורה, לכן אסר לגרושה פנויה לדור עמו בחצר. (וכבר עמדנו על כך בהרחבה לעיל סי' ע"ה אות ב').
וצ"ע על דברי הראב"ד (השגה אישות פ"א ה"ד), שהוא חולק על הרמב"ם בענין הפילגש וסובר שהיא מותרת, אך לא חלק עליו כאן כשאסר לאדם לגור עם גרושתו הפנויה באותה חצר. ואפשר לומר בדעת הראב"ד, שגם באיסור דרבנן גזרו רבנן הרחקה (עי' שו"ת הריב"ש סי' ש"ס), או שלדעתו, אע"פ שפנויה אינה אסורה בלאו דקדשה, יש בה ביטול עשה של קידושין. וכן מוכח ממה שהשיג על הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הכ"ג) וכתב שמקדש ואח"כ מברך, שמא האשה תחזור בה. ואם היה סובר שאין בקידושין מצוות עשה כלל, הרי בלאו הכי אין צורך לברך לפני הקידושין, שהרי לדעתו אין זו ברכת המצוות אלא ברכת השבח. וע"כ גם הראב"ד מודה שיש מצוות עשה בקידושי אשה, וביטול עשה בחיים עם אשה ללא קידושין. (וזה שלא כמש"כ הגרצ"פ פראנק בקונט' "מילי דברכות" המובא בהר צבי סוף חלק או"ח, סי' ב' סוף אות י"ז). מיהו הגר"א (סי' כ"ו ס"ק ח' בסופו) כתב בדעת הרמב"ם שמבטל עשה, ומשמע שלדעת הראב"ד אפילו עשה ליכא. וצ"ע. (ועי' לעיל סי' ע"ה אות ו').
ובזה מיושב גם מה שקשה על הר"ן (לרי"ף כתובות ב' ע"א ד"ה ואסר), הסובר שברכת האירוסין היתה צריכה להיות ברכת המצוות, ורק בגלל שהקידושין אינם גמר המצוה דינה כברכת השבח. והרי הוא עצמו (בפירושו לרי"ף קידושין ט"ז ע"ב סד"ה גמ') כתב שהאשה שותפה לאיש במצוות פריה ורביה. ומדבריו שם משמע שהאירוסין אינם אלא הכשר למצוות פריה ורביה ואינם מצוה בפני עצמה! ובנוסף לכך כתב הר"ן (בפירושו לרי"ף כתובות דף י"ב ע"א ד"ה רב) שבפנויה אין מלקות, ודין ההרחקה ממנה הוא כמו בשבויה, שאסורה מדרבנן. ומכאן משמע שאין מצוה מהתורה לקדש אשה. ולכן נראה לומר בדעתו, שאמנם פילגש אינה אסורה מהתורה באיסור "קדשה", אך מ"מ יש בכך ביטול מצוות עשה של קידושין, שהתורה ציוותה לפרות ולרבות ע"י קידושין כדת משה וישראל. ובכל זאת התירו לגרושתו לגור עמו בחצר אחת כדי שיחזור ויישאנה, וכשיטת הגאונים.
ועיין במשל"מ הנ"ל (ד"ה אבל), שהביא את דעת הריטב"א (כתובות כ"ז ע"א ד"ה מהו) והסמ"ג (ל"ת קכ"ז ד"ה וכן) שבגרושת ישראל פנויה לא גזרו כלל שלא תגור עמו בחצר. ובשטמ"ק (ד"ה אבל) כתב בשם ליקוטי הגאונים שאדרבה, בגרושת ישראל פנויה צריך להתיר שיגורו בחצר אחת, כדי שיישאנה מחדש. והר"ן (לרי"ף כתובות דף י"ב ע"א סוף ד"ה רב) הביא מחלוקת בדבר בין הבבלי והירושלמי. ולשיטת הירושלמי (גיטין פ"ח ה"ט) מותר לגרושת ישראל פנויה לדור עמו בחצר.
אם נעמוד למנין, נמצא שלדעת: ליקוטי הגאונים, רש"י, הרא"ש, הריטב"א והסמ"ג מותר לפנויה גרושה לדור עמו בחצר; ואילו לדעת הרמב"ם הדבר אסור. והר"ן מסתפק, אך מתיר כשיש אנשים נוספים הגרים עמם באותה חצר.
בשו"ע (אה"ע סי' קי"ט סעי' ז') נפסק כדעת הרמב"ם, שאסר על גרוש וגרושה לגור יחד בחצר גם כשהיא עדיין פנויה. אלא שהחלקת- מחוקק כתב שם (ס"ק י"ז) שאין איסור בפנויה יותר מאשר בשבויה, ואם נזהרים שיהיו עמהם אחרים בחצר מותר, כדעת הר"ן. והבית- שמואל (ס"ק י"ד) חלק עליו, וכתב שהשו"ע הולך בעקבות הרמב"ם, האוסר לגמרי, ולא בעקבות הר"ן.
ועיין ערוה"ש (סי' קי"ט סעי' כ"ז) שכתב דקיי"ל שאסור לגרושת ישראל פנויה לדור עמו בחצר.
ב. דינו של קיבוץ לענין זה
וצריך עיון מהו גדר קיבוץ, האם הוא דומה לחצר, למבוי, או לשכונה? הנה במבוי כתבו הפוסקים דדווקא במבוי סתום אסרו להם לגור, אבל במבוי מפולש מותר (עי' ערוה"ש סי' קי"ט סעי' כ"ז). קיבוץ בוודאי אינו כמבוי סתום, וא"כ יש להקל.
אך מאידך יש לומר שקיבוץ דינו כחצר, שהרי כולם חיים בו כמשפחה אחת: יש בו חדר-אוכל משותף, והחיים משותפים. ועיין מה שכתב בספר גט פשוט (ס"ק מ"ו) בשם הראנ"ח (סי' צ') ששכונה קטנה היא כמבוי סתום. וא"כ קיבוץ, בגלל אופיו המיוחד, יש לדון אותו כשכונה קטנה.
ומצינו עוד שאסור שיהיה לגרוש עסק עם גרושתו (שו"ע אה"ע סי' קי"ט סעי' ח' בהג"ה). ובהיותם חברי קיבוץ אחד, הרי יש לו עסק עמה. אמנם העסק הוא עם כולם ביחד, ואין חוששים לייחוד; מיהו שותפות זו יש בה כדי להחמיר.
ג. האם יש להקל לצורך חינוך הילדים
אך כנגד זה עומד החיוב לחנך את ילדיו, בפרט שהוא בן-תורה וגרושתו לא, ואין הוא סומך על גרושתו שתחנך את ילדיו כרצונו. וא"כ יש הכרח להיכנס לפירצה דחוקה כדי להתיר.
ונראה לומר שיש כאן ספק ספיקא להקל: שהרי רוב הראשונים מתירים לדור עמה בחצר, וגם להרמב"ם רק בחצר אסור אך במבוי שרי; ובקיבוץ יש ספק אם הוא חצר או מבוי.
אולם כל זה רק כשבאמת אין דרך אחרת לחנך את הילדים. כי בלאו הכי, אם היא תינשא לאחר, יאסר על שניהם לגור בקיבוץ אחד (עי' שו"ע שם סעי' ז' בהג"ה). ואז ממה נפשך: אם היא תעזוב עם הילדים למקום אחר, לא יוכל לחנך את ילדיו כרצונו. ואם היא תישאר והוא יעזוב (אע"פ שלפי הדין אינו חייב לעשות כך, אך אם הוא מוותר הוא רשאי לעשות כן) ג"כ לא יוכל לחנך את ילדיו. מיהו דיה לבעיה זו בשעתה.
אולם נראה לענ"ד שהדבר טעון בדיקה. רק אם השפעתו על ילדיו גדולה, ויש לו זמן, אפשרות ונטיה נפשית לחנכם ולהשפיע עליהם מותר לו להישאר בקיבוץ, ובתנאי שלא ייכנס לביתה אלא כשהילדים נמצאים שם.
ובר מן דין, עליו להתנות עם גרושתו שאם היא תינשא למישהו אחר או תעזוב את הקיבוץ, שהילדים יישארו בקיבוץ כילדי חוץ. שהרי החובה לחנך את ילדיו חלה עליו גם לאחר הגירושין.
תשובה
יש להתיר להם לחיות באותו קיבוץ, למרות שייתכן שדינו כשכונה, כל זמן שהאשה לא תינשא לאחר. וזאת בגלל השיקול של חינוך הילדים.
ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל השיב לי, שכל שיש שם מאה ועשרים איש, עיר מיקרי, ולא שכונה ולא מבוי ולא כפר (עי' סנהדרין י"ז ע"ב). ובזה שהם משותפים בהרבה דברים יש גם סברא לקולא, שאין חשש ייחוד, ולכן דעתו להקל גם בלי השיקול של חינוך הילדים.
