מילון ערכים לסדר זרעים

לוף

לוף

מקורות שהוא מוזכר בהם:

'היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף – לא יהא זורע ובא על גביהם, שאינן עושין אלא לשלוש שנים' (כלאים ב ה).
שביעית ה, ב-ה.
'לוף השוטה' – שביעית ז, א-ב (עלה ועיקר, לעניין חובת ביעור וקדושת שביעית).
לוף – תרומות ט, ו (דבר שאין זרעו כלה).
'זרע לוף העליון... פטורים מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאף על פי שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו' (מעשרות ה ח).

זיהוי הלוף:

בזיהויו של הלוף נאמרו כמה דעות. כל המינים ה'טוענים לכתר' הלוף של המשנה שייכים למשפחה הנקראת גם בימינו משפחת הלופיים. הגאונים זיהו את הלוף בתור ה- ,Arum הסוג הבוטני 'לוף', וכנראה מדובר בעיקר על הצמח 'לוף ארץ-ישראלי'. רס"ג זיהה את הצמח בתור מין אחר מאותה משפחה הנקרא כיום 'קולקס הקדמונים'. הרמב"ם בטיוטת פירוש המשנה זיהה את הלוף בתור הקולקס, כשיטת רס"ג, אולם חזר בו, ובנוסח מאוחר יותר הסתפק בזיהוי כללי וכתב שהוא 'ממיני הבצלים בלי ספק'. הרמב"ם הכיר את הלוף הארץ-ישראלי, ולא ברור מדוע לא אימץ את הזיהוי, שהיה מסייע בהסבר דברי המשנה. ייתכן שהיה זה בשל גרסא שונה שהייתה לפניו במשנה[1].

אכילת הלוף:

הלוף הארץ-ישראלי בנוי מפקעת – איבר אגירה תת-קרקעי, ומחלק עִלי. גם בפקעת וגם בעלים יש חומר רעיל בשם ארואין. בעלים יש גם גבישים דמויי מחט של החומר אוקסלאט הסידן. חומר זה גורם לחתכים בלשון ובמעיים ומסייע להחדרת הרעל. הסיבה שיש ללוף רעל היא כדי להגן עליו מפני בעלי חיים האוכלים עשב[2]. התקנת חלקי הצמח לאכילה נעשית על ידי הרתחה כמה פעמים [3] או על ידי קלייה וטיגון[4]. השימוש בחלקי הלוף ובעיקר בפקעות לאכילה היה נפוץ במזרח התיכון, אך צומצם כאשר הגיעו תפוחי האדמה לאזור והחליפו את הלוף. בדומה לתפוחי האדמה, גם הלוף מכיל כמות רבה יחסית של עמילן, המעניק לו ערך תזונתי חשוב. העמילן בלוף מסייע ליצור תופעה ייחודית בעולם הצומח והיא היכולת להעלות את הטמפרטורה שלו מעל לטמפרטורת הסביבה. הסיבה שהקב"ה אפשר יכולת זו ללוף איננה ברורה עדיין לגמרי, וההשערות קושרות זאת באופנים שונים לסיוע במשיכת החרקים המאביקים[5].

אחסון הלוף בשמיטה:

לצורך אחסון נהגו לשמור פקעות ובצלים בקרקע. בשנת השמיטה היה צורך להקפיד שהאחסון ייעשה כפי שנהוג לאחסן, כך שלא ייראה כאילו הוא מתכוון לזרועאת הלוף (שביעית ה ב).

ביעור פירות שביעית בלוף השוטה:

במשנה, מסכת שביעית, פרק ז מוזכר הלוף השוטה. לוף זה מזוהה בתור קרוב של הלוף הארץ ישראלי – הלוף המנומר, שעליו ופקעותיו נאכלו בשעת הדחק משום שלא היו טעימים[6]. בקיץ עלי הלוף נובלים, ובחורף הוא מצמיח חדשים, ולכן לעלי הלוף השוטה יש ביעור בשביעית. ואילו לעיקר הלוף השוטה, לפקעת, אין ביעור, שהרי היא מתקיימת בארץ[7]. יש מי שטוען שהלוף השוטה הוא צורת הבר של הלוף הרגיל, ולפי דעה זו, היה גם לוף ארץ-ישראלי מתורבת[8].

הלוף – צמח שאין זרעו כלה:

הלוף מוגדר צמח שאין זרעו כלה(משנה, מסכת תרומות ט ו), והגדרה זו מבדילה בינו לבין צמחים אחרים שזרעם כלה, כמו הבצלים. הסיבה לכך היא שפקעת הלוף מתרוקנת מתוכנה תוך כדי התפתחות העלים, ובד בבד, בסיס גבעול הצמח הולך ומתפתח לפקעת חדשה[9]. יחד עם זאת, נראה כי גם העלים מועילים לחלק התת-קרקעי, כיוון שבאמצעות תהליך ההטמעה (פוטוסינתזה) העלים מעבירים סוכרים שיוצרו בהם אל החלק התת-קרקעי, ובכל שנה הפקעת החדשה גדולה מקודמתה. פרופ' יהודה פליקס מסביר שבמקרה שלא ליקטו העניים את עלי הלוף בשביעית, הרי שהפקעת הוסיפה לגדול בגלל מציאות העלים, ולכן נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע האם יש להחזיר לעניים את מה שהוסיפה הפקעת בגלל שלא ליקטו את עליה (שביעית ה ג)[10].

מבנה התפרחת:  הלוף הארץ-ישראלי (וכן שאר בני משפחתו הגדלים בישראל) מתייחד במבנה תפרחת ייחודי. ציר השִזְרה (ציר התפרחת) שלו מעובה ועטוף בתוך מִתְחל (עלה מעטפת גדול), שחלקו העליון בנוי בצורת מפרש. בלוף הארץ-ישראלי צבעו של ה'מפרש' הוא חום-ארגמני, וחלקו התחתון סגור כצינור והוא כעין 'כד' המגן על השזרה. חלקה העליון של השזרה מתנשא מעל ה'כד' בצורה של אלה מעובה[11]. על השזרה יש פרחים זכריים ונקביים, ולאחר ההפריה מתפתחות על השזרה מין ענבות אדומות, שבכל אחת יש זרעים אחדים[12].

ריבוי הלוף: ריבוי הלוף נעשה בשני אופנים:

(א) ריבוי אל מיני – מתאפשר על ידי פקעות ריבוי קטנות שנוצרות סביב פקעת האם, ובאביב, כשהפקעת מצטמקת, הן נושרות, ואפשר לשתול אותן כך שיצמחו לפקעות עצמאיות. תהליך זה מסביר את המשנה במסכת תרומות המונה את הלוף עם הדברים שאין זרעם כלה, כלומר, שתילת הפקעת אינה גורמת לכך שהיא מתכלה (כמו שקורה למשל בזרעי חיטה ושעורה) אלא היא נשארת קיימת בקרקע וממשיכה להתפתח בה.

(ב) ריבוי מיני – על ידי זרעים. הזרע הופך לפקעת שגדלה לאט יחסית, ובצמח החדש נוצרים זרעים לאחר שלוש שנים. לאור זאת, אפשר להבין את דברי המשנה במסכת כלאיים שאסור לזרוע בשדה שנזרע בו לוף על אף שנראה כי אין כבר לוף שצומח בשדה, כי לעתים לוקח ללוף שלוש שנים כדי להוציא תפרחת[13]. 'זרע לוף העליון': הרמב"ם (על פי ה'ירושלמי') הסביר שאת הביטוי 'זרע לוף העליון', הנזכר בסוף מסכת מעשרות יש לתקן ל'זרע העליון של לוף', כשהכוונה לזרעי הלוף. זרעים אלו אינם נאכלים, ולכן המשנה מסבירה כי אין חובה לעשרם, ואין בהם קדושת שביעית, ואפילו אם נלקחו מצמח אֵם שהיה תרומה, אין גידוליהם תרומה, כי הכלל 'גידולי תרומה' נכון רק אם היה הזרע עצמו ראוי לאכילה[14]. מובן שאין הדברים הללו אמורים בנוגע ל'זרע לוף התחתון', הפקעת, כיוון שהיא ודאי נאכלת[15]. כלאי הכרם: גם בהלכות כלאי הכרם הוזכר הלוף בתור אחד הצמחים שזריעתו בכרם אסורה מן התורה.

מקורות הערך:

פליקס יהודה, משנת שביעית (במשניות הרלוונטיות).

עמר זהר, 'הצומח והחי במשנת הרמב"ם', לוף.

עמר זהר, 'הצומח בספר זרעים', נספח בסוף ספר זרעים, הוצאת מפעל 'משנה תורה' ומכון

התורה והארץ, לוף.

רענן משה, לוף ארצישראלי – 'ולא את הלוף' (שבת קכו ע"ב); גיאופיטים – 'שאין זרעו כלה',

בתוך: אתר האינטרנט פורטל הדף היומי.

[1] עמר, הצומח והחי.

[2] רענן, 'ולא את הלוף'.

[3] רענן, 'ולא את הלוף'.

[4] פליקס, משנת שביעית ז ב.

[5] ע"פ פליקס ה ב ובעיקר רענן 'ולא את הלוף'.

[6] רענן. פליקס בפרק ז א כותב על הלוף המנומר לוף הבר, ולא מובן, שהרי גם לוף ארץ-ישראלי הוא מין

בר.

[7] פליקס פרק ז. ולא מובן מדוע נקטה המשנה דווקא 'לוף השוטה', שהרי גם לוף ארץ-ישראלי, עליו נובלים בקיץ

והוא מצמיח חדשים בחורף. ואולי בא להשמיענו שאף ללוף השוטה יש קדושת שביעית על אף שנאכל בשעת

הדחק.

[8] עמר הצומח בספר זרעים, בסוף רמב"ם סדר זרעים של מפעל משנה תורה.

[9] היו שהסבירו שזו הסיבה שהלוף רק נראה כמין שזרעו כלה, אך אין הוא כך באמת. נראה כי הוא עדיין בכלל

'אין זרעו כלה', כי סוף–סוף, איבר האגירה התת-קרקעי שלו נותר כל הזמן, שלא כמו זרעים רגילים, שנעלמים

לגמרי.

[10] פליקס במקום. המשנה הזו עמומה, ועל אף שהמפרשים חלוקים בהסברתה, לא בטוח שיש מי שאפשר

בוודאות לומר שמסביר כדעת פליקס. אולי בפירוש המשנה לרמב"ם אפשר למצוא סיוע לשיטתו.

[11] רענן.

[12] פליקס פרק ב.

[13] רענן ופליקס משנה שביעית ה ב.

[14] פירוש המשנה לרמב"ם, סוף מעשרות.

[15] פליקס הערה 36 .