'כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ – יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה? ...והכרישין' (שביעית ז א).
'אין מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין ...בית שמאי אומרים: אף לא אגודות. ובית הלל אומרים: את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרשין' (שביעית ח ג).
'דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו – השבח לפי חשבון... זה הכלל: כל ששבחו ניכר – השבח לפי חשבון, וכל שאין שבחו ניכר – השבח לשני' (מעשר שני ב א).
צמח שרוב חלקיו (מלבד הזרעים) נאכלים בידי אדם: הבצל, הגבעול (המדומה, אין זה גבעול אמתי אלא הוא מורכב מבסיסי העלים) והעלים הירוקים[1]. חלקי הצמח נאכלים חיים, מבושלים או בתור תבלין. כולם שייכים למין המוכר כיום בשם: 'שום הכרש' או למינים או זנים הקרובים לו (תלוי באבחנה בין השמות). ה'חציר' הוא השם המקראי של הצמח. הוא נזכר פעם אחת במקרא במשמעות זו יחד עם הבצלים והשומים (במדבר יא ה).
שלוש הצעות נאמרו לאבחנה בין שני השמות 'כרשה' ו'קפלוטות' (כרשה הוא השם העברי ל'כרתי' – השם הארמי):
א. הרב ד"ר עמנואל לעף סובר שאלו שני שמות של אותו הצמח, אלא שהמונח 'קפלוטות' מתייחס לראש הבצל (מקור המילה קפלוט מן המילה היוונית 'קיפאל', שפירושה ראש) ול'נדני' (בסיסי העלה) – העלים הלבנים, היוצרים גבעול מדומה (אין לצמח זה גבעול אמתי אלא בסיסי העלים יוצרים מראה של צינור הנראה כגבעול), ואילו המונח 'כרשה' או 'כרתי' מתייחס לחלק הירוק הנאכל.
ב. יהודה פליקס סובר שהמונח 'כרישין' מתייחס לכלל הצמח, ואילו המונח 'קפלוטות' מתייחס לבצל בלבד.
ג. הרב יוסף קאפח[2], ובעקבותיו מרדכי כסלו, סוברים שמדובר על שני זנים (או שני מינים) [3] קרובים. 'קפלוט' הוא הזן שהבצל שלו גדול ועיקרי (והוא נאכל מבושל), ואילו 'כרשה' הוא הזן שהחלק הירוק שלו הוא העיקרי (ונאכל חי), ואילו הבצל שלו הוא קטן ושולי. הזן של הקפלוטות הוא תרבותי יותר, ואילו הזן שבו העלים נאכלים הוא ה'חציר' הנזכר בתורה.
ההנחה היא כי כרישי שדה, המותרים משום כלאיים עם הכרישים הרגילים, הם מין הבר – 'שום גבוה'. ממין זה בוית המין התרבותי ששמו שום גבוה. מין זה אינו נאכל כיום והוא נחשב עשב רע בשדות, אך ההשערה היא כי בעבר הוא היה נאכל[4].
יש להבחין בין השניים. הכרשינים הם קטניות (ממשפחת הפרפרניים) שאינן משמשות למאכל אדם אלא בשעת הדחק, והחלק הנאכל בהם הוא הזרעים או התרמילים על זרעיהם. הכרשים הם מין של שום (ממשפחת השושניים), כמו שום הגינה ובצל הגינה, והם נאכלים בשלמותם מלבד הזרעים.
בסדר זרעים נזכרו שלושה דינים הנוגעים לכרשים אך אינם ייחודיים להם.
הוזכר כי יש לכרשים ביעור. לפי הדעה שכרשים הוא הכינוי לעלים בלבד, מובן מדוע יש להם ביעור – שהרי העלים אינם שורדים כל השנה. לפי הדעה ש'כרשה' הוא כינוי לזן שהעלים שלו הם העיקר, הבצל אינו משמעותי, ולכן אין מתחשבים בו ויש לבער את כל הצמח. אולם אם המונח 'כרשה' מתייחס לכל הצמח, יש לבאר שמדובר רק על העלים ולא על הבצל [5].
הכרישים מוזכרים בתור דוגמה לירק שנהוג לאגדו גם בבית, ולאו דווקא לצורכי שיווק, ולכן מותר לאגדו גם בשוק.
המשנה מלמדת שבמקרה שהשבח שנוסף למאכל ניכר לעין, ומשקל החולין עלה כתוצאה מן הבישול עם פירות המעשר השני, יש לחלק את השבח 'לפי חשבון', כלומר בהתאם לעלות המקורית של החומרים. למשל: אם המעשר השני עלה רבע ממחיר החולין, גם רבע מן השבח ייחשב למעשר שני. דוגמה לכך הובאה מבישול קפלוטות של מעשר שני עם דגים. במקרה זה השבח ניכר, ולכן הוא יתחלק לפי היחס בין חלקיו. במקרה שהשבח אינו ניכר, כל השבח נחשב למעשר שני.
מקורות לערך:
כסלו מרדכי, 'לזיהוי הכרישים והקפלוטות'. בתוך: עמר זהר, סרי חננאל (עורכים), ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל, רמת גן, תשס"א.
עמר זהר, 'צמחי המקרא', ירושלים תשע"ב. חציר, עמוד 95 .
רענן משה, כרשה – שדר ליה כרתי (עבודה זרה י ע"ב), בתוך: פורטל הדף היומי.
[1] המונח המקצועי הוא 'טרפים'.
[2] ייתכן מאוד שזוהי גם עמדת הרמב"ם. ראיה לכך שבדברו על הקפלוטות במסכת 'מעשר שני' הוא
כותב שהן 'כראת' של ארץ ישראל, כלומר מדובר על זן מיוחד.
[3] ממאמרו של כסלו עולה שיש מחלוקת בין החוקרים על החלוקה הטקסונומית, ויש שינויים לכאן
ולכאן במהלך התקופות.
[4] כסלו מעלה השערה שהוא נאכל ואילו פליקס בטוח בכך.
[5] לכאורה יש כאן עוד קושיה על שיטת פליקס, אם כי יש לציין כי פליקס טוען ש'כרשים' במשנת שביעית
הכוונה לכרשי שדה – שום גבוה, שלדעתו היה מקובל מאוד ללקטו אז.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
