סדר הפרשת חלה

הלכות חלה

א. הרמ"א בהגהתו ל'שולחן ערוך' (או"ח, סי' רמב סעי' א), כתב כך: 'נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב והוא מכבוד שבת ויום טוב...'. כלומר, נוהגים להכין כמות של בצק שניתן להפריש ממנה חלה, ולאפות לחמים לכבוד שבת ויום טוב.

ב. גם האיש וגם האשה מצווים במצוות הפרשת חלה, אבל האשה קודמת לאיש במצווה זו.

ג. מן הראוי שלפחות פעם אחת בשנה, בעשרת ימי תשובה, יקיים גם האיש את מצוות הפרשת חלה.

ד. המכין עיסה מאחד מ'חמשת מיני דגן' (חיטה, שעורה, שיפון, כוסמין, שיבולת שועל), בכמות החייבת בחלה, כדי לאפותה, חייב להפריש ממנה חלה. אם לא הפרישו חלה מן העיסה – אסור לאכול את המאפה.

ה. אם יש בעיסה קמח בכמות של 1.666 ק"ג, יש להפריש חלה ולברך על ההפרשה. אם כמות הקמח בעיסה היא מעל 1.200 ק"ג, יש להפריש בלא ברכה, מחמת הספק.

ו. מפרישים חלה ומברכים על ההפרשה, גם מעיסה שיש בה מרכיבים נוספים מלבד הקמח והמים, כגון סוכר, דבש, מיני תבלינים וכדומה, וגם מעיסה אשר מברכים עליה 'בורא מיני מזונות' (ולא 'המוציא לחם מן הארץ').

ז. עיסה ‘עבה’ (כלומר עיסה המוצקה דיה, שאם הופכים את הקערה, כל העיסה נופלת כאחת) שנאפית בתנור – יש להפריש ממנה חלה ולברך על ההפרשה.

ח. עיסה 'עבה' שבושלה במים או במשקה אחר (כגון טיגון בשמן עמוק) – חייבת בהפרשת חלה, אבל אין מברכים על ההפרשה.

ט. עיסה 'רכה' (כלומר עיסה נוזלית, שנשפכת לאט) שנאפית בתנור – יש להפריש ממנה חלה ולברך על ההפרשה, אלא שיש לעשות זאת לאחר האפייה.

י. עיסה 'רכה' שבושלה במים או במשקה אחר, פטורה מהפרשת חלה.

יא. נוהגים להפריש חתיכת עיסה בגודל של 'כזית' (כ- 27 סמ"ק).

יב. יש להפריש באופן שה'חלה' – חתיכת העיסה שאותה אנו מפרישים, תהיה סמוכה לעיסות או למיני המאפה שמהם אנו מפרישים. אם לא עשו כך – אין זה פוסל את ההפרשה.

יג. ישנם כמה נוסחים לברכה על הפרשת חלה: יש הנוהגים לברך 'ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה'; יש נוהגים לברך: '...להפריש תרומה'; יש נוהגים לברך: '...להפריש תרומה חלה' (ויש המוסיפים 'מן העיסה'); ויש נוהגים לברך: '...להפריש חלה תרומה'. כל אחד יברך כמנהג אבותיו.

יד. לאחר הברכה יש 'לקרוא שם', דהיינו לומר: 'הרי זו חלה' או 'הרי זו תרומה' או 'הרי זו תרומה חלה'. אם לא 'קרא שם' ולא אמר 'הרי זו חלה' וכדומה – אין זה פוסל את ההפרשה.

טו. בימינו שבית המקדש חרב, אין נותנים את ה'חלה' לכוהן, אלא שורפים אותה. יש לשרוף את ה'חלה' לבדה, ולא תוך כדי אפיית הלחם. כששורפים אפשר לשים את החלה בקרקעית התנור ולא בתבנית, אם אין הדבר אפשרי, עדיף להפריש פחות מ'כזית', לעטוף את ה'חלה' בשקית ולזורקה לפח.

טז. אין מפרישים חלה בשבת.

יז. אין מפרישים חלה ביום טוב מעיסה שהוכנה בערב יום טוב, שכן ניתן היה להפריש מן העיסה בערב יום טוב. אולם עיסה שהוכנה ביום טוב - מותר גם להפריש ממנה חלה ביום טוב.

 

סדר הפרשת חלה:

 1. מניחים את העיסה לפנינו, ומברכים את הברכה.

מנהג אשכנזים:

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה [יש המוסיפים: מִן הָעִסָּה].

מנהג ספרדים:

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה תְרוּמָה.

 

2. לוקחים חתיכה קטנה מן העיסה, ואומרים:

 'הֲרֵי זוֹ חַלָּה'.

המנהג הוא להפריש חלה בשיעור של 'כזית' (72 סמ"ק).

 

3. שורפים את החלה לבדה, או עוטפים אותה בשקית ומשליכים לפח.

 

להורדת סדר הפרשת חלה בpdf לחץ כאן

 

 איזו עיסה חייבת בחלה (ספר מהלכות הארץ) 

א. כאמור בהקדמה, נאמר בתורה (במדבר טו, יט) 'והיה באכלכם מלחם הארץ' - יש להפריש חלה דווקא מעיסה שנאפית בתנור, כדוגמת הלחם, ולא מעיסה מבושלת.

ב. ישנן שתי אמות מידה שעל פיהן תחשב עיסה ל'לחם':

1. צריך שהעיסה תהיה עיסה עבה, כלומר עיסה המוצקה דיה, שאם הופכים את הקערה כל העיסה נופלת כאחת. אך אם העיסה נשפכת לאט כמו נוזל, אזי היא עיסה רכה.[1]
2. צריך שהעיסה תהיה מיועדת להיאפות, כלומר לעבור חימום יבש ללא תוספת נוזלים. אך בישול או טיגון בשמן עמוק[2] אינו נחשב לאפייה.
3. עיסה עבה

ג. המכין עיסה עבה על מנת לבשלה או לטגנה בשמן - פטורה עיסתו מחלה, ויש מי שמחייב, ועל כן יפריש בלא ברכה,[3] או לחילופין יאפה חתיכה קטנה של העיסה, ואז יפריש על כולה בברכה (כדלהלן בסעיף הבא).[4]

ד. המכין עיסה שבלילתה עבה, ורוצה לבשל את רוב העיסה ולאפות רק חלק קטן ממנה - חייבת עיסתו בחלה, אפילו שאין בחלק הנאפה שיעור חלה.[5]

ה. המכין עיסה עבה על מנת לעשותה לחם ואחר כך שינה דעתו, והחליט לבשלה או לטגנה בשמן - הרי זו חייבת בחלה בברכה.[6]

ו. המכין עיסה עבה ובישל אותה או טיגנה בשמן, ולאחר מכן אפה אותה - חייבת עיסתו בחלה.[7]

2. עיסה רכה

ז. עיסה שבלילתה רכה ונאפית בתנור או במחבת ללא משקה, הרי זו חייבת בחלה.[8]

ח. עיסה שבלילתה רכה ובושלה במים או במשקה אחר, פטורה מהפרשת חלה.[9]

ט. טיגון בשמן נחשב כבישול, אך נתינת מעט שמן על המחבת רק כדי שלא תדבק העיסה - נחשבת כאפייה, וחייבת העיסה בחלה.[10]

י. כאמור, עיסה שבלילתה רכה, והיא נאפית בתנור, חייבת בהפרשת חלה, ויש להפריש לאחר האפייה.[11]

יא. עיסה שבלילתה רכה מאוד ונשפכת על התבנית, ובאפייתה היא דקה מאוד - פטורה מחלה, אבל אם יש גומה שבה מתקבצת הרבה מן הבלילה ויש לעוגה עובי - חייבת בחלה.[12]

3. מאכלים מקובלים ודיני חיובם בחלה (לפי סדר א"ב)

חשוב לציין שהדין במאכלים להלן הוא לפי סוג העיסה והדרך המקובלת להכנת המאכל, כמבואר בהערות. אך ברור שאם משנים את המתכון ודרך ההכנה – ייתכן שגם הדין ישתנה. לכן יש לשים לב היטב לתיאור הכנת המאכל; לדוגמה להלן כתבנו ש'מופלטה' – 'נעשית מבלילה עבה, ומטגנים אותה בשמן', ובהתאם לכך כתבנו את הדין. אך יש הנוהגים להכין את ה'מופלטה' מעיסה רכה ושמן דקיק, וכן יש נוהגים להכין אותה מעיסה עבה ושמן דקיק, וכאמור הדין משתנה בהתאם לאופן הכנת המאכל.

* אגרול - נעשה מעיסה מבלילה רכה שנשפכת על התבנית, ולכן פטור מחלה.[13]

* אטריות - נעשות מעיסה עבה שעוברת תהליך של ייבוש ואפייה קלה בתנור. כיוון שהן מיועדות בדרך כלל לבישול - יפריש בלא ברכה.[14]

* בייגלה - נעשה מבצק שבלילתו עבה ומעורב במים רותחים, ולאחר מכן נאפה - חייב בחלה.[15]

* ביסלי - נעשה מעיסה עבה שמטגנים בשמן - חייב בחלה בלא ברכה.[16]

* בלינצ'עס - נעשה מעיסה רכה מאוד ואין לה עובי, ולכן פטור מחלה.[17]

* בריקה - נעשית מעיסה רכה מאוד ואין לה עובי ולכן פטורה מחלה.[18]

* ג'חנון - נעשה מבצק מבלילה עבה שנילוש בשמן רב, ומתבשל או מיטגן בסיר שיש בו גם מרגרינה - חייב בחלה בלא ברכה.[19]

* וופלים - נעשים מעיסה רכה מאוד והיא נשפכת על התבנית, לכן פטורים מחלה.[20]

* טורט - עשויה מבלילה רכה שאופים בתנור - חייבת בחלה.[21]

* כובאנה - נעשה מבלילה עבה שנילושה בשמן רב, ומתבשל או מיטגן בסיר - יפריש חלה בלא ברכה.[22]

* לחוח - נעשה מבלילה רכה שמטגנים בשמן דקיק - פטור מחלה.[23]

* לעקאך - עשויה מבלילה רכה שאופים בתנור - חייבת בחלה.[24]

* מופלטה - נעשית מבלילה עבה, ומטגנים אותה בשמן, לכן יפריש בלא ברכה.[25]

* מלאווח - נעשה משכבות בצק שביניהם מרגרינה - האופה את המלאווח חייב להפריש בברכה, ואילו המטגן או מבשל יפריש בלא ברכה.[26]

* סופגניות - נעשות מעיסה עבה ומטוגנות בשמן עמוק - יפריש בלא ברכה.[27]

* ספינג' - נעשה מעיסה עבה ומטוגן בשמן עמוק - יפריש בלא ברכה (כדלעיל סופגניות).

* סיגרים שממלאים אותם בבשר - נעשים מבלילה רכה, הנאפית חלקית על גבי מחבת או בתנור, ולאחר המילוי מטוגנים הסיגרים בשמן עמוק - אינם חייבים בחלה.[28]

* פחזנית - נעשית מעיסה רכה שבתחילה מעורבבת עם מים רותחים ולאחר מכן נאפית - חייבת בחלה.[29]

* פיצה - נעשית מבלילה עבה ונאפית בתנור - חייבת בחלה.

* פנקייק - נעשה מעיסה רכה, ולפעמים יש לה עובי. כיוון שהיא מטוגנת בשמן דקיק רק כדי שלא תידבק - יפריש בלא ברכה.[30]

* פריקסה - נעשה מבלילה עבה שמטגנים בשמן עמוק - יפריש בלא ברכה.[31]

* קוגל - מוכן מאטריות שנקנו מן התעשייה, וכבר הפרישו מהן חלה במפעל, ולכן אין חיוב להפריש חלה פעם נוספת.[32]

* קישקע - נעשה מעיסה עבה שמבשלים - חייב בחלה בלא ברכה.[33]

* קרעפלאך - נעשים מעיסה עבה שמבשלים או מטגנים - יפריש בלא ברכה.[34]

* שקדי מרק - נעשים מעיסה עבה שמטגנים בשמן, חייבים בחלה בלא ברכה.[35]

 

[1].    עי' מאירי, פסחים לז ע"ב (מהד' קליין תשכ"ו, עמ' קכא/2); חזו"א, או"ח סי' נח ס"ק ט; וע"ע שמירת שבת כהלכתה (ירושלים תשל"ט), עמ' פ הערה כה; ילקוט יוסף, או"ח י סי' שכא (עמ' תו).

[2].    טיגון בשמן דקיק כדי שלא יידבק נחשב לאפייה; עי' שו"ת הריב"ש, סי' כח; חלת לחם, סי' ח ס"ק ט.

[3].    לדעת ר"ת (ס' הישר, מהד' שלזינגר סי' שמד, עמ' 214) חייבת בחלה, ולדעת ר"ש, חלה פ"א מ"ה - פטורה. השו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ג, פסק כר"ש, ופטר עיסה זו מחלה, אך הש"ך (ס"ק ד) כתב להפריש בלא ברכה.

[4].    מהר"ם מרוטנבורג, מובא ברא"ש, הלכות קטנות הל' חלה סוף סי' ב; ש"ך שם.

[5].    שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ד.

[6].    שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ג, שכן שעת הלישה היא הקובעת.

[7].    שו"ע, או"ח סי' קסח סעי' יד.

[8].    שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ב.

[9].    ש"ך, לשו"ע שם ס"ק ג.

[10].  רמ"א, לשו"ע או"ח סי' קסח סעי' יד; ועי' לעיל הערה 129.

[11].  בעיסה עבה מפרישים לפני האפייה, כדלעיל פרק ז סעיף ד (והערה 58), אך בבלילה רכה מתחייבים בחלה רק מחמת האפייה ולא מחמת עשיית העיסה, לכן יש להפריש לאחר האפייה; עי' תורת הארץ, פ"ד מסי' צב ואילך.

[12].  שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ה; שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רמב. ועי' ילקוט יוסף, אוצר דינים לאישה ולבת, פ"ג סעי' ד; שעיסה בעלת עובי היא עיסה שיש לה 8 מ"מ עובי.

[13].  שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רמב (עמ' ריב), כי דמי לטריתא (שו"ע יו"ד סי' שכט סעי' ה); ועי' לקט העומר, עמ' יח הערה כ; שם כתוב שכיוון ששמים את כל הבלילה בתוך תבניות, נחשב כדפוס וחייב.

[14].  פתחי תשובה, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק א; לקט העומר, פ"ד סעי' ה; ועי' הפרשת חלה כהלכתה, (ברויאר), עמ' נ הערה 85; שכיוון שבאפייה זו אינו נאכל אפילו על ידי הדחק - אין דינה כאפייה.

[15].  חזו"א, או"ח סי' כו ס"ק ט.

[16].  ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד.

[17].  כדין טריתא, עי' שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ה.

[18].  כדין טריתא, עי' שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ה; ועי' ברכת ה', (הרב משה לוי) עמ' קפב סעי' כט.

[19].  עפ"י ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד; עי' ברכת ה', (הרב משה לוי) פ"ב סעי' לג (עמ' קפו-קפז).

[20].  שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' רמב (עמ' ריב), כי דמי לטריתא, עי' שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ה; ועי' לקט העומר, עמ' יח הערה כ, שכיוון ששמים את כל הבלילה בתוך תבניות נחשב כדפוס וחייב.

[21].  שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ב.

[22].  עפ"י ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד; עי' ברכת ה' (הרב משה לוי) פ"ב סעי' מא (עמ' רז-רח).

[23].  כדין טריתא, עי' שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ה; ועי' ברכת ה', עמ' רטו סעי' מה.

[24].  שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ב.

[25].  עי' ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד; ועי' ס' ברכת ה', עמ' רטו אות נ.

[26].  הראשל"צ הגר"מ אליהו, התורה והארץ ה, עמ' 61 סעי' ז.

[27].  עי' לעיל סעי' ט, שדין טיגון בשמן עמוק כדין בישול; ועי' ש"ך לשו"ע, יו"ד סי' שכט ס"ק ד.

[28].  כדין טריתא, שו"ע, יו"ד סי' שכט סעי' ה. ועי' דברי דוד (טהרני), סי' מט אות ה (עמ' קפט).

[29].  עי' חזו"א, או"ח סי' כו ס"ק ט, שאף שבתחילה שמים בקמח מים רותחים וחולטים, ואחר כך אופים - נחשב אפייה.

[30].  עי' לעיל סעי' ט; ולא ברור שיצא מדין טריתא.

[31].  עי' ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד.

[32].  האטריות שמיוצרות בתעשייה מגיעות לצרכן לאחר שהפרישו מהן חלה, שכן חוששים לדעת ר"ת המחייב בחלה עיסה עבה שמבשלים אותה. יש שרצו להחמיר ולחייב בהפרשת חלה קוגל, וסברו שדינו כנאפה בתנור, שכן אליבא דהר"ש, שפוטר עיסה מבושלת, ההפרשה על האטריות אינה כלום, וכיוון שחוזר ואופה, מתחייב בחלה. למעשה נפסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קח) שפטור, וההפרשה הראשונה הועילה, אם מפני שחלק מן האנשים עושים קוגל ואדעתא דהכי מייצרים את האטריות, ואם מפני טעמים אחרים. ע"ע שו"ת אבן ישראל, ח"ז סי' מב; שו"ת משנת יוסף, ח"ד סי' נו; לקט העומר, פ"ד ס"ק טז (עמ' כ).

[33].  ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד.

[34].  ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד.

[35].  ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ק ד.