א. מלחמת אנשי האמונה באמונת השקר

עם ישראל איננו צמא למלחמות. אין אנו מרגישים צורך להוכיח את כוחנו ומעלתינו, בכך שננצח בשדה הקרב. ייעודנו הוא לתקן עולם במלכות שדי, לרומם את הברואים, לקדם את העולם מבחינה רוחנית וערכית, ולהציב בפני אומות העולם, נורמות של מידות טובות, יושר והגינות.

התחברות של עמים או קבוצות אחרות ובמיוחד בארץ ישראל, כשכל מטרתם וייעודם הוא רשע ואכזריות כלפי עם ישראל, מביא את העולם כולו לסגת אחור. גם המתוקנות שבאומות העולם, אלו שעוסקים בפיתוח ובשכלול חיובי של הצדדים החומריים שבו, בפיתוח טכנולוגיות, תעשיה, מדע וכד', "חכמה בגוים תאמין", סובלים בשנים האחרונות בצורה נוראית מהטרור, מאותם אנשים שמונעים מכח תפיסה דתית כביכול, המעניקה להם "בגן עדן" שלהם, הנאות בהמיות וחומריות ברמה הרדודה והנמוכה ביותר.

העולם הרחב משקיע כיום משאבים אדירים בלוחמה בטרור, על חשבון ניצול הכוחות הללו, לעשיה ויצירה חיובית. הוויתם וענינם של העוסקים בטרור, הוא הרס חורבן ואובדן, וזאת כדי שהם עצמם יזכו בחיי תענוגות. אין הם עוסקים בפיתוח ושכלול יצירות טכניות או אחרות, לתועלת האנושות בכללה או אפילו לחברה המצומצמת שלהם.

כבר הרמב"ם עמד על האווילות והטפשות הגדולה שיש בתפיסה זו, שעה שהוא דיבר על ייעודו של העולם הבא בתורה ובחז"ל: שמא תקל בעיניך טובה זו (=עולם הבא), ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם, ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף נמצאו כל הדברים האלו בטלים (רמב"ם הלכות תשובה ח, ו) קודם לכן הסביר הרמב"ם, שאדרבה, בניגוד לתפיסה וההבנה השטחית הזו, השכר העתידי של האדם מישראל הוא רוחני ביסודו וללא כל צורך גשמי: העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. (רמב"ם הלכות תשובה ח, ב) השאיפה אצלנו היא להתקדם ולהשיג השגות רוחניות, לא חומריות נהנתניות. אווילות זו מגיעה לשיאים חדשים, בכל פעם שמחבל מוכן להתאבד לשם השגת אותם הנאות חומריות, ולהרוג ולפגוע בדרכו בכמה שיותר יהודים. הבנה כל כך רדודה של החיים וייעודם, לא משאירה שום אופציה אחרת, מלבד סילוק הרוע והרשע הזה מן העולם.

ב. הטרור מפריע לעולם מבחינה רוחנית וחומרית

נאמר בתהילים (קלה, י-יא) :

שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים.

לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען

"גוים רבים" הנזכרים בפסוק, רומזים לשבעת העמים שישבו בארץ ישראל (מצודות שם). פרשנות זו כנראה מבוססת על האמור בפסוק: "החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דברים ז, א). "מלכים עצומים" הנזכרים בפסוק, הם המלכים שנזכרים בשמותיהם בפסוק שאחרי - סיחון, עוג, ול"א מלכי כנען.

מדוע ביחס לגוים נאמר "הכה", ואילו ביחס למלכים נאמר "והרג"? מדוע דרך הלחימה בעמים, שונה מהלחימה במנהיגיהם? מדוע בכלל להכות או להרוג, ולא לנסות לפתור את הצורך להלחם בדרכים אחרות? כך הסביר פסוקים אלו הראי"ה קוק (עולת ראיה ב' עמ' פב - פג): כשהרוח החשוך הפורה ראש של הזדון הטומאה והרשעות, מתכנס אל תוך הלב של המונים גדולים, הרי הוא מחולל נוראות להפסיק את החדירה של אור הקדושה האלוקית והאצילות של טהר הנשמה האנושית, שהיא מביאה את האושר הנצחי, שהוא יסוד תיקון בעולם באמת. וכל זמן שמספר של אנשים אחוזי רוח העועים הם מאוגדים ביחד בתור גוי בעל תרבות מיוחדת שהיא בנויה על אותו היסוד של הזוהמא הרשעתית, הרי הם נעשים קיר ברזל להפסיק את האורה העליונה ולהחזיק על ידי זה את העולם במחשכים. טומאה ורשעות מהווים מחיצה, לאותו שפע אלוקי היורד ממרום ומעניק לעולם תוכן חיובי ורוחני. ההתאגדות של אומה או של קבוצה על בסיס של רוע ורשע, מונעת מהעולם להתקדם ומלהתפתח הן מבחינה פיזית - חומרית והן מבחינה רוחנית. כשאין ברירה, וכשיש צורך לבער ולכלות את הרשעה מהארץ, או אז אנו נאלצים להשתמש באמצעי זה, ולצאת ולהלחם. כך ממשיך שם הראי"ה קוק: ובשביל כך יד ה' יוצר האורים היא נטויה להכות את הגוים הרבים. אע"פ שאין אלה ההמונים כולם כלים ונאבדים, ורבים מהם ממשיכים את חייהם, גם אחרי שהוכו הגויים בתור כח מאוגד, אבל כבר נחלשה ע"י הכאה זו אותה החציצה העבה של הרוח המלא רשע, בהיותו נשען על אגד חזק של גוים רבים. אמנם המלכים, אלה האישים היחידים כבירי כח הרשע עמודי הטומאה ואוצרי המחשכים מפיצי הזדון ומחזיקי העול, הם באישיותם הפרטית הגאיונה, יכולים הם להשיב את גלגל העולם אחרונית ולהחשיך את הזוהר….להם אין תקנה אלא הריגה, מחית השם, ואיבוד מן העולם. עמים שלמים או אף קבוצות גדולות המונעים וחיים על רשע ואכזריות לא ניתן לחסל ולשרש. אך צריך להלחם ולהכות בם, ובכך להקהות ולהחליש את כוחם. אמנם, ישארו עוד בודדים שינסו להמשיך בדרך זו, אך הם יהיו חלשים יותר והשפעתם וכוחם יפחת. אך את אותם מנהיגים שמובילים את התפיסה הזאת, אלו שמשלהבים ומסיתים את ההמון לנהוג באותם חיי רשעות ואכזריות, ומבטיחים להם שכר על פעולותיהם השליליות וההרסניות לעולם, להם אין תקנה אלא להרגם, באופן ממוקד. גם אם הם בראש הפירמידה הדתית או השלטונית. העולם כולו יצא נשכר מכך שאותם רשעים לא יפריעו לקידומו ושכלולו של העולם מבחינה פיזית ורוחנית. יש מי שרואה בזה אכזריות נגדית, ירידה לאותם נורמות התנהגות שלהם. אך אין זה כך. המטרה היא לא הרג לשם הרג, או לשם כוחנות והשגת מטרות חומריות, אלא לשם תיקון העולם, לשם המשך החיים הנורמליים של החברה האנושית המתוקנת והבריאה. זה יהיה אכזרי יותר, אם לא נטפל ונסלק את הטרור. כך הסביר הראי"ה קוק, את הסיבה בגללה התנהגנו בעבר לעיתים באכזריות כלפי אויבי ישראל ולעיתים אויבי האנושות כולה: למה התייחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות שלנו, כמו שלא נוכל לצייר כמה רע ונתעב היה לולא ההארה הטהורה של אור ה' ודרכיו אשר הארנו עליו במהלכנו ההיסתורי (הראי"ה קוק, מאמרי ראיה, עמ' 508). כשם שלא ניתן לראות כיצד העולם היה קיים לולי עם ישראל והשפעת התורה על האנושות, כך לא ניתן לתפוס מה היה קורה לו עם ישראל לא היה נוהג במידת האכזריות לעיתים כשהיה הדבר נצרך, כלפי אותם אומות שהפריעו לקידומו הרוחני והתפתחותו הפיזית של העולם. הדברים מוסבים על המסופר בתנ"ך ובהיסטוריה הרחוקה יותר, אך הדברים נכונים ומתאימים גם להיום. אם אותם מנהיגי טרור יוכלו להמשיך בפעילותם, אזי יהיה רק יותר גרוע. ולכן אין ברירה אלא: "והרג מלכים עצומים".

ג. התנהגותו המוסרית של הלוחם

מלחמה בכלל, ומלחמה נגד הטרור בפרט, יכולה גם לגרום ללוחמים נגדם, נזקים רוחניים ומוסריים. מלחמה במהותה היא הרס וחורבן, הרג ושכול, היא חשיפה לרובד היותר נמוך שבנפשו של האדם, ואנו מצווים שמחננו יהיה קדוש. כך הסביר זאת הרמב"ם: שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה', ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבירות והזיק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כוונתנו אנחנו הישיר בני אדם לעבודת השם וסדר ענייניהם. (מורה הנבוכים ג, מא [עמ' שעב- מוסד הרב קוק]) התביעה "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו), היא ביטוי לכך שמחנה ישראל , צבא ישראל, שואף לקודש. המלחמה נגד הרשעות והאכזריות, נועדה בסיכומו של התהליך הכולל, להביא לידי כך שאומות העולם יכירו וידעו כי לה' המלוכה, ויקבלו עול מלכותו עליהם. התורה גם מזהירה אותנו להישמר במהלכה של המלחמה שלא להידרדר מבחינה רוחנית וערכית, ולשמור על צלם אלוקים שבנו, למרות הקושי שבדבר. "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י). לצבאו של ישראל אסור לנהוג באותם נורמות כפי שאולי נהוג בצבאות אומות העולם, מאחר והמטרה היא להסיר ולנקות את העולם מהרשעים שמפריעים למהלכו התקין והערכי, ולא כוחנות לשמה. אם אין נוהגים כך, הדבר מביא לידי סילוק שכינה. כך כותב הרמב"ן: המצוה האחת עשרה שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע, כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק השכינה מן המחנה, והוא אמרו יתעלה (תצא כג) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. …וענין המצוה הזאת שנמנענו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה והזהירנו ית' בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה, שיהיה העובר בהן מפיל ישראל בחרב ומחלל את השם ומייקר עבודה זרה שלהם בעיני האויבים. (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת הלאוין, מצוה יא). הקוד האתי של חיילי ישראל הוא קוד של קידוש ה'. התנהגות ערכית ומוסרית ברמה הגבוהה ביותר. לעשות את כל מה שצריך למיגור אויבי ישראל, אך רק את מה שצריך. רק את מה שצריך אפילו ביחס לצומח ולדומם. מה שנצרך לשם השגת יעודי המלחמה מותר להרוס ולהכרית, אך מה שלא נצרך באופן ישיר וממשי, אסור לפגוע בו.

ד. ההתנהגות המוסרית של צבא ישראל

לא רק החייל נדרש להתנהגות מוסרית גבוהה ברמה האישית, אלא גם ההתנהלות המלחמתית של הצבא ומפקדיו, נעשית ברמה מוסרית גבוהה.כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה. (דברים פרק כ, יט-כ) והסביר הרמב"ן: מצוה שישית שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור. ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה, נעבור על עשה מוסף על הלאו המפורש בו, והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה ו).האיסור הוא: "לבטלה דרך השחתה". סתם, ללא מטרה אמיתית ומוגדרת, רק כדי להציק לאויבים, את זאת אוסרת התורה בלאו ועשה. הרמב"ן כבר עמד על כך שהתורה מזהירה באופן מיוחד שלא להשחית סתם, דוקא בשעת מלחמה, על אף שאיסור בל תשחית הוא לא רק במלחמה: "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע". (רמב"ן דברים כג, י). מלחמה היא פרק זמן בה אפילו אנשים שמתנהגים בחיי היום יום בצורה הגונה ונאותה, יכולים להסחף לעיתים באוירת המלחמה ולרדת ברמתם הרוחנית. לכן באה אזהרה מיוחדת, ונשמרת מכל דבר רע. מעבר לקלקול המוסרי והערכי שהדבר גורם, אם ח"ו חיילי ישראל אינם נוהגים בקוד מוסרי של קידוש שם שמים, וסילוק השכינה מהמחנה, יש מטרה נוספת בכך שהתורה מצוה שלא להשחית סתם, רק את מה שנצרך למלחמה. כך ממשיך הרמב"ן: ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה ו). גם במלחמה צריך לחשוב קדימה לטווחים ארוכים, ולא לחשוב רק על העכשוי. יש בנוסף גם שיקול לאומי. הערים הנכבשות יהיו תחת ריבונותנו, הם חלק מערי ארץ ישראל, לכן אין תועלת בעצם החרבתם. הריסון והאיפוק שלא להשחית סתם, הוא לשם בנין האישיות החזקה הערכית והמוסרית של הלוחם היהודי וצבא ישראל בכללותו, ולשם המשך בנין הארץ ביום שאחרי המלחמה. זאת לא חשיבה תועלתית, אלא ראית המלחמה כמהלך בונה בסיכומו של התהליך, על אף שבשלבים מסוימים אין ברירה אלא להרוס ולכרות.פעילות צבאית נגד אויבי ישראל דורשת חשיבה מעמיקה, על מטרותיה המדויקות של המלחמה או הסיקול הממוקד. החשיבה הזאת צריכה ללוות משלב התכנון ובשלב הביצוע. לעשות את כל מה שצריך לשם השגת היעד, ורק מה שצריך. 

ה. פגיעה באזרחים

הרמב"ן הדגיש בדבריו דוגמא אחת בתחום בו יש להזהר במיוחד- "כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק השכינה מן המחנה". במדרש ההלכה על הפסוק, נזכרים גם עבודה זרה וגילוי עריות, והרמב"ן אף מביאם שם בהמשך דבריו, אך הרמב"ן בכל זאת מדגיש במיוחד שפיכות דמים. לכאורה המלחמה עצמה היא עיסוק בשפיכות דמים במהותה, אם כן מדוע התורה מזהירה על כך? אלא שהאזהרה היא לפגוע ולשפוך את דמו רק של מי שצריך להרוג כדי לטהר את העולם מרשעותו, ולא לפגוע במי שלא צריך. יעקב אבינו עמד מול עשו, מחנה מול מחנה. "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית לב, ח). ממה פחד יעקב? מפרש רש"י שם: "ויירא ויצר - ויירא שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים". השפתי חכמים שם (דברים דומים כותב המהר"ל גור אריה שם) מסביר את חששו של יעקב: יש לומר דיעקב לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיי"ל הבא להרגך השכם להרגו. אלא שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו שהם לא באו להרוג את יעקב. ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף, מ"מ אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אעפ"י שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. לא ברור ליעקב אבינו שהאנשים ההולכים עם עשו אכן מודעים לסיטואציה שהם נכנסים אליה עם עשו. היותם מסייעים לעשו, מכניס אותם בעל כרחם למצב מלחמה, למרות שהם אולי לא מעונינים בה, ולכן חשש יעקב. אך האם בשל כך נמנע יעקב מלצאת להלחם? התשובה היא: לא. הוא התכונן לתפילה לדורון ולמלחמה, ויצא למאבק. לחששות ולמיצרים הללו יש תפקיד של בלמים ואיזונים. הם מלמדים על איפוק וריסון ומכוונים את הלוחם להתמקד באויב המוגדר והבטוח. היא מביאה לכך "שהיד לא תהיה קלה על ההדק", וכשממש ממש אין ברירה, אזי יש לפעול, אלא שאז גם מי שלא מעורב ישירות במלחמה נפגע. הלא מעורבים הללו יכולים להיות אנשים שמסייעים בעקיפין כדוגמת אנשיו של עשו, שלא מעורבים כלל בענין. אבל רק כשאין ברירה, לאחר שקלול כל השיקולים ובדיקת כל האופציות האחרות, יש לבצע את הפגיעה הישירה באותם מחבלים. עם עשו הלכו 400 איש, שהספק הוא אם הם מודעים לקראת מה הם הולכים או לא, אך קשה יותר היא שאלת הפגיעה במי שאיננו עוסק כלל בלחימה - נשים זקנים וטף, הנמצאים בסמיכות לעוסקים בטרור. לעיתים ההימצאות סביב היא ברצונם, וכפי שארע לאחרונה עת התארגנה הפגנה יזומה של אזרחים ובתוכם התערבו מחבלים חמושים, והם נעו לעבר חיילי צה"ל שעסקו בפעילות מלחמתית בעיר רפיח. היו אזהרות ונסיונות להרתיעם, אך זה לא הועיל וחיילי צה"ל נהגו בסכומו של דבר נכון, בתנאים שנוצרו. כשניתן להרחיק את מי שלא מעורב במלחמה, אזי כך ראוי לעשות. כך אומר שאול לבני הקיני: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו" (שמואל א טו, ו). אמנם הקינים הללו הם צאצאי יתרו חותן משה (מפרשים שם), אך העקרון הוא שמי שלא מעורב ישירות, יש להשתדל לחלץ אותו ממעגל הלחימה. גם במלחמות מדינת ישראל בעבר, נאלצנו להתמודד עם שאלות מעין אלו. במלחמת 'שלום הגליל' למשל, זכור איך שמחבלים היו מתערים בתוך אוכלוסיה אזרחית, כדי להקשות על חיילי צה"ל בשאלה מוסרית כבדה- פגיעה בנשים וילדים. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל פשט צה"ל על כפר עוין ממנו יצאו מחבלים, והחריב את כולו. בין הנהרגים היו גם ילדים ונשים. היה רעש גדול בעולם, והרב שאול ישראלי זצ"ל, כתב מאמר על מנת להסביר את הצדק ההלכתי והמוסרי בשאלה מסובכת ומורכבת זו. לאחר דיון ארוך ומעמיק סיים וכתב: היוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל, ופעולה כזו היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ובני בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עוונם ישאו, ואין שום חובה להמנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו מזה חפים מפשע, כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם ואנחנו נקיים.אכן לפגוע לכתחילה בילדים כזה לא נמצינו אלא בחטא עבודה זרה, על כן מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם. וה' הטוב יראה בעני עמו וצרר את צורריו ושרשם מארץ החיים. ובנו יקוים מקרא שנאמר: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה' " (ישעיהו נד, יז). האחריות מוטלת על המחבלים לא עלינו. כאמור אם ניתן, יש להשתדל לצמצם את הפגיעה במי שלא מעורב ישירות בפעילות חבלנית, אך לא להמנע לגמרי מנקיטת הצעד הנדרש למיגור הטרור ועקירתו. למצוא את העיתוי הטוב ביותר, ולפגוע באותם מנהיגי הרשע והטרור.

ו. ומלחמות גדולות עשית

על אף שכך יש לפעול, יש לפגיעה במי שלא מעורב ישירות במלחמה, מחיר רוחני. דוד המלך נלחם באויבי ישראל והצליח להגיע למצב בו "ה' הניח לו מסביב מכל איביו" (שמואל ב ז, א). הוא רוצה לבנות את בית המקדש, וה' לא מאפשר לו. הסיבה היא: "ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א כב, ח). ה' לא אמר לו כן במפורש, ויתכן שאמר לו זאת ע"י נביא אם כי זה לא נאמר במפורש בפסוק, או שה' לא אמר לדוד את הסיבה, ודוד עצמו חושב שזו הסיבה (רד"ק שם). לאלו דמים הכונה? הרד"ק שם מעלה שלוש אפשרויות:

א. דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה, וזה לפני.

ב. גם בדמי הכהנים היה הוא הסבה כמו שאמר: "סיבותי בכל נפש בית אביך" (שמואל א כב, כב).

ג. גם בדמי הגוים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים. אעפ"י כן לא נענש עליהם, כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עוון ולעטרת תפילה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב. אפשרות ראשונה- דמו של אוריה החתי, על אף שהמניעה מלבנות את המקדש נאמרה לדוד עוד לפני המעשה עם אוריה החתי. אפשרות שניה- דוד ברח לנב עיר הכהנים, ובואו לשם גרם בעקיפין להסתבכות כהני נב עם שאול, והדבר הביא להריגת הכהנים. לדוד יש אחריות עקיפה לדבר, מאחר והיה לו לחשוב על כך מראש. אפשרות השלישית - היא זו הנוגעת לפגיעה לאזרחים חפים מפשע. דוד לא נענש על הריגתם, כי זה מה שהיה מוטל עליו לעשות על מנת לכלות את הרשעות בעולם, אבל מאידך היותו לוחם לא מאפשרת לו לבנות את בית המקדש.

הרמב"ם סובר שמדוד נמנע מלבנות את בית המקדש, לא מחשש שמא במלחמותיו הוא פגע באזרחים תמימים, אלא על עצם מלחמתו באויבים:
וכן דוד, עליו השלום - נביא, אמר: "לי דיבר צור ישראל" (שמואל ב כג, ג), ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: "לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת" (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ז).
אין זה עונש ח"ו, שהרי דוד עשה את המוטל עליו. אך מי שעוסק במלחמות לא יכול לבנות את המקדש. המקדש הוא המקום המקודש ביותר לעם ישראל, ונדרשת טהרה ונקיות גבוהה מיוחדת, על מנת לזכות לבנותו. ברזל, חרב, הם ניגוד גמור למה שמבטא המקדש- שלום טהרה וכפרה. מי שמרבה להשתמש בחרב וברזל לא יכול לבנות את מקום הקודש והכפרה של האומה.
לכל מנהיג יש תפקיד בסולם השלבים בו נבנית האומה. תפקידו של דוד היה להסיר את האויבים ולפגוע באותם שמפריעים לגילוי שם שמים וקדושה בעולם, ותפקידו של שלמה בנו, שלא עסק במלחמות כלל, היה לעלות לקומה הבאה, ולבנות את בית המקדש. אצל דוד אביו נאמר ש"ה' הניח לו מסביב מכל אויביו" (שמואל ב ז, א), ואצל שלמה בנו, המציאות היתה שלמה יותר מבחינה רוחנית: "ושלום היה לו מכל עבריו מסביב" (מלכים א ה, ד). לא רק מנוחה מהאויבים סביב, אלא אף שלום מסביב. שלמה אף הרחיק לחלוטין את השימוש בחרב וברזל בבנית המקדש, הרבה מעבר לנדרש: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" (מלכים א ו, ז).
טייס וכל לוחם אחר, שלאחר שיקול דעת מעמיק ורחב, פוגע במהלך פעילותו באויבים ובבני בריתם, כולל אזרחים וכאלה שאינם מעורבים ישירות במלחמה, עושה את שצריך לעשות. כשכונתו לשם שמים, לביעור הרשע מהעולם, עליו נאמרו דברי הרמב"ם הבאים, המבוססים על דברי אביגיל לדוד:
וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך" וגו' "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". (רמב"ם הלכות מלכים ז, טו)
המלחמות הללו, בשלם נמנע מדוד לבנות את בית המקדש, אלו הם מלחמות ה'. הביטוי "מלחמת ה'' מופיע במקרא מספר פעמים (שמות יז, טז; במדבר כא, יד; במדבר לב, כט, ועוד), ומשמעותו היא שהמלחמה היא על יחוד שם השם בעולם. המלחמה היא ענין כללי, ציבורי, לא צורך פרטי אישי. גם אם ח"ו נפגעו מי שלא צריך להפגע, אין זה נובע מרצון אישי לפגוע בו אלא כחלק מהמערך הכולל של המלחמה, לתיקון העולם והרחקת כוחות הרשע ממנו לקראת ימים גדולים ושלמים, בו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. זהו גם יעודו של מלך המשיח, והאפשרות לבחון האם הוא אכן המשיח, אז הוא גם בונה המקדש:
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (רמב"ם הל' מלכים יא, ד).