לזיהוי התכלת בציצית - חלק ו'

 

ראשי פרקים:  

2. מסקנות התלמודים
3. פסק השו"ע לגבי יוהרא
4. המשמעות לגבי המטיל תכלת בבגדו
5. הפיכת יוהרא לדרך כל אדם

       ב. הדיוטות (כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט)

1. המקור בש"ס
2. טעמי ההלכה (יוהרא, דררא דבל תוסיף, משקל החסידות)
3. החילוק בין מעשה הדיוט לחסידות
4. ביחס לאדם גדול

 

2. מסקנות התלמודים

מהבבלי עולה שירא שמים מותר להחמיר על עצמו אף לפני רבותיו. לעומת זאת לפי הירושלמי משמע שדווקא במקום צער רשאי להחמיר על עצמו, ובלבד שלא יבזה אחרים. ופירש בעל ספר חרדים:

ובלבד שיעשה הדבר בצינעא ולא יראה הדבר בפני אחרים כנראה שהם בלתי יראי השם כמוהו.

ובשדה יהושע פרש באופן מעט שונה:

ובלבד שבעשייתו זה עצמו יחיד, לא יהיה דבר הגורם ביזיון לאחרים, דההוא אפילו תלמיד חכם לא יעשה.

וכן נראה מהגר"א בשנות אליהו (ברכות פ"א מ"ג). וכן דייק היש"ש (ב"ק פ"ז סי' מא), וז"ל:

משמע לפי פירושו (של רש"י) דווקא כשהוא מראה יוהרא בפני אחרים.

ובשו"ת שבות יעקב (סי' מד) כתב כלל, שדווקא יחיד ובצינעא אין בו משום יוהרא, אבל אם אינו בהצנע אסור משום יוהרא, וז"ל:

וכן אפילו יחיד שעושה דבר בפרהסיא מה שהוא שלא כדרך העולם, יש חשש יוהרא, כי ראוי להיות הכל בהצנע.

ומדברי היש"ש עולה שעל עצם היוהרא מנדים, ואף ללא כונת גאווה. ואף שר"י בן קנוסא לא ראה אותם ולא עשה ע"מ להתייהר בפניהם. אולם אם עושה לפני רבו מתוך ידיעה, על כך כתב היש"ש:

אם ר"י בן קנוסא רואה אותם שהלכו בצידי הדרך והוא רצה והחמיר על עצמו - פשיטא שאיסור גמור הוא, דהוה כחולק על רבו. ועל זה ודכותיה מנדין לכבוד הרב (ולא רק מצד יוהרא)...

3. פסק השו"ע לגבי יוהרא

עוד למדנו שאדם גדול וחסיד בכל מעשיו רשאי להחמיר על עצמו ולנהוג במעשים ששאר הציבור לא נוהגים בהם. וכן עולה ממה שנאמר במסכת ב"ק (נט ע"ב). וכן מצינו בשו"ע (או"ח סי' לד) לגבי הנחת תפילין דר"ת, ש"לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות" (שם סעי' ג). ובמשנ"ב הביא משו"ת מהר"ש הלוי שמי שמניח תפילין דר"ת לאחר התפילה בפרהסיא בפני הקהל, יש בכך משום יוהרא. וכן כתב בשם השבות יעקב (ח"ב סי' מד), שאפילו כשמקצת הציבור עושים כן - יש בכך משום יוהרא. עוד הוסיף במשנ"ב (שם ס"ק טז) שאם מניחן בפני אדם גדול שאינו מניחן אלא בצינעא, יש בכך משום יוהרא. למדנו שהנוטל על עצמו חומרא ועושה אותה בציבור כשרוב הקהל אינו עושה כך, יש בכך משום יוהרא; אולם רשאי לעשות כן בצינעא, ובכך אין משום יוהרא. וכן המשנ"ב (סי' ע ס"ק יד, ומקור דבריו בתוס' ברכות יז ע"ב ד"ה רב) כתב שחתן כיום חייב לקרות ק"ש, ואם אינו קורא לילה ראשון, מיחזי כיוהרא, כאילו כל שאר לילותיו קורא ומתכוון.

עוד ילמד על דעת השו"ע לגבי יוהרא מה שפסק (סי' תרלט סעי' ב) שלא חוששים ליוהרא במחמיר על עצמו שלא לאכול ולשתות כלום חוץ לסוכה. משמע שדווקא כאן לא חיישינן אבל במקום אחר חוששים. וכן רואים בב"י (או"ח סי' כד) שחושש ליוהרא גם בהקשר לאחיזת ציצית:

כתב הרב רבי דוד אבודרהם בדיני ק"ש בשם רב נטרונאי גאון, שהאוחז בציציותיו בידו כשהוא קורא את שמע, יהירותא היא. שכל דבר שאין אדם מחוייב בו ועושהו ברבים במדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו - מתחזי כיוהרא. (והב"י הוסיף שעתה שנהגו בזה קצת בני אדם שוב אינו נראה כיוהרא - וידון להלן).

וכן חשש השו"ע (או"ח סי' יז סעי' ב) ליוהרא לגבי ציצית לנשים, ובסי' צה (סעי' ג) לגבי כיוון אבריו בשעת תפילה, ובסי' קכג (סעי' ד) לגבי הוספה על ג' פסיעות, ובסי' רלה (סעי' א) לגבי תפילה בשנית למי שהתפלל עם הציבור קודם שקיעה.

ומצאנו שנחלקו לגבי מנהגי חסידות שיש בהם צער בהקשר לתענית יחידים (תענית י ע"ב), שהמתירים (ר' יוסי ורשב"ג) התירו במקום שיש בהם צער "דצער הוא לו ולא גסות" (רש"י). אולם נראה הן מהבבלי שעסק בתעניות יחידים, והן מהירושלמי (ברכות הובא לעיל) לגבי הליכה בצדי השדה, שצער היינו צערא דגופא, אבל לא חסרון ממון וע"כ אף אם הוציא ממון רב על קניית פתילי תכלת, אין זה בכלל צערא. וע"כ אפילו הקולא שבירושלמי לגבי צער שמותר להחמיר על עצמו לא שייך אצלנו.

4. המשמעות לגבי המטיל תכלת בבגדו

אם נשליך על ענין דידן. הרי תכלת אינה חומרא, היא גוף המצוה מהתורה; אולם בימינו עדיין לא שבה למקומה, וע"כ הנהגתה היא מידת חסידות, וכללי "מחזי כיוהרא" - קיימים בה. אמנם אין מנדים עליה, אף לפי היש"ש, מטעם "שידוע אל החכם שבוודאי לשם שמים עושה התלמיד". ועוד, שהרי הוא עצמו מודה שרש"י סובר שמנדים רק על עושה בפרהסיא לפני אחרים. אבל עצם הטלתה בפרהסיא כשציציותיו טופחים על פני שאר הציבור, יש בכך משום יוהרא, הן לפי הבבלי והן לפי הירושלמי.

ופוק חזי דברים חריפים שכתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קנב) על לבישת בגדי לבן בשבת, וסיים:

ואם רוצה לצאת ידי שמים, ראוי להתנהג כשיבוא לביתו ללבוש בגדי לבן, ושם אינו חשש יוהרא כולי האי; אבל בפני המון העם בבית הכנסת הוא כחתן בין אבלים ויש לחוש ליוהרא, ושב ואל תעשה עדיף.

והובא לעיל מהיש"ש שאם מחמיר בפני רבו בדבר שרבו מיקל, חייב נידוי משום כבוד רבו, אפילו אם עושה לשם שמים ואפילו במקום שאינו פשוט להיתרא (והו"ד במג"א סי' סג ס"ק ב). ולנדון דידן, אם תלמידים לובשים ציצית עם תכלת בפני רבם שאינו נוהג בתכלת, יש עליהם להצניע ציציותיהם מפני שנראים כחולקים על רבם.

5. הפיכת יוהרא לדרך כל אדם

באנציקלופדיה תלמודית (הוספות לערך גאווה) הביא ממהר"י ברונא (סי' צו) שבזמנו לא נהגו הבחורים (וכן שאר העם) ללבוש טלית קטן על בגדיהם בפרהסיא, ורק הרבנים נהגו כן, וכתב:

לפיכך בחור העושה כן אינו אלא מן המתמיהים, שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' א) הביא עוד אחרונים שכתבו כן. והביא שם מדברי האמרי בינה (או"ח סי' יג אות ד) שהרוצה לנהוג ולהחמיר על עצמו עפ"י דעת גדולים המחמירים, אין לו לחוש ליוהרא. וכן הביא מבעל פתח הדביר (סי' קמו ס"ק ג). ולמדנו מדבריהם שאין כל המקומות והזמנים שווים; וע"כ אף אם במקום אחד נחשב כיוהרא, אין זה כך בשאר מקומות. וכעין זה כתב בהשגות הראב"ד על הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ד ה"ז) שאין זה יוהרא בזמננו לקרוא ק"ש למי שפטור מקריאת שמע, ואין דעתו מכוונת לקוראה, כיון שאין מכוונים עתה, ומביא ראיות לדבריו. וכן עולה מדברי הב"י לגבי אחיזת ציציותיו בשעת ק"ש, ומדברי החיד"א לגבי תפילין דר"ת. וצריך לעיין כיצד משתנה מנהג ממצב של יוהרא למצב שאינו יוהרא. ונראה עכ"פ שכל זמן שלא הוחלט ע"י גדולי ישראל בדורנו שהדור צריך להטילה, ואין רוב ישראל נוהגים בהטלת תכלת הארגמונים - יש לחשוש שמא יש בעשייתה בפרהסיא משום יוהרא, וע"כ המטילים אותה צריכים לעשות זאת בהצנע לכת.

ונסיים פרק זה בדברי המסילת ישרים (פ"כ), ז"ל:

הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש. וכן הוא אומר: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". וכן שנינו: "הוי עז כנמר" וכו'. אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש. אך יש איזה תוספות חסידות, שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת - הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו. והוא מה שאמר הנביא: "והצנע לכת עם אלהיך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם משום דמיחזי כיוהרא...

ב. הדיוטות

(כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט) סעיף מענין היוהרא לעיל הוא הכלל: "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". דין זה שייך לקיום חומרות הלכתיות מנהגים וסייגים. וביחס לקיום מצוות התכלת עתה, כיון שלענ"ד זוהי מידת חסידות ולא חיוב מדין תורה, צריך לדון עליה גם מההיבט הזה.

1. המקור בש"ס

המקור לדין הוא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט, שבת פ"א ה"ב). בשתי המסכתות מובא מעשה בר' ייסא ור' שמואל בר רב יצחק שהיו יושבים בעליית בית הכנסת ואוכלים, והגיע זמן תפילה והפסיק ר' שמואל, ושאלוהו: הרי נאמר שאם התחילו באכילה אין מפסיקין, וכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט? ותירץ להם שנהג כר"ג שאמר: "איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים".

הפנ"מ, וכן בחדושי הרד"א לירושלמי, הסבירו שחכמים ורשב"ג נחלקו האם ק"ש שיש בה קבלת עול מלכות שמים - שאני, ואין בכך יוהרא (חכמים), או שאף בק"ש כיון שפטור נקרא הדיוט (רשב"ג). אבל בשאר דברים לכו"ע נקרא הדיוט ואסור להחמיר.

כלל זה נפסק להלכה בראשונים ואחרונים, ורשימתם הארוכה מובאת בשד"ח (מע' כ כלל טז - ח"ג עמ' 164).

2. טעמי ההלכה

יוהרא בב"י מסביר דברי הרמב"ם שבשחיה של ברכת הודאה בתפילת י"ח, לא ישוחו יותר מדאי, והסביר משום דמיחזי כיוהרא שהוא שוחה יותר משאר העם. ובשו"ת אבקת רוכל (סי' לו) מסביר מדוע לא נאמר לכל העם שישחו שחיה גדולה, ומתרץ:

י"ל שמאחר שהציבור אינם מחוייבים לשחות אלא שחיה בינונית, מסתמא אינם שוחים יותר מדינם; וכשזה שוחה יותר מדאי מחזי ודאי כיוהרא, ונראה שהוא מטיל פגם בשחיית הצבור שלא היתה הגונה, וכההיא דאיתא בירושלמי: "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט"...

וכן הסביר במהר"ם פדובה (סי' לט) ש"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט משום שיש בכך יוהרא". וכ"כ בפי' בעל ס' חרדים (ברכות סוף פ"ב) שנקרא הדיוט משום יוהרא. וכן ביד מלאכי (ח"ג סי' שלד). והברכ"י צידד דבריו לדברי השבות יעקב (הובא לעיל) שבפרהסיא אסור ובצינעא מותר.

וצריך לעיין ממה שנאמר במסכת סוכה (כו ע"ב) לגבי אכילת עראי המותרת חוץ לסוכה. והגמרא שם מתרצת לאחר מעשי רב של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל, וז"ל: "אם בא להחמיר על עצמו, מחמיר, ולית ביה משום יוהרא".

ובר"ן (על הרי"ף) כתב דהא שרשאי, שאינו נחשב כהדיוט אם עושהו. והרמב"ם (סוכה פ"ו ה"ו) כתב שהמחמיר על עצמו לגבי אכילה בסוכה הרי זה משובח. ועולה השאלה: מה מגדיר את עשיית החומרא הזאת כמותרת ולא כיוהרא? ותרץ המהר"ץ חיות שכמו בבטלה ממלאכה בתשעה באב (פסחים נה ע"א) שיאמרו "מלאכה הוא דלית ליה", כמו כן כאן יאמרו שאכילה אית ליה ולא טעימה בעלמא. מתבאר לטעם זה שיש חשיבות גדולה כיצד יתפרש מעשה החסידות בעיני הציבור: האם כחומרא, ואז מן הראוי שלא לעשותו בפרהסיא, או שיתנו לכך משמעות שאינו מעשה חסידות, כאכילה ולא כטעימה, או שאין לו מלאכה וכדו'.

דררא דבל תוסיף מדברי הרמב"ן (גיטין לו ע"א) משמע טעם אחר. הוא מסביר שמצוה מדאורייתא שאינה נוהגת וחכמים לא תקנו לעשותה מדרבנן (כגון לסוברים ששמיטת כספים בזה"ז היא מידת חסידות) - אין בעשייתה חסידות אלא נקרא הדיוט. וכן כתב בחידושיו (קדושין לא ע"א):

אי קשיא... נקרא הדיוט! התם שעושה דבר שאינו מצוה מן התורה כלל, שהוא כמוסיף על התורה; אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן אע"פ שלא נצטווה הוא בהם, כגון נשים - מקבלים עליהם שכר, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

וגם הריטב"א (קדושין לא ע"א) הביא כן בשם הרמב"ן.

וכן נראה מדברי המאירי (ר"ה לג ע"א) שהסביר את שיטת חכמי הצרפתים שנשים מותרות בעשיית מצוות שהזמן גרמן ולברך עליהן, וז"ל:

ואעפ"י שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, דווקא במה שכל בני אדם פטורין.

והמהדיר (הוצ' מוסד הרב קוק) הפנה לברכ"י (יו"ד סי' שלג סעי' א) שהקשה על הרמב"ן מחתן שפטור מק"ש ויושב בסעודה, שלא יפסיק; והמפסיקים נחשבים הדיוטות לפי הירושלמי אע"פ שאצל אחרים זו מצוה. ותירץ הברכ"י שבהני אף הרמב"ן מודה משום שפטורם ארעי, אך נשים פטורות לגמרי מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. ודבריו לא מובנים, שהרי איפכא מסתברא: מי שהוא מצווה ואתרע מקרהו ופטור וקיים, לא יחשב הדיוט; אבל מי שלא מצווה ועושה, ודאי יחשב הדיוט, שהרי הוא כלל לא נצטווה ומוסיף על ציוויה של תורה?!

ונראה לומר שזוהי כוונת החיד"א: מי שאינו בר חיובא אבל אחרים חייבים במצוה, אם עושה אינו נקרא הדיוט, שהרי התורה לא אסרה עליו אלא רק לא הטילה עליו חיוב, אבל מי שהוא בר חיובא ופטור מאיזו סיבה, היאך "יתחכם" כביכול לקיים מה שפטרוהו? וע"כ אם עשה נקרא הדיוט.

משקל החסידות החיד"א סובר שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט מטעם אחר: לא מטעם יוהרא, ואף לא מטעם בל תוסיף, אלא מפני שעצם המעשה פגום. ומפי' המשניות לרמב"ם (סוטה פ"ג מ"ג, מהדורת הרב קאפח) משמע כחיד"א, וז"ל:

"חסיד שוטה" אמרו בתלמוד שעניינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם, ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאילו אמר שוטה בחסידותו. ואמרו בגמרא שבת ירושלמי: כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

מבואר מדבריו שאין הדבר מצד יוהרא אלא מצד מוזרות הענין שאדם שדרכו במידה בינונית ינהג בדקדוק וחסידות.

וכן במאירי בקרית ספר (מאמר ראשון ח"ג):

שלא נאמר (שנקרא הדיוט) אלא בכיוצא בזה שמתחסד במה שאין דרך בני אדם לעשות כן. אלא במה שהוא חובה גמורה כגון זה שהיה אוכל ומפסיק באכילתו ומראה לכל שהוא סבור שחובה לעשות כן, אבל כל שמכוין להיות מלאכתו נאה וחסידה כגון זה של תפילין שהוא עושה כן כדי לכתוב ביושר ושלא בעוות, אין זה הדיוטות, אדרבא סלסול ומידה הגונה הוא. (וכעין זה הביא בשטמ"ק ב"ק פז ע"א בשם המאירי).

וכן נראים דברי המהרש"ל (יש"ש חולין פ"ח סי' ו) שכתב על חומרת מהר"ם שלא לאכול בשר אחר גבינה:

אבל אחר שנסתם התלמוד, פשיטא שאין להחמיר נגד התלמוד זולת סיבה ותקלה שבא לידו, בצירוף שמצינו שהראשונים נמי החמירו על עצמם. וכ"ש שנראה כמינות מי שלא רוצה לאכול בשר אפילו אחר תבשיל של גבינה...

ובהמשך מוסיף:

ומ"מ נראה אפילו נזהר בכל הפרישות לא יכול להחמיר למנוע עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה משום פרישות, אם לא שבא מכשול לידו, או שהשיניים נקובים והקרוב לוודאי שלא יכול לנקרם ויבא לידי מכשול.

וישנן נפק"מ בין השיטות השונות: החיד"א (או"ח סי' לב) כתב שלדעה הסוברת שנקרא הדיוט מצד יוהרא - בצינעא יהא מותר, אבל לשיטתו, שיש בכך איסור עצמי - נאסר אף בחדרי חדרים, מפני שסוף סוף אין מידת חסידות מתאימה לכלל מעשיו.

עוד נפק"מ תהיה במצוות שבין אדם לחבירו. בספר פתח עינים לחיד"א (ב"מ ל ע"ב, מובא בשו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כז אות ו) כתב שדווקא במצוות שבין אדם למקום העושה דבר שפטור ממנו נקרא הדיוט, אבל במצוות שבין אדם לחברו אינו נקרא הדיוט. ונראה שהדבר תלוי בטעם האיסור: לפי מה שכתב הוא עצמו בברכ"י, שהאיסור הוא איסור עצמי מצד משקל החסידות - לכאורה יש איסור לעשות דברי רשות בהפרזה, ואף אם נאמר שבגמ"ח שבגופו אין לה שיעור, הלא בממונו יש לה שיעור (חומש) ונמצא שהמוסיף נקרא הדיוט.

3. החילוק בין מעשה הדיוט לחסידות

כתב בשו"ת באר שבע (סי' כא):

כל ימי הייתי קוהה על זה המאמר ועל הא דאמרו "לא דייך במה שאסרה התורה": היאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, שהרי אנו עושין הרבה דברים למאות ולאלפים שאנו פטורים מן הדין משום חומרא ופרישות, וכך ציוו החכמים, קדש עצמך במותר לך, וכך אמרו "ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי"?

וכעין דבריו כתב המג"א (סי' לב ס"ק ח):

ובאמת צריך להתיישב בדין זה, דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט.

הבאר שבע עצמו תרץ חלקית:

ושמא י"ל שלא אמרו "קדש עצמך במותר לך" אלא דווקא שלא ילך אחר מותרות; אבל לא לאסור עליו לגמרי איזה דבר מה שהתירה התורה, וכה"ג מה שאמרו "עשו משמרת למשמרתי", ועדיין הדבר צריך עיון.

ונסקור כמה חילוקים מדברי הראשונים והאחרונים (אם כי גם עליהם ניתן להקשות). המאירי בגיטין (ו ע"ב) כתב:

וממה שאמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" ר"ל שכל העולם פטורין ואין בו סרך מצוה או מדה הגונה או צד מוסר.

וכדבריו כתב בשו"ע הרב (סי' לב סעי' ח):

ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו' אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו) וגם אין בה משום הידור מצוה; אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבא לידי איסור - אינו נקרא הדיוט. וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים שהן אחת משתים: או לסייג וגדר שלא יבואו לעבור על איזה ל"ת, אפילו איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מ"ע, אפילו של דברי סופרים...

והגר"א (שנו"א ברכות פ"א מ"ג) הסביר:

דבכמה מקומות אמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ובכמה מקומות מצינו שאע"פ שפטור מן הדבר אם עושה הוא מצוה מן המובחר. ונראה, כל שהוא מצוה בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים - אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצוה מן המובחר, וכמו שאמרו ההוא דעבד כבית שמאי ואשכח ארנקא דדהבא. וע"ש בתוס' בד"ה בכולא פרקין... אלא שלא הטריחוהו, וכן בעשרה דברים שצריך הכוס... שהיו מחמירין על עצמן. וכן אמרו בסוכה שהיו מחמירין על עצמן לשתות מים בסוכה... וכן אין צריך להפסיק לתפילה בתוך הסעודה, ואם הפסיק תבוא עליו ברכה (ועי"ש בהסברו לירושלמי). וכן הוא שם בירושלמי בסמוך לעיל מיניה: מעשה בר"ג ור"י... אמר ר"ז: "ובלבד שלא יבזה חוריין" - פי': ולכן היה צריך לומר על יהודה בן פפוס שכל מעשיו לשם שמים ולא כיוון לבזות אותנו; אבל במקום שאין שייך לבזות אחרים, מותר לעשות.

יוצא מדברי הגר"א שהכלל הקובע אם חסידות או הדיוטות לפנינו הוא האם יש לפנינו חיוב שחכמים צמצמו אותו, וע"כ הותר לו לחזור לעיקר החיוב, לבין מקום שאין בו שום חיוב, וע"כ זוהי הוספה מדיליה ואסורה. ואולי לכך נתכוון בס' יד מלאכי (ח"ג סי' שלו). וכעין זה כתב הגרעק"א (ברכות פ"א מ"ג), אשר הסביר עפ"י הרא"ש (סופ"ח דברכות) ותוי"ט (שבת פ"א מ"ט) שבמקום שאף מי שנפסק כמותו מודה לדעת חברו אלא שפוסק שלא הטריחוהו - העושה אינו נקרא הדיוט.

חילוק נוסף נמצא בשו"ת הרמ"א (סי' צא) אשר כתב שאין להביא ראיה ממה שנאמר בסוף פ"ח דברכות בענין אותו תלמיד שעשה כבית שמאי ומצא ארנקא דדהבא - דדווקא בדבר שאין בו קולא כלל רשאי לעשות כדעה החולקת ואינו הדיוט, אבל אם עושה ומיקל - אסור והוי הדיוט. וכעין זה כתב במשנ"ב על דברי הרמ"א (סי' תרלט סעי' ז):

וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם - אינו מקבל עליו שכר, ואינו אלא הדיוטות.

ומקורו מהגה"מ (פ"ו), וכ"כ מהרי"ו (סי' קצא). ובביאור הלכה (שם ד"ה כל) כתב בשם שו"ת עולת שמואל (סי' צח) דהיינו דווקא במקום שיש בו צד איסור (כגון ביו"ט או בחוה"מ שחייב בכבוד החג) או שמצטער; אבל אם אינו מצטער, רשאי להחמיר (וכעין זה כתב שם בד"ה הבא בשם בכורי יעקב).

ובעין זוכר (מערכת פ אות יג) תרץ בזו הלשון:

דכל דאיכא פלוגתא והלכה כמקל, אם החומרא ההיא זריזות וזהירות גם לסברת המקל, אז אמרינן המחמיר תבוא עליו ברכה; אבל כשהחומרא לדעת המקל אין בה זהירות וטיבותא, אז נאמר "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".

ובשער יוסף (סי' ח) כתב כלל נוסף, שבמקום שאין חולק להחמיר בין התנאים או האמוראים, והוא מחמיר על עצמו - הרי זה הדיוט. וקרובים דבריו לדברי המהרש"ל (פ"ח דחולין).

כל החילוקים הנ"ל צריכים בירור האם שייכים לגבי דידן. שהרי העשייה כאן אינה כהידור רגיל, אלא עשייה מחמת הספק, וע"כ נ"ל שצריכים לחזור ולילך אחר טעמי האיסור, כמובא לעיל.

4. ביחס לאדם גדול

ומצינו חילוק גדול בין בני אדם ביחס לכלל זה.

המרדכי (ריש ברכות) כתב, וז"ל:

וראבי"ה כתב... המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה (ואינם סומכים על ר"ת לסמוך על ק"ש של בית הכנסת) - מיחזי כיוהרא, שכל העושה דבר שאינה צריך נקרא הדיוט, אא"כ הורגל בפרישות גם בשאר דברים.

שמענו מדבריו שמה שמותר להחמיר ולא מיחזי כיוהרא הוא דווקא למי שמתנהג כן אף בשאר עניניו. וכעין זה כתב המהר"ם פדובה (סי' לט). הוא מסביר את פסק הרא"ש בברכות כרשב"ג שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, שעל כך כתב הרא"ש שבדורותינו אין אנו מכוונים בק"ש, וע"כ אף חתן, שמדינא דמשנה פטור - יקרא. ועל כך כתב מהר"ם.... דנפק"מ מפסק זה (שהוא תאורטי לגבינו) לדבר שהוא פטור ממנו, אף שאחרים חייבים - בכ"ז לא יעשהו, משום דמחזי כיוהרא; ואם עשה - נקרא הדיוט, "אם לא שכל מעשיו הם בחסידות". וכ"כ תוס' (ברכות טז ע"א ד"ה מעשה) שאין סתירה מר"ג שקרא לילה ראשון שנשא, שאדם גדול הבוטח בעצמו שיוכל לכוון - מותר, והרשות בידו לקרות.

והמאירי (ברכות יז ע"ב) מסכם שהלכה כרבנן לגבי קריאת שמע של חתן, ומסיים וז"ל:

אבל בענין זה שיראה הדיוט עצמו כחסיד שבחסידים - יש כאן יוהרא ועזות מצח. ומכל מקום הלכה כרבנן לענין ק"ש ואין מונעין בכך. אבל מכל מקום אין למי שאינו חשוב בעיני הכל להתראות בדבר זה בפני רבים, אלא אם יודע בעצמו שכן יקרא בינו לבין עצמו ותבוא עליו ברכה.

סיכום

מסקנת הדברים לגבי הטלת תכלת הארגמונים עתה: מחד - התכלת כשלעצמה אינה חומרא אלא היא גוף המצוה עצמה. מאידך - לעת עתה אין בה חיוב מהתורה, והרי היא מעשה חסידות. וע"כ אף שטעמו של הרמב"ן (לתא דבל תוסיף) אין כאן, בכל זאת שני הטעמים האחרים - יוהרא ומשקל החסידות - בהחלט קיימים. וע"כ מי שהוא חסיד בכל הליכותיו אינו הדיוט ויכול לצאת בהן בפרהסיא. אולם מי שעדיין לא הגיע למדרגה גבוהה זו, מן הראוי שיטיל תכלת זאת בצינעא - לפי טעם היוהרא. ולפי דברי הרמב"ם בפיה"מ מן הראוי שירומם את כל מעשיו לכלל החסידות, ואז ינהג בהטלת תכלת שאינה מקובלת עתה על כלל ישראל; ועד אז לא ינהג אפילו בצינעא, וכל שכן בפרהסיא.

 

למעבר לחלק ה'