בליעה על ידי לישה

הקדמה 

מאכל צונן אינו מבליע את טעמו בכלי שבו הוא מצוי, אך בהלכות פסח נפסק שכלי הלישה בולעים מטעם החמץ, האם מכך יש ללמוד לכל דיני איסור והיתר? לכך כמה משמעויות:

1) האם מיקסר שלשו בו בצק חלבי בולע את טעמו? ומה הדין של קערת הלישה והמערוך?

2) האם מי שקונה שולחן משומש מאנשים שאינם שומרי מצוות צריך לחשוש שמא לשו עליו עיסה שאינה כשרה? שאלה דומה נשאלת ביחס לשיש ומשטחי העבודה בדירה שכורה.

מקורו של דין זה בגמרא במסכת פסחים (ל ע"ב):

כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. אמר רבא: הני אגני דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהו בהו חמירא - כבית שאור שחימוצו קשה דמי.

א. מדוע הכלי בולע מטעם השאור?

עלינו להבין מדוע טעם השאור נבלע בכלי שבו הוא מונח ('בית שאור'), הרי מדובר בעיסה יבשה וצוננת, ומאכל יבש המונח בכלי אינו מבליע בו את טעמו? לשאלה זו ניתנו בראשונים תשובות שונות:

1. דעת רש"י – כבוש

רש"י (פסחים שם) ביאר:

בית שאור - כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור, ונותנתו בעיסה, ופעמים שהוא שוהה שם בלילה.

נראה שרש"י השתמש במילה 'שורה' כדי לבאר שמדובר בעיסה השרויה בנוזלים והיא נבלעת בכלי כדין 'כבוש', ולכן הוסיף 'פעמים שהוא שוהה שם בלילה', כדעת הסוברים שדי בשהיית לילה להגדירו ככבוש. 

2. חומרת כלי חרס

כמה ראשונים כתבו שכלי חרס בולע יותר מכלים רגילים, ואפילו בצונן. בספר 'המכתם' (פסחים שם) כתב שדין 'בית שאור' נאמר דווקא לגבי כלי חרס 'דהא אמרינן דחרס בולע אפילו בצונן'.

3. חריף

לפי השיטות שהוזכרו עד כה, בליעת הטעם בבית השאור אינה מיוחדת, והיא עומדת בגדרים המקובלים בדיני איסור והיתר. לשיטות אלה, המשפט 'הואיל שחימוצו קשה' לא בא להסביר מדוע בית השאור בולע, אלא מדוע לאחר שבלע אסור להשתמש בו אפילו בצונן. מנגד, ראשונים רבים הבינו שבמשפט זה מנמקת הגמרא מדוע בלע הכלי למרות שמדובר בצונן. ראש וראשון לכך הוא 'הערוך' (ערך 'בית שאור'): 'כיון דחריף הוא כרותח הוא ובלע', וכן כתבו ראשונים רבים נוספים. ביאור זה זקוק להבהרה, שהרי חריף צונן המונח בכלי אינו בולע ממנו, וכפסק ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קה סעי' יג): 'מלח או תבלין שהם בקערה של בשר, מותר ליתנם בחלב':

א) הר"ן (פסחים ט ע"א) כתב: 'הני שאני דמשום דחריפי ותקיפי אפילו בצונן בלעי כלים מינייהו', כלומר, מדובר בחריפות מיוחדת שמבליעה את טעמה גם בצונן וללא דוחקא. וכך כתב הרשב"ץ.

ב) הרמב"ן כתב שדין החמץ דומה ליין נסך, שכאשר מכניסו לאחסון ארוך הוא נבלע בכלי מיד, וכך הדין בבית שאור 'משום שהאשה שוהה עליהן החמץ'.

4. פסק ההלכה

ה'שלחן ערוך' כתב שבית שאור אסור בפסח, אך לא פירט מדוע הוא בולע. ה'לבוש' העתיק את טעם הגמרא 'חימוצן קשה' כסיבה לכך שהכלי בלע, וכך כתבו למעשה אחרונים רבים. ה'פרי מגדים' (או"ח סי' תנא משב"ז ס"ק כו) ביאר שהדבר נובע מחריפותו החריגה של החמץ: 'הוא הדין שאר איסורין, כשאור תרומה או עבודה זרה וכדומה בולע בצונן'. משמע שאפילו בשהייה מועטת בולע הכלי מן השאור. ואילו מלשון 'שלחן ערוך הרב' וה'משנה ברורה' (סי' תנא ס"ק קכו) משמע שהבליעה מתקיימת מחמת זמן האחסון הארוך, ש'פעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ומחמת שחימוצו קשה נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן'.

ב. מתי הכלי בולע עיסה

מאחר שהתברר שהבליעה נגרמת בשל החריפות המיוחדת של המאכל, היה מצופה שהיא תתרחש רק במחמצת ('שאור') ולא בעיסת לחם רגילה, שאינה חריפה במיוחד. אך הגמרא כותבת שגם 'אגני דמחוזא' בולעים מטעם העיסה, למרות שבהם היו לשים עיסה ולא 'שאור'. הטעם לכך מפורש בגמרא: 'הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהו בהו חמירא', נראה שיש כאן שני אלמנטים שגורמים לבליעת העיסה: תדירות הלישה והשהייתה.

1. תדירות הלישה 

כפשט הגמרא שהבליעה מתרחשת 'הואיל ותדירי למילש בהו חמירא', כתב ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' תנא סעי' יז): 'הדף שעורכים עליו כל השנה, וכן עריבה שלשין בה, צריכים הגעלה'. ב'בית יוסף' מובא שמקורו של פסק זה מדברי רבנו ירוחם המצוטטים בדבריו: 'דלא בעו הגעלה אלא הרגילין תדיר וכן כתב הרשב"א'. רבנו ירוחם אינו מציין את דברי הרשב"א המדויקים שאליהם כוונתו, אך סביר להניח שמדובר בשיטת הרשב"א המקל להכשיר את הכלי על פי רוב תשמישו, וממילא הבליעה אינה קשורה בתדירות השימוש בכלי, אלא ביחס לשאר השימושים בכלי, כלומר, אם רוב השימושים בכלי היו ללישת עיסה - הכלי בולע, גם אם לא לשו פעמים רבות. אלא, שכמה מהפוסקים האחרונים, שלא הקלו להגעיל לפי מיעוט תשמישו, התירו גם הם כלים שלא נעשה בהם שימוש קבוע, כך כתב 'שלחן ערוך הרב' (סי' תנא סעי' מז): 'אבל השולחנות שאין עורכין עליהם חמץ בתדירות אלא לפרקים אין דינם כבית שאור', וכן כתב ה'משנה ברורה'. נראה שאחרונים אלו הבינו שיש מקור אחר להיתר כלי שלשו בו 'לפרקים', מדברי ה'אור זרוע' (ח"ד פסקי עבודה זרה סי' רצח):

שבני מחוזא עשירים היו והיו אופים בכל יום פת חמה והיתה עיסה חמוצה באגני. הילכך כבית שאור ממש דמי ואסור. מכלל דאגני דשאר מקומות שאין מחמיצין אלא פעם אחת בשבוע כמו שאנו עושים שיכול להשתמש בהם.

מדברי ה'אור זרוע' עולה שתדירות השימוש היא זו שגורמת לבליעת הטעם בכלים, וכלים שלשים בהם לעיתים רחוקות אינם בולעים אפילו אם זהו השימוש היחיד בהם. 'ערוך השלחן' (או"ח סי' תנא ס"ק ל) מבאר שלדעה זו הבליעה בכלי מתרחשת 'מפני הלישה והעריכה התמידית והשאור נבלע הרבה', וכך כתב בשו"ת 'משנה שכיר' (או"ח סי' קנא): 'ע"י ריבוי הלישה והשיהוי בו נכנס בהכלי כח גדול של חימוץ כמו בבית שאור בזמן קצר'. מדברי האחרונים עולה שהצורך בשימוש תדיר, נובע מכך שהעיסה אינה חריפה דיה כ'שאור', ובפשטות נראה שתנאי זה אינו אמור גם ביחס ל'בית שאור' שבו מונח שאור חריף, והוא בולע גם לאחר שימוש אחד, ואכן האחרונים (על השו"ע או"ח סי' תנא סעי' כב) לא הזכירו ביחס לבית שאור תנאי זה שמשתמשים בו תדיר. אלא שעל הבנה זו קשה מדברי הגמרא (פסחים ל ע"ב) שתמהה מה החידוש בדין 'אגני דמחוזא' – 'פשיטא! – מהו דתימא: כיון דרויחא – שליט בהו אוירא ולא בלעי, קא משמע לן', משמע שמסברה היינו אומרים שדין אגני דמחוזא זהה לבית שאור, ואילו לפי ההבנה לעיל היה לגמרא להשיב שיש בכך חידוש שגם עיסה רגילה, שאינה חריפה, נבלעת בכלי על ידי תשמיש תדיר. לפיכך בשו"ת 'מחזה אליהו' (ח"ב סי' לג) חידש ש'בין בית שאור ובין כלי של עיסה נאסרים רק ע"י שימוש תמידי במשך זמן ארוך ביותר'. נציין ביושר, שלמרות שהביאור שהבאנו כאן נראה כפשט הפוסקים, יש מהאחרונים שכנראה לא דייקו מלשון ה'שלחן ערוך' שדווקא כלים שעורכים עליהם בקביעות בולעים, ודנו גם על מקרים בודדים שבהם נותר בצק על הכלי: שו"ת מהרש"ם, שו"ת 'אבני נזר', וכן הרב מרדכי אליהו הורה להגעיל שולחן שערכו עליו חמץ.

2. השהייה בכלי

למרות שהגמרא נימקה את הבליעה במשטחי הלישה בכך ש'משהו בהו חמירא', ה'שלחן ערוך' אסר את 'הדף שעורכים עליו כל השנה', ולא התנה זאת בכך שנוהגים להשהות את הבצק על גביו. אך לעיל הבאנו את שיטת הרמב"ן וסיעתו שאפילו בליעת בית השאור היא רק על ידי שהייה מרובה, וכן ה'לבוש' (סי' תנא סעי' יז) כתב: 'אף על גב שלשין בהן בצונן מניחין העיסה עליהם עד שיחמיץ', וכן כתב ב'משנה ברורה' (סי' תנא ס"ק צג): 'דמשהין העיסות עליהן עד שיחמיץ ודמי לבית שאור'.

3. בליעה ופליטה בלישה חד פעמית

מן האמור עד כה נראה שדווקא לישה קבועה ותדירה גורמת לכלי לבלוע מטעם העיסה, אך לישה חד פעמית אינה מבליעה טעם בכלי ואף לא נפלט על ידה מטעם הכלי לעיסה, וכן משמע מדברי ה'ארחות חיים' שדן בעיסה שנילושה בכלי שבלוע מחמץ: 'מסתברא שהפת מותרת... דכיון דבצונן הוא משתמש בו מותר'. וגם מלשון ה'לבוש' שכתב שלישה בבית שאור עלולה להחמיץ את העיסה, משמע שאין איסור מחמת טעם החמץ הנפלט, אלא רק מפני שכוח החימוץ משפיע על העיסה, וכ"כ ב'עולת שבת' וה'פרי חדש' בשם הרא"ם, וב'פרי מגדים' (משב"ז סי' תנא ס"ק כו) כתב בפירוש:

אף על גב בשאר איסורין אם לש בכלי איסור אין מפליט בלא חורפא דוחק הלישה לחוד, חמץ כח החימוץ שבכלי ממהר להחמיץ העיסה שלש בה.

לכאורה ניתן להביא ראיה לכך מכמה ראשונים שדנו במצה שנמצאה בה חיטה מבוקעת, ואסרו רק את מקום מגעה בעת האפייה, בלא שהתייחסו כלל לכך שבשעת הלישה החיטה נילושה בתוך הבצק, משמע שלא די בלישה זו להבליע בה את טעמה. ואמנם הרשב"א אכן אסר את כל העיסה מחמת הלישה המשותפת, אך ה'שלחן ערוך' פסק כ'סתם' כדעת שאר הראשונים, ואת דעת הרשב"א הביא רק כיש אומרים, ואפשר שגם הרשב"א מודה שבליעה אינה מתרחשת בשימוש חד פעמי, ולא אמר דבריו אלא ביחס לכוח החימוץ, שמשפיע גם בשימוש חד פעמי כמובא לעיל. אלא שמלשון הגר"א (על השו"ע או"ח סי' תסז סעי' יא) שכתב: 'לפי מ"ש הרא"ש גבי בית שאור דלישה הוי כחמין, הוי כחמין עם רוטב דאוסר בכולה', משמע שמדובר בהתפשטות של בליעה על ידי הלישה, וכן ב'משנה ברורה' (סי' תסז ס"ק מז) כתב: 

דע"י הלישה מתחממת קצת והמים שבעיסה מוליכין את פליטת החטה שנפלט ע"י דוחק הלישה בכל העיסה. 

משני המקורות הללו משמע לכאורה שיש מקום להבין שמתקיימת בליעה ופליטה בלישה גם כשהיא חד פעמית. וצ"ע.

ג. הדין בעיסה בימינו

מהשוואת הגמרא בין לישת עיסה ובית שאור נראה בפשטות שחומרת הבליעה אינה נובעת מפעולת הלישה אלא מכך שיש בה שאור שנחשב לחריף, וכלשון 'ערוך השלחן' (או"ח סי' תנא סעי' ל): 'מפני הלישה והעריכה התמידית והשאור נבלע הרבה'. בימינו מקובל יותר להחמיץ את העיסות בעזרת שמרים המבוססים על פטריות שאין סיבה להגדירן כחריפות או חמוצות, וממילא יש מקום לומר שבכלים שנילושה בהם עיסה כזו לא יחולו כלל הדינים האמורים עד כה. למרות שכך מסתבר לומר, כמה אחרונים בני ימינו לא עמדו על חילוק זה, ודרשו להגעיל כלים שעורכים בהם עיסה בת ימינו. ראה: הרב מרדכי אליהו, הרב יעקב אריאל, הרב צבי כהן, הרב פוקס.

סיכום למעשה

בליעת כלים מבצק מתרחשת רק כאשר מתקיימים שני תנאים:

א. עורכים בהם את הבצק בתדירות גבוהה (יותר מפעם בשבוע).

ב. הבצק שוהה בכלים זמן רב.

לפיכך, הכלי היחיד שיש לדון לגביו הוא קערת לישה, במטבחים שאופים מספר פעמים בשבוע, וספק אם הדבר נכון גם לגבי עיסות שאין בהן מחמצת. בכל המקרים שתנאים אלה לא מתקיימים אין בליעה ופליטה מהבצק אל הכלי ומהכלי לבצק. ולכן:

א. מיקסר שלשים בו ולא משהים בו את הבצק אינו בולע ממנו, וגם אם לשו בו חלבי מותר ללוש בו בשרי.

ב. שולחן שלשו עליו עיסות אינו בולע מטעמן, ולפיכך הקונה שולחנות אינו צריך לחשוש שמא נבלע בהן טעם על ידי הלישה, והוא הדין למשטחי עבודה במטבח.

ג. עיסה שנילושה בכלי בשרי או טרף, אינה מקבלת ממנו את טעמו.