עיבוד מזון שיש בו נגיעות - חלק ב'

ה. ביטול איסור לכתחילה

1. טעמי ההיתר

בעיה נוספת שעמדה בפני מהרא"י היא, שאף אם יתבטלו התולעים, מ"מ אין מבטלין איסור לכתחילה. כדי לפתור בעיה זו, מביא מהרא"י שני נימוקים הלכתיים: הנימוק הראשון הוא שאין כאן ודאי איסור אלא רק ספק איסור. ונראה שכאן חוזר מהרא"י להסתמך על השמועה שהתולעים בורחים מן הריחיים וגם על הברירה החלקית שתעשה בהם, ועל כן הוא מתייחס למקרה כספק איסור למרות שבשאלה נאמר שהחיטים היו מתולעות בודאות.

נימוקו השני הוא שאין כאן כוונה לבטל איסורים אלא לעשות פעולת טחינה שגם ללא האיסור היו מבצעים אותה. בנימוק זה מסתמך הוא על דברי הטור בהל' פסח (סי' תנג) שהביא הוא עצמו (סי' קיד), שאם נמצאו חיטים מצומחים בכרי של חיטים המיועדים לפסח, וטוחנם קודם הפסח - אין כאן מבטל איסור לכתחילה, כיון שאינו מתכוון לבטל אלא לטחון לקמח.

הנימוק השני קיים לכאורה בכל מפעלי המזון שדרכם לטחון, לרסק או לסחוט את אותו סוג של מזון גם כשאינו נגוע, כי כך היא דרך אכילתו. לעומת זאת, הנימוק הראשון, המחלק בין ספק איסור לוודאי איסור, צריך בדיקה, האם הנקיון החלקי של חומרי הגלם יעיל באופן שאין וודאות של איסור לאחר הנקיון (ויבואר לקמן פרק ו).

והנה מדברי התרוה"ד (סי' קיד) בהיתר טחינת חיטי פסח, נראה שדי בנימוק השני, שאינו מכוון לבטל, על מנת להימלט מבעיית מבטל איסור לכתחילה. שהרי בהיתר טחינת חיטי פסח אינו מזכיר את הנימוק הראשון שיש כאן ספק איסור ולא ודאי איסור (אע"פ שתרוה"ד מיירי בחיטים שעשו בהם ברירה חלקית, ושפיר יכול לומר ששוב אין בהם איסור ודאי), אלא מזכיר רק את הנימוק שאינו מתכוון לבטל. גם בתורת חטאת (כלל מו סע' י) כשמעתיק את דברי מהרא"י בנידון דידן בענין חיטים מתולעים, משמיט את הנימוק הראשון של ספק איסור ומסתפק בנימוק של אינו מתכוון לבטל.

ואמנם הגרעק"א כותב בתשובה (סי' עז ד"ה מזה), שגם בהיתר טחינת חיטי פסח לא סמכו על אינו מתכוון לבטל בלבד, אלא בצירוף סניף, שקודם הפסח מקרי היתרא ולא איסורא, ע"כ. אולם טעם זה לא נזכר בטור ובתרוה"ד כלל, ואם אין די בטעם דאין מתכוון, לא הוו שתקי. (ועי"ש בסוף התשובה ד"ה "ובזה" חזר בו הגרעק"א וכתב שאין הכרח לומר דבעינן תרי טעמי).

מלבד זאת, היתר זה שמותר לגרום לביטול האיסור כשמכוין לענין אחר, נמצא כבר בתשובות הראשונים, כנימוק עצמאי אף כשמדובר בביטול איסור ודאי: בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תסג) מזכיר הרב השואל (הוא הרב אשר אשכנזי), שכל שעושה פעולה הגורמת לביטול והוא אינו מכוין לבטל, חשיב כביטל בשוגג ומקורו בירושלמי תרומות, עכת"ד.

גם בתשובת הריב"ש (סי' שמט) דן בענין נתינת יין בחביות שדיבקו את הנסרים שלהן בחלב (בצירה) ומסיק להיתר, וכך לשונו:

אבל כאן היין הנוגע בחלב כבר הוא מתערב עם היין האחר, ואין זה כמבטל איסור לכתחילה, כיון שאין כוונתו לבטלו ולהנות מן האיסור אלא כוונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו (ועי' בפר"ח ססי' סד שדן בהוכחות הריב"ש).

והטור (או"ח סי' תנג) בענין ברירת החיטים לפסח מאכילת עכברים, כותב: "דאפילו יש בהם נשוכים אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן, ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה, שאינו טוחן כדי לבטלה."

גם בספר אורחות חיים (הביאו ב"י יו"ד סי' פד ונפסק בשו"ע סעי' יג), כותב:

"מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורו שיחמם הדבש עד שיהא ניתוך ויסננו וישארו הנמלים למעלה. ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש".

נמצא שרבים מן הראשונים - ומאסף לכל המחנות בעל השו"ע - סומכים על היתר זה של אינו מתכוון לבטל, גם באיסור ודאי ולא רק בספק איסור.

2. המקור בירושלמי

המקור העיקרי עליו מסתמכים הפוסקים המתירים הוא הירושלמי (תרומות פ"ה ה"ט):

סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופחתו - כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר. נפלה לפחות ממאה וטחנן והותיר - כשם שהותירו חולין כך הותירה תרומה. ואם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה - מותר.

תנא אף טוחן הוא בתחילה ומתיר. מתני' דר' יוסי דר"י אומר אף מתכוון וילקוט ויעלה באחד ומאתיים, אמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם.

והיינו שמתחילה סבר הירושלמי שמה שמותר לטחון לכתחילה ויתרבו החולין ותתבטל התרומה, הוא אליבא דר' יוסי הסובר שמותר ללקט נטיעות שיש ביניהם נטיעות ערלה או כלאי הכרם ויתבטלו האסורים במותרים וה"נ מותר לטחון החיטים לכתחילה. ומסיק ר' זעירא דאף לרבנן דפליגי אר' יוסי, שרי, לפי שדרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם (עי' פנ"מ). ופירשו הפוסקים המתירים, שכוונת הירושלמי לומר שמכיוון שדרך לטחון חיטים אף אם לא נפלה בתוכם תרומה, הלכך שרי לטוחנם אפילו כשנפלה בהם תרומה, וזאת משום שאינו מתכוון לבטל האיסור אלא להוציא קמח מהחיטים. וה"נ אם נפלו שאר איסורים בחיטים כגון תולעים או חיטים מצומחות או נשוכות (לפסח), דשרי לטוחנם.

ובאמת לשון הירושלמי: "שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם" - קשה לפרשו כפירושם. דאי כפירושם, היה לו לומר: "שכן דרך לטחון חיטי חולין". ומה ענין להזכיר כהנים ומדומע? והמעיין בפרשני הירושלמי (רש"ס, תולדות יצחק ועוד) יראה שיש מפרשים שהיתר זה נאמר רק בדימוע תרומה ולא בשאר איסורים שנפלו להיתר, דשאני תרומה שנפלה לחולין, שיש לה היתר בלי טחינה כלל ע"י שיאכלנה כהן (והיינו מה שאמר הירושלמי: "שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם", ו"טוחנים" לאו דווקא קאמר), או משום שהטוחן מדומע אינו נראה כמבטל איסור שהרואה אותו אומר שהוא שלוחו של כהן, ולכהן נחשבת תרומה כהיתר.

3. בדברי האחרונים

מאידך גיסא, אף שהירושלמי ניתן להתפרש במדומע דווקא, מ"מ בדברי הפוסקים מוצאים אנו שמשתמשים בהיתר להתיר ביטול איסור תוך כדי עיבוד מזון אף בשאר איסורים, וכמו שפסק בשו"ע (סי' פד סע' יג) שדבש שנפלו בו נמלים מותר להתיכו. וכך נקטו אחרונים רבים במקרים שהובאו לפניהם כמו שמצינו בתשובת מהר"ם מלובלין (סי' כז) שהתיר לשתות שכר שנתנו בו כישות מתולעים ללא בדיקה, וכתב שאין כאן משום מבטל איסור לכתחילה כיון שאין כוונתו לבטל, וזאת אע"פ שמהר"ם נוקט באותה התשובה שהכישות מתולעים בוודאות.

גם בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל א סי' יח) כתב על תבשיל הפול שנהגו לבשל במקומו ללא בדיקה:

אפילו אם תמצא לומר דיש בתבשיל זה פולין מתולעות... ונתרסק ע"י הבישול וההגסה... והריסוק שע"י הבישול וההגסה אינו בכלל מה שאמרו שאין בטלין איסור לכתחילה כיון שלא עשה הבישול וההגסה לבטל האיסור, אלא להשביח את התבשיל.

גם בשו"ת פנים מאירות (ח"ג סי' לה) כתב בענין היתר עשיית יי"ש מדגנים מתולעים:

וכיון דאין כאן בשביל מבטל איסור לכתחילה כמו שהורה באורחות חיים בנמלים בכלי של דבש... וכ"כ בתרוה"ד דרוצה להתיר חיטים מתולעים... היה נראה לי להתיר בחיטים שהתליעו או קמח שהתליע לעשות מהם שכר.

והמחזיק ברכה (סי' פד אות יג) כתב ג"כ בענין טחינת עדשים ללא בדיקה:

נ"ל שאם טחן העדשים והפולין אפילו לא בדק אותם במים הקרים והחמים ואח"כ מצא בתוך התבשיל ג' תולעים, מותר התבשיל... ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה, שאין כוונתינו אלא לתקן העדשים. מז"ה מהר"א אזולאי זלה"ה.

4. האחרונים המסייגים

לעומת זאת מצאנו חלק מן האחרונים שסוברים שלא בכל אופן אפשר לבטל איסור תוך כדי עיבוד מזון, והם מסייגים את ההיתר באופנים שונים:

הגרעק"א בתשובותיו (סי' עז, רז) מתיר לעבד מזון תוך כדי ביטול האיסור רק במקום שכוונת מעשי האדם, להפריד האיסור מן ההיתר והיינו שיש לו כוונה הפוכה מביטול האיסור. דוגמא לכך: נמלים שנפלו לדבש, שכוונת התכת הדבש היא להפריד את הנמלים מתוכו, וע"כ אין אנו חוששים לטעם האיסור שנבלע תוך כדי ההתכה. אבל אם כוונת האדם היא להשאיר את האיסור בתערובת כגון שרוצה לטחון חיטים שהתליעו, שאז התולעים הטחונות ישארו בתוך הקמח - אין להתיר אא"כ מצטרף טעם נוסף שאין כאן ודאי איסור אלא ספק. לדעת הגרעק"א גם בחיטים לפסח שמעורבות בהם חיטים מצומחות, לא התירו לטוחנם אלא בצירוף הטעם שקודם הפסח המצומחות חשובות כהיתרא. ולדעה זו אין אנו יכולים להתיר לכתחילה לעבד מזון נגוע כאשר ידוע שהחרקים יתרסקו בתוכו, אא"כ נצרף סניף נוסף, כגון שאין כאן ודאות של איסור אלא ספק וכפי שיבואר בפרק הבא.

לעומת זאת, הנצי"ב (שו"ת משיב דבר סי' כו) כתב לחלק בין עיבוד מזון שבמהלכו יתערב רק טעמו של האיסור ולא ממשו - שהוא מותר, לבין עיבוד שיערב גם ממשו של איסור שהוא אסור משום ביטול איסור לכתחילה. לפי שיטה זו התיר להוציא שמן מן הקנבוס, אף שרובו מתולע וטעם התולעים נכנס בשמן, ולעומת זאת נטה לאסור באכילה את הפסולת המרוסקת הנותרת מן הקנבוס, משום ששם נתרסקה ממשות התולעים, והוי ליה מבטל איסור לכתחילה.

ולפי שיטתו יש לחלק לכאורה בין סחיטת פירות למיץ שהיא מותרת כיון שאין כאן אלא טעמו של איסור לבין ריסוק פירות לריבות וכדו' ששם יש ממשו של איסור. אולם מסתבר שגם הוא יודה שאם יצטרף סניף נוסף להיתר, דהיינו שיהיה ספק איסור ולא ודאי איסור - שיש להתיר, אעפ"י שמיירי בממשו של איסור כשם שהתרוה"ד התיר טחינת ממשו של איסור.

קיצונית יותר היא שיטתו של מהר"ש קלוגר (שו"ת טוטו"ד סי' קכג ד"ה מיהו) הסובר שההיתר לעבד מזון שיש בו איסור, הוא דווקא כל עוד אין לפנינו "תערובת איסור", דהיינו אפשר שהאיסור בהחלט נמצא ב"סמוך" להיתר אך לא "מעורב" בו. לדוגמא, נמלים שנפלו לדבש, הואיל והנמלים עומדות בפני עצמן בתוך הדבש והדבש (הקר והקרוש), עדיין לא בלע מטעמן, הרי אין לפנינו עדיין "תערובת". ע"כ מותר לחמם את הדבש ומיד כשיבלע הדבש מטעם הנמלים, יתבטל טעמן בשישים והדבש ישאר בהיתרו, כפי שהיה מעולם. לעומת זאת אם נתערבו אגוזי ערלה (חשובים) ברוב אגוזי היתר, אין להתיר לשבר את כל האגוזים במטרה לאוכלם ובכך להתיר את התערובת (כיון שאגוזים שבורים אינם חשובים ובטלים), לפי שכבר קיימת לפנינו "תערובת", וכבר יש שם של איסור על כל האגוזים, וזה נקרא מבטל איסור לכתחילה.

לפי שיטתו פוסק מהר"ש קלוגר שחיטים שחלקם התליעו, אם אפשר לברור את המתולעות, עדיין אין כאן "תערובת" ומותר לטוחנם, אך אם אי אפשר לברור את המתולעות, נמצא שלפניו "תערובת" שיש על כולה שם איסור, ואין לטוחנם כלל.

המסקנה משיטה זו היא כמובן שאין לעבד מזון כזה שאין אפשרות בכוח להפריד ממנו את החרקים גם אם החרקים עתידים להטחן או להתרסק ע"י העיבוד.

אולם לענ"ד הסברו של מהר"ש קלוגר בענין הדבש, קשה לישבו עם דברי האורחות חיים שהוא מקור דין זה, שהרי כך כתב: "ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש".

ולדברי מהר"ש קלוגר העיקר חסר מן הספר בדברי האורחות חיים, לפי שיסוד ההיתר לחימום הדבש אינו הכוונה בלבד, אלא שהאיסור אינו חל על הדבש מעולם כיון שאין כאן "תערובת" כמו שביאר מהר"ש קלוגר. מלבד זאת מסקנתו של המהר"ש קלוגר הקובעת שחיטים שאי אפשר לבררם נחשבים לשיטתו כ"תערובת" שיש על כולה שם איסור - אינה מוכרחת כלל, שיותר נראה שחיטים מתולעים אף אם אי אפשר לבררן כולם בבת אחת, מ"מ שם היתר על כל חיטה וחיטה, שהרי אם היה רוצה לכוססן ולא לטוחנן, היה בורר את התולעת מכל חיטה ואוכלה. ובפרט שיש שם חיטים שהם נקיות לגמרי מתולעים. ומדוע נאמר שיש שם איסור על כל החיטים?

עכ"פ נמצאו למדים שלדעת רבים מהאחרונים אפשר להתיר לעבד מזון נגוע ע"י ריסוק, טחינה או סחיטה, ואין כאן משום ביטול איסור לכתחילה. וגם לדעת הגרעק"א והנצי"ב נוכל להתיר לעבד באופנים הנ"ל בצירוף סניף אחר להיתר, וכפי שיתבאר בפרק הבא.

ו. ביטול בספק איסור

ההיתר השני של בעל תרוה"ד לבעיית מבטל איסור לכתחילה, הוא שבמקרה של ספק איסור - מותר לבטל. ואעפ"י שבנידון בו עסק תרוה"ד היו החיטים נגועות בודאות (כמפורש בלשון השאלה שנשאל מהרא"י), אעפ"כ הוא מגדיר את נידונו כספק איסור וכנראה - משום שחלק מהתולעים נבררו בברירה הידנית (אעפ"י שקשה לברור כרי גדול בדקדוק) ואחרים ברחו מקול הריחיים. וא"כ יש לעיין מה יחשב במציאות של זמננו כספק איסור.

ונראה שראשית יש להבדיל בין נידונו של תרוה"ד, שהחיטים שלפניו היו נגועות בפועל, לבין מקרה בו אנו משתמשים בפירות וירקות שדרכם להתליע, ובזה יש להבדיל בין עונות "קשות" לירקות והפירות לבין עונות קלות יותר. לדוגמא: בירקות העלים שגדלים באביב הנגיעות גבוהה וקרובה לודאי, ואילו בעונת החורף נראה שיש בהם רק מיעוט המצוי וזה חשוב כספק איסור ולא כוודאי, וכמו שכתב הערוה"ש (סי' פד סעי' עב, עפ"י דברי הרשב"א לענין הפולים שעברו ובשלום ללא בדיקה), וכן משמע מדברי המנחת יעקב (כלל מו ס"ק יח) שרק אם מצאו ג' תולעים או שיש מידע ודאי שהפירות שלפנינו מתולעים הרי זה חשוב כודאי איסור, אבל בלא"ה מיעוט המצוי חשיב כספק. ועי' בשו"ת אדמת קודש (יו"ד סי' ד) שהתיר למעך תותים שדרכם להתליע ולהוציא מהם מיץ מסונן, ובתנאי שטרם הבשילו התותים, שעדיין אינם מוחזקים בתולעים אלא רק בגדר ספק. ונראה שבשלב הבשלתם היו רובם מתולעים, ואילו קודם לכן היה זה רק מיעוט המצוי.

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'