חילול שבת ל'פיקוח' נפש רוחני של 'תינוקות שנשבו'

הקדמה

הלכה היא בידוע:[1] פיקוח נפש דוחה שבת. אלא ש'נפש' זו, לאמיתו של דבר, כוונתה העיקרית אינה אלא גוף האדם: פיקוח [גל אבנים][2] בשל חשש סכנה לגוף האדם. לעומת זאת, בכל הנוגע ל'פיקוח' נפשו הרוחנית של האדם, הרי שזו נתונה במחלוקת - האם גם עליה מחללים שבת. עם זאת, להלן יובהר שרוב הפוסקים נמנו וגמרו להכריע שמחללים, וכך הלכה פסוקה. מהכרעות אלה נגזרות שתי שאלות: א) האם מחללים שבת לפיקוח נפש גופני של מי שאינו שומר תורה ומצוות?[3] ב. האם מחללים שבת על 'פיקוח' נפשו הרוחנית של מי שאינו שומר תורה ומצוות? בשל העובדה שהשאלה הראשונה נדונה לא מעט אצל הפוסקים, עיקר ענייננו להלן יתמקד בשאלה השנייה, ועם זאת ניזקק לשאלה הראשונה כ'בית אב' ביחס לשנייה.

א. ניצול שעת כושר

שאלה כזו התעוררה לדוגמה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 (למניינם), שעה ש'הונמך' - אך לא בוטל - 'מסך הברזל' אשר מנע משך עשרות שנים מיהודי ברית המועצות (לשעבר) להגר ממנה. תחושת רבים הייתה שמדובר בשעת-כושר שעלולה לא לחזור, והשאלה הייתה אם מותר לחלל שבת (נסיעות וטיסות, הנפקת מסמכים והחתמתם וכו') עבור יהודים שרחוקים מהקפדה דתית כלשהי ומבקשים להגר. יודגש, כי הדיון שלפנינו אינו עוסק במצב בו מדובר בפיקוח נפש גופני של אותם מבקשי-הגירה, אלא מדובר בפיקוח נפש רוחני בלבד, היינו חשש שהישארות במקום זה עלולה להוביל לטמיעה והתבוללות וביטול זהות יהודית וכו'.

עוצמת הדילמה תוארה בפרוטרוט ובחדות על ידי מו"ר הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, א, סי' יד):[4]  

עם סילוק מסך הברזל מברית המועצות וגרורותיה, נפתח פתח לעליה של היהודים מרוסיה ומשאר המדינות שהיה אטום וסגור זה עשרות בשנים. התחיל זרם עליה בלחץ חזק, בעוד שאמצעי התחבורה התקשו לענות על מלוא הצרכים. כבר עם הגעת ראשוני העולים נתגלה מה גדו החורבן הרוחני אשר עולל המשטר הסובייטי ליהדות רוסיה, במשך שבעים שנות שלטון דיכוי של כל מה שנודף ממנו ריח של יהדות. מגיעים יהודים שחוץ מזה שיודעים שהם שייכים לעם ישראל אינם יודעים כלום מה זה יהדות ומה ההשתייכות לעם ישראל מחייבת אותם. קיים גם אחוז מדהים של נישואי תערובת, ונוכחים לדעת מה גודל הנס שהתרחש לנו בהיווצר האפשרות להציל את השארית הנשארה מטמיעה מוחלטת. בהיות השינוי במהלך הפוליטי הוא עצום, ומורגשת התרוצצות לא מבוטלת של זרמים שונים ומנוגדים באותה מעצמה, אין בטחון שהמדיניות של פתיחת השערים להגירת היהודים תחזיק מעמד, וקיימת הרגשה שיש לנצל את המצב הנוכחי הקיים בכדי להעלות את הכמהים לעליה במדה המקסימלית האפשרית. ונתעוררה שאלה אם מצב זה מחייב גם חילול שבת בהפקת רשיונות העליה וניצול אמצעי התחבורה גם ביום השבת - האם ניתן להשוות את הצורך בעליה שהיא בגדר פיקוח נפש רוחני, לגדרי פיקוח נפש רגיל, שאין לך דבר שעומד בפניו חוץ משלושת עבירות החמורות שבהם נאמר יהרג ואל יעבור...

את דיונו המסועף בנושא חתם הרב ישראלי - באופן נדיר למדי – ב'צ"ע', ואולם גישתו הובנה כמצדדת בהיתר חילול השבת למטרות אלה ובנסיבות אלה.[5] לא נצרכה הלשון הזהירה אלא - כנראה - למניעת היסחפות והפרזה.

נגד הכרעה זו יצא חוצץ רבה של הקהילה היהודית-ליטאית במוסקבה, הרב פנחס גולדשמידט (שו"ת זכרון בספר, סי' טז),[6] שטען כי:

במציאות של ימינו רוב מנין ובנין של יהודי ברית המועצות רחוקים משמירת המצוות ואינם עומדים לשמור מצוות ה' ובתוכן מצות שבת קודש גם אח"כ, בצאתם לארצות אחרות וגם בעלותם ארצה - מי יימר שאפשר לכלול יציאה זו בתור הצלה רוחנית שדוחה את השבת.

ולא נחה דעתו עד שחלק על הרב ישראלי וקבע כי:

ישראלים שאינם שומרי שבת ושאר מצוות, אין לנו היתר לחלל שבת עבורם משום פיקוח נפש רוחני כדי להוציאם מברית המועצות... על כן לענ"ד אין מקום להתיר עלייתם של יהודי ברית המועצות בשבת מצד פיקוח נפש רוחני, כמ"ש דאין סברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

האמור להלן ידחה טענה זו, ויבהיר שהיתר חילול השבת בנסיבות כאלה, נשען על אדני הלכה פסוקה ומסורת יצוקה. יצוין שבשנים האחרונות שבה ומתעוררת לא פעם שאלה דומה, זאת על רקע מבצעים לחילוץ נשים יהודיות שנישאו לגויים. במקרים לא מעטים, הזמן המועדף לביצוע החילוץ הוא דווקא שבת, שכן מועד זה פחות צפוי להגעת מחלצים. דא עקא, לעיתים האישה מעוניינת אמנם לשוב לביתה, אך אין כל ערובה לכך שבדעתה להקפיד מעתה על קלה, אף לא על חמורה. ובכן, כאשר ישנה אפשרות לעריכת מבצע כזה דווקא בשבת, וזאת בנסיבות של 'פיקוח נפש רוחני' שאינו כרוך בפיקוח נפש גופני, האם הדבר מותר?

ב. פיקוח נפש גופני של 'תינוק שנשבה'

דין ודברים חוזר ונשנה התקיים בין רבי עקיבא איגר ובין רבי מאיר פוזנר – ה'בית מאיר',[7] בשאלת חילול שבת על מי שאינו שומר תורה ומצוות. שורש מחלוקתם נעוץ בפרשנות סוגיית יומא (פה ע"א-ע"ב), שם נחלקו תנאים בשאלה 'מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת':

נענה רבי ישמעאל ואמר, אם במחתרת ימצא הגנב... נענה רבי עקיבא ואמר, וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות... נענה רבי אלעזר ואמר, ומה מילה... רבי יוסי ברבי יהודה אומר, את שבתתי תשמרו... רבי יונתן בן יוסף אומר, כי קדש היא לכם... רבי שמעון בן מנסיא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.[8] אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא, לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. דרבי ישמעאל... דרבי עקיבא נמי... ודשמואל ודאי לית ליה פירכא. אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק, טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי.

מסוגיה זו עולה, לכאורה, שכל אחד מהנימוקים עומד לעצמו, כדעה תנאית או אמוראית נפרדת, ועל כל אחד מהם יש פירכה, להוציא נימוק 'וחי בהם', שהוא היחיד עליו אין פירכה. עם זאת, יצוין שהטיעון 'חלל עליו שבת אחת כדי ששמור שבתות הרבה', שבסוגיית יומא הובא כאחד מני טעמים רבים, ויוחס לר"ש בן מנסיא, בסוגיית שבת (קנא ע"ב) הוא נשנה כהנמקה סתמית לפסיקת רשב"ג:

תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצוות.[9]

דומה שבכך מוקנה לו משקל-יתר.

ובכן, רעק"א ור"מ פוזנר נחלקו בשאלת היחס בין הנמקת 'וחי בהם' ובין הנמקת 'חלל עליו... כדי...'. הדיון נסב על מקרה בו חילול השבת נדרש עבור קראי – אדם שמחד גיסא הוא יהודי ומאידך גיסא הוא מחלל שבת עתה וכנראה גם בעתיד. רעק"א טען שיש לחלל עליו שבת, לפי שנימוק 'וחי בהם' מכריע לחלל שבת עבור כל יהודי, גם זה שאינו עתיד לשמור שבתות הרבה בעתיד:

הא הקראים מקרי ישראל מומר, ולהרמב"ם נקראים תינוק שנשבה... הוי ישראל מעלי' לחלל עליו שבת, וכן בכל מומרת מעוברת לכאורה הדין כן כיון דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר...

כנגדו טען ה'בית מאיר':

מה דפשיטא למר מיבעי לי טובא, ואף איפכא מסתברא... –

כיון דכל עיקר היתר חילול הוא כדי שישמר שבתות הרבה, ותינוק שנשבה תיתי מהי תיתי הוא בחזקת שלא ישמור שבת כיון שנשבה בקטנותו וסובר שגוי הוא. ואף ששמואל למד ההיתר מן הפסוק וחי בהם, מ"מ מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מן ושמרו, ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור שאין לחלל עליו. וכן מומרת מעוברת, מה"ת לחלל על העובר אם הוא בחזקת שיטומע ביניהם ע"י אמו... תינוק שנשבה וכן המומרת, היכי שאין ידינו תקיפה ובודאי ישאר מטומע ביניהם ולא ישמור שבת, מה בכך שאין דינו כגוי מ"מ מה"ת לחלל עליו אחרי שידוע קרוב לודאי שלא ישמור שבת, וכי מפני הספק רחוק שאולי לכשיתגדל ויתוודע לו שהוא יהודי יסכן בעצמו לברוח ולקבל דת יהודית אנחנו נחלל שבת, זה לא מסתבר לענ"ד. אמנם היכי שידינו תקיפה ליקח בן המומרת לגבולינו אז תלי' בפלוגתא כדכתב מר...[10]

על כך חזר והשיב רעק"א: 'מה שכבודו משיג עלי... לבי מהסס בזה הרבה', הן משום שמסוגיית הש"ס משתמע שהנימוקים השונים חלוקים זה על זה, והן משום שעיקר הציווי להחיות לא הותנה בשמירת תורה ומצוות. ומכאן ש'התורה חסה על נפש מזרע ישראל... והדבר בעיני קשה למאוד להחליט כדעת כבודו נ"י...'. ואולם ה'בית מאיר' נותר יציב בדעתו:

חלילה תינוק כזה שידעינן שישאר מטומע בין הגוים לחלל עליו שבת... במוחזקים בו שיצא לתרבות רעה אסור למולו בשבת...

קיצורו של דבר, לרעק"א 'וחי בהם' הוא הנימוק המכריע הלכתית ובלעדית,[11] בעוד של'בית מאיר' הנימוק 'חלל עליו... כדי שישמור...' מגדיר את גבולות 'וחי בהם'.[12]

הלכה למעשה: רבים הפוסקים אשר צידדו בגישת רעק"א, ש'וחי בהם' מכריע, ומהם שלמצער סברו שיש לחוש הן ל'וחי בהם' לחוד והן ל'חלל עליו' לחוד.[13] בין כך ובין כך יש להציל כל יהודי שנמצא בחשש פיקוח נפש גופני, ולו גם כאשר מדובר בתינוק שנשבה.

ג. חילול שבת על פיקוח נפש רוחני

תשובת הרשב"א (ח"ז סי' רסז) היא כנראה הראשונה שדנה במפורש ובממוקד בשאלה אם לחלל שבת בפיקוח נפש רוחני:

עוד נשאל באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת ואפילו חוץ לשלש פרסאות למאן דסבירא ליה דתחום שלש פרסאות דאורייתא, ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות, מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא. והשיב שהדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור, לפי שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות, שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, ואפי' איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה, כדמוכח בפ"ק דשבת (ד ע"א) בבעיא דהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא וכו', אמר רב ששת לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחר, וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, וההיא דניחא ליה למעבד חברו איסורא זוטא ולא ליעבד איסורא רבה עם הארץ על ידו קאמר.

לרשב"א, שונה אפוא פיקוח נפש רוחני מפיקוח נפש גופני. בעוד שיש לחלל את השבת על השני, אין לחלל את השבת על הראשון. רוב ככל[14] הפוסקים חלקו על הרשב"א, וקבעו שיש לחלל את השבת גם על פיקוח נפש רוחני. כך ניסח זאת ה'בית יוסף' (או"ח סי' שו [יד]):

נשאל הרשב"א... והשיב הדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות... עכ"ל. והתוספות כתבו בפ"ק דשבת (שם ד"ה וכי) בתחילה כדברי הרשב"א, ואחר כך הקשו... ותירצו... והוכיחו כן... והשתא... הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה, שלא יפחידוה עד שתשתמד... והלכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא. ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה... ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי...

בהתאם, כך פסק מרן ב'שלחן ערוך' (או"ח סי' שו סעי' יד):

מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל,[15] מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ואי לא בעי כייפינן ליה.

הרמ"א הסכים עם הכרעת ה'שלחן ערוך'. אמנם, הרמ"א עצמו פסק (או"ח סי' שכח סעי' י) כי 'מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו', מה שעלול להיראות כסתירה.[16] ברם, ברור שלא בסתירה עסקינן, שכן הרמ"א עצמו הוא שמפנה בסי' שו לפסיקתו שבסי' שכח, ובסי' שכח לפסיקתו שבסי' שו.[17] פרשני ה'טור' וה'שלחן ערוך' - ב"ח, מג"א, ט"ז, לבוש ועוד, על אתר - נתנו דעתם ליישוב הסתירה, וזאת בהצעת מגוון דרכים: הבחנה בין עבירה באונס וכפייה ובין עבירה (שעלולה להיות) מרצון; הבחנה בין עבירה חד-פעמית ובין חשש לעבירות רבות; הבחנה בין סוגי עבירות, ועוד. וכך הלכה רווחת בישראל, כתוספות וסייעתם וכמרן והרמ"א, ושלא כרשב"א: מחללים שבת גם על פיקוח נפש רוחני.

ד. פיקוח נפש רוחני לתינוק שנשבה

אלא שעיקרי דברים אלה נכתבו ביחס למי שמוכר כיהודי כשר, וההנחה היא שאי"ה כאשר יושב לכור מחצבתו, ישוב וישמור תורה ומצוות. השאלה סבוכה הרבה יותר כאשר מדובר בחילול שבת עבור פיקוח נפש רוחני (שאינו מלווה בחשש גופני) של אדם אשר ההנחה היא שלא ישתנה אצלו דבר אמוני-מצוותי עם ההצלה. לשון אחר, אדם שסביר להניח שגם אחר שיינצל לא יקפיד לא על קלה ואף לא על חמורה, האם בכל זאת מותר לחלל שבת להצלתו הרוחנית. בנושא זה נחלקו הפוסקים. בספר 'נחלת שבעה' (חלק השו"ת, סי' פג) התייחס למקרה בו 'נאבד לו בנו והוגד לו ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית, והוא לא הגיד כי בורח הוא'. השאלה הייתה, אם מותר לחלל עליו שבת, הגם שהבן יצא מרצונו לביצוע ההמרה; הגם שאין מדובר בסכנת נפשות גופנית; והגם שסיכויי חזרת הבן בתשובה עמומים. למרות כל זאת, ה'נחלת שבעה' הורה לחלל עליו את השבת:

...מדברי הב"י נשמע שלא התיר רק בנדון הנ"ל היכא שלא פשע, אבל היכא שפשע כגון בנדון דידו הוי אסור. ולי נראה דגם היכא שפשע כמו בנדון דידן, נמי שרי לכתחילה, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה. וגם הרשב"א לא החליט לאיסור רק סיים שהדבר צריך תלמוד... ואין לומר דמיתה שאני, אם כן כ"ש הוא להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית לא כ"ש... ועוד אף אם פשע, האי פשיעה דומה לאונס הוא ע"י הסתה, ואחר השעה הרעה יתחרט, ואם כן למה לא יצילוהו מן דת ישמעאלית, בודאי האי חילול שבת איסורא זוטא הוי. 

מאחר שהצלת הרוח משמעותית אף יותר מהצלת הגוף – כדברי חז"ל (ספרי, כי תצא רנב) ש'המחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו';[18] ומאחר שאין לראות בהיגררות אחרי הסתה פשיעה אלא אונס;[19] ומאחר שיש לקוות שבסופו של דבר יחזור בו ויתחרט, לכן סבור ה'נחלת שבעה', כי יש לחלל שבת על הצלתו.[20] אף בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמ) כתב שדי במיעוט החוזרים בתשובה כדי להתיר את החילול:

כיון דקיימא לן דגם ספק פקוח נפש דוחה שבת, ואפילו רק מיעוט אין הולכין בפקוח נפשות אחר הרוב משום דכתיב 'וחי בהם', אם כן הכא נמי אפילו נימא דאוקי אחזקה או רובא דלא חזר בתשובה, מכל מקום מיעוט יש החוזרין ומהרהרין בתשובה כשמגיעין לסכנה, ואם כן כיון דאין הולכין בפקוח נפשות אחר הרוב, רשאין לפקח עבורו.[21]

כך הורה גם בשו"ת מהרש"ג (או"ח סי' נג):

...מותר לחלל שבת גם על אדם שהוא מחלל שבת, אף שלא שייך הטעם המבואר בש"ס לחד תנא יחלל שבת אחת כדי שלא יתחללו שבתות הרבה...

בטעמה של הכרעתו זו מהרש"ג הרחיק-לכת בקביעה שהנימוק 'כדי שישמור שבתות הרבה' כלל אינו הלכתי:

עכ"ח [על כרחך] דהטעם ההוא [חלל עליו] הוא לאו דווקא, והוא כשאר דברי אגדה שאמרו חכמז"ל, ולכן באמת בכל ענין מותר לחלל שבת עבור פקו"נ של אדם מישראל...

נכון הוא, וזאת יש להדגיש ביושר, שבעוד הנחלת שבעה דיבר מפורשות על פיקוח נפש רוחני, הרי שהשאלות שעמדו לפני מהר"ם שיק ומהרש"ג עסקו בפיקוח נפש גופני. ועם זאת, דומה שאם (למהר"ם שיק) די ב'מיעוט החוזרין ומהרהרין בתשובה' כדי להתיר חילול שבת, ואם (למהרש"ג) מחלל שבת שווה לשומר מצוות וכלל אין להתחשב בשיקול 'חלל כדי שישמור', אזי מוכח שהם מתייחסים אליהם כלכל יהודי, ואם כן אין כל סיבה להניח שההיתר לא יחול גם בפיקוח נפש רוחני. לעומתם, ב'שו"ת גינת ורדים' (או"ח כלל ג סי' א) דחה על הסף כל הוה-אמינא של חילול שבת עבור מי שאינו עתיד לשמור שבת, כתינוק שנשבה:

...הנה אע"פ שהדיבור עוד בזה נר' להג הרבה בדברים פשוטים, מ"מ להפיס דעת החולקים עלינו נאריך עוד בפרט זה, שלא ניתנו המצות לידחות מפני פיקוח נפש רק בישראל גמור לא בשביל תינוק שנשבה לבין הגוים ואע"פי שיודע שהוא מזרע ישראל עודינו מחזיק בנימוסיהן ולא ישוב לדת האמ', ולא זה בלבד אלא אף על פי שנתגדל בין הגוים מקטנות ועד גדלות ואין מי שיגלה את אזנו שהוא מישראל ולכן עודנו מחזיק בנימוסינן, אף על פי שהוא כאנוס, לא ניתנו לידחות המצות בשביל פיקוח נפשו. ויש להביא ראיה לזה דבפ' יה"כ דף פ"ה... ר"ש בן מנסיא או'... אמרה תורה חללו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה... והנה ממשמעות התלמוד מוכח להדיא שאין דין פיקוח נפש נוהג אלא כשיהיה שם לעתיד לבוא שמירת שבת בודאי, וכן נמי קרא כאשר יעשה אותם האדם מוכח דדוקא באדם העושה את המצות הוא דאמרי' ולא שימות בהם, וא"כ כד ידעינן באדם שאינו משמר את השבת ואינו עושה את המצות, הצדוקים הללו אע"פי שהם טועים בדעתם, כיון שהם מחללין שבתות ואינם עושים את המצות, א"כ ליתנהו כדין פיקו' נפש לחלל עליהם את התור', וגם נשותיהן כיון דסירכיי' דבעלייהו נקיטי ואזלי... הנהו נמי ליתנהו בכלל פיקוח נפש... לא אמרו כן אלא במי שהוא ודאי ישראל שמשמר את התורה, לא במי שהשליכה אחרי גוו והולך בשרירות לבו. ואין זה בכלל ספק גוי ספק ישראל שאמרו שמחללין עליו את השבת, דהכא הוי בודאי גוי. ואע"פי שיהיה שם ספק שמא ברוב הימים ישוב לאיתן התורה, מ"מ אין דנין ב"ד של מטה את האדם רק באשר הוא שם...

גם ב'שו"ת שבות יעקב' (ח"א סי' טז) נקט גישה דומה. אגב עיסוקו בשאלת חילול שבת על הצלת ממון ישראל, ובמהלך ביקורתו על 'מורה [הוראה]' שהתיר חילול שבת למטרה זו, הוא מתייחס לפסיקת ה'נחלת שבעה' הנ"ל, אותה הוא דוחה בתקיפות:

...ואולי דעת המורה שהורה כך לפי שראה כן בתשובת נחלת שבעה... שמדד במדה גדושה להכריע... בלי ראי' מספק' רק מסברת הכרס... כל מה שכתב בזה ממילא מופרכים... לכן נראה לי שהמורה שהורה להקל עליו יקרא כמו שקרא ר"ת שהמורה יורה כבן סורר ומורה ועלינו רוח הבורא יערה.[22]

אין לכחד שהן 'גינת ורדים' והן 'שבות יעקב' כתבו את דבריהם ביחס לפיקוח נפש גופני, ובוודאי - ומכל שכן - שזו דעתם - לשלילה - ביחס לפיקוח נפש רוחני. עם זאת, ניתן לראות שבביקורת ה'שבות יעקב' על ה'נחלת שבעה', הוא כורך זה עם זה פיקוח נפש גופני ופיקוח נפש רוחני.

בכל אופן, סיכומו של דבר מורה על מחלוקת פוסקים בשאלה אם מותר לחלל שבת עבור פיקוח נפש גופני ורוחני של מי שאינו שומר תורה ומצוות. יכולה אפוא הכרעת הרב ישראלי בעניין העולים מבריה"מ (לשעבר), להסתמך סמיכה של ממש על דעת אותם פוסקים שהכריעו לחלל שבת על פיקוח נפש רוחני גם של זה שעלול לא לקיים תורה ומצוות אחר הצלתו. זאת ועוד, הכרעה מתירה זו יכולה להיאמר גם בדעת אותם שלא התירו לחלל, שכן דבריהם אינם אמורים אלא רק כאשר קיימת ודאות שהניצול לא יקיים תורה ומצוות. לא כן כאשר קיים ספק, שכן די בכך שיש ספק בשאלה זו כדי להתיר לחלל.[23] זאת למדנו מהרש"ז מלאדי, שכתב ב'שלחן ערוך רש"ז' (או"ח סי' שו סעי' כט):

מי שנודע לו בשבת שהוציאו נכרים את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל להצלתה... ואפילו אם הוא ספק אם יצילנה, מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש שמחללין השבת אפילו בספק הצלה, שאין לך פיקוח נפש יותר מזה שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה, ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא שבתות הרבה, שמטעם זה ג"כ מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (ולפיכך אף אם הבת היא קטנה שאינה מחוייבת עדיין במצוות יחלל עליה להצילה, שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל, שמטעם זה מחללין שבת לפיקוח נפש הקטנים).[24]

מעין זה הייתה גם הדגשתו של ה'חיי אדם' (ח"ב כלל סח סעי' יב):

... ואפילו הוא ספק שמא לא יועיל בהשתדלותו, כמו ספק פיקוח נפש, דכמו שמחללין שבת על חולה דאמרינן מוטב שיחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, הוא הדין הכא.[25]

וכי בנידון דידן קיימת חלילה ודאות שלא ישובו בתשובה?

ה. אכשור דרא

יתרה מזו, ואדרבה: יש מפוסקי הדור האחרון שהדגישו כי גם אם בעבר היה מקום שלא לחלל שבת עבור 'תינוק שנשבה', הרי שבדורנו זה השתנה המצב וגם עליו יש לחלל את השבת. כך כתב הר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות, ח"ו סי' צ, עמ' קצב-קצד):

ואני נבוך, שבזמנינו שהטיב השי"ת עמנו וישנם ארגונים שפועלים להחזיר הפושעים בתשובה ומצליחים, ותלוי באיזה מקום נמצא ומהו מעמדו וכמה הוא רחוק מהדת וכו', א"כ י"ל דאף אי נימא דתינוק שנשבה אינו בכלל אחיך ואין מצווין להחיותו ואסור לחלל שבת להצילם, מ"מ לחפשי שלפי מצבו כעת נראה לנו שאולי בסופו יחזור בתשובה, ראוי להצילו אפי' במקום חילול שבת, דאף שכיון שעכשיו אינו בכלל אחיך לא נאמר בו דין וחי בהם... מ"מ עדיין יש להתיר לחלל עליו שבת מטעם אחר, והיינו משום דכיון שאם נצילו אולי יזכה בסופו לחזור בתשובה אמרינן בזה חלל עליו שבת אחת כדי ששמא ישמור שבתות הרבה... כנד"ד שאלפים זכו לחזור בתשובה בזמנינו, שפיר שייך הטעם שמותר לחלל שבת כדי דישמור שבתות הרבה. ואף שלא מצאתי באחרונים שהזכירו כן, היינו משום שבזמנם לא היה נפוץ החזרה בתשובה, ומי שחינכוהו אבותיו בדרכי המינות היה נשאר כן לכל חייו רחמ"ל, אבל היום דאכשר דרא[26] ונתרבו הארגונים שפועלים ומצליחים להחזיר אלפים בתשובה, אפשר דאפי' לדעת האחרונים דתינוק שנשבה אין מצווין להחיותו מ"מ אם לפי מקומו ומצבו יש סיכויים שבסופו יחזור בתשובה, וכ"ש אם כבר פועלים אצלו להחזירו בתשובה... אף שכעת הוא עדיין חפשי גמור יש לצדד דלכו"ע שרי לחלל שבת בשבילו...

דברים דומים כתב גם ב'שו"ת שבט הלוי' (ח"ח סי' סז):

...במחללי שבת בא"י וכיו"ב, דיש מיעוט השכיח דהבנים יחזרו לדת ישראל,[27] וגם ידינו תקיפה לעשות בעלי תשובה, אין לנו טעם מספיק לאסור חילול שבת עליהם...

נכון הוא שעיקר התייחסותם הייתה לפיקוח נפש גופני, ברם, דומה כי אחר שהם קבעו כי די ב'סיכויים שבסופו יחזור בתשובה... אף שכעת הוא עדיין חפשי גמור...' (תשובות והנהגות), ודי ב'מיעוט השכיח דהבנים יחזרו לדת ישראל' (שבט הלוי) כדי להתיר חילול שבת, אזי מוכח שמתייחסים אליהם כלכל יהודי, ואם כן אין כל סיבה להניח שההיתר לא יחול גם על פיקוח נפש רוחני.

סיכום

אמור מעתה: א. יש מהפוסקים שסברו שיש לחלל שבת עבור הצלה רוחנית של כל אדם מישראל, יהא מצבו הדתי הנוכחי אשר יהא. גם אם מדובר בהצלת מי שעתה אינו שומר תורה ומצוות, ואפילו אם אין צפי ריאלי שהדבר ישתנה – יחללו עליו את השבת, לא רק להצלה גופנית אלא גם להצלה רוחנית. ב. יש שכתבו כי אף אותם פוסקים שהכריעו בעבר שאין לחלל שבת עבור פיקוח נפש רוחני של מי שאינו מקיים תורה ומצוות, גם הם יסכימו שבימינו המצב השתנה. העובדה שאנחנו רואים לנגד עינינו לא מעט מקרים של חזרה בתשובה, די בה כדי לחייב חילול שבת עבור כל יהודי, יהא מצבו הרוחני עתה אשר יהיה. 'ועמך כלם צדיקים' (ישעיהו ס, כא).

בשל כך, מותר היה לחלל את השבת עבור העולים, והיתר זה בעינו עומד ותקף גם ביחס לחילוץ הנשים, וכיו"ב,[28] ובלבד שאכן נצרכים המעשים להיעשות דווקא בשבת.