זכויות יוצרים על אִמרה מעוטרת

הצגת הבעיה

ראיתי אִמרה יפה מאוירת: 'אט אט את את', נראה שהגה אותה האמן. אם אני רוצה לאייר את האִמרה, למשל כדי להעניק אותה במתנה, מותר להשתמש בה? האם יש לבקש את אישור האמן?

א. זכויות יוצרים על רעיון מופשט

רבים מהפוסקים סבורים שעל פי ההלכה יש לאדם בעלות על יצירה שיצר (הכוונה לבעלות על הרעיון שביצירה ולא רק על החומר בו היא נמצאת), דהיינו שההלכה מכירה ב'קנין רוחני'.[1] אלא שיש לדון בשאלה מה יוגדר כיצירה, דהיינו האם לאדם יש בעלות על כל רעיון שהגה. כמו כן יש לדון בשאלה מהן ההשלכות ההלכתיות של הקניין הרוחני. מוסכם על רוב הפוסקים שלאדם יש בעלות על ספר חדש שחיבר, ואין לאחרים להדפיסו בלא רשותו.[2] כך כותב בשו"ת 'שואל ומשיב' (קמא ח"א סי' מד) המבסס את דבריו על ההיגיון ועל המנהג:

דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ תבל פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם והרי בלא"ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין כל ימיו קבל שכרו מהקיר"ה בווארשא ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם וזה דבר שהשכל מכחישו ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולב"כ זכות.

גם בשו"ת 'משיב דבר' (ח"א סי' כד) כתב כדבר פשוט שלאדם יש בעלות על חידושי תורה שכתב, והוא רשאי ליתן את הזכות להוציאם לאור למי שירצה, אך עם זאת אינו רשאי למנוע את פרסומם:

אינה נקראת שלו אלא ליתנם למי שירצה, אבל מ"מ אין בכחו ורשותו לאבד אותם לגמרי שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים, ולא לכבשם לעצמו, וה"ז דומה לתרומה של בעלים שהן שלו ליתן לכל כהן שירצה ומ"מ לאבד לגמרי אין לו רשות... וה"נ קדושת התורה דאע"ג דנקראת על שמו של המחדש והיא נחלתו להנחיל לכל מי שירצה, אבל דוקא שלא ילכו לאיבוד ולא יהיה בטל חלק הקדושה שבהם ואם רוצה שיאבדו לגמרי אין לו רשות, שהוא נגד דעת התורה ללמד לאחרים.

כל זה כאשר מדובר בחידושי תורה שנכתבו בספר. אך מדבריו של הגר"מ פיינשטיין עולה שאין זכויות יוצרים על עצם החידוש כל עוד לא נעשה איתו משהו ממשי. בשו"ת 'אגרות משה'[3] אסר להעתיק בלא רשות קלטת עם חידושי תורה, אך התיר להקליט את בעל דברי התורה כל עוד לא אסר זאת במפורש. הרי שיש זכויות יוצרים על קלטת שהיא דבר ממשי אך אין זכויות יוצרים על עצם חידוש מופשט. וכבר מצאנו הבחנה זו בשו"ת 'בית יצחק'[4] שכתב שדבר פשוט הוא שמי ששמע חידושי תורה מותר לו ללמדם לאחרים, ורק אם הדפיסם אסור לאחר להדפיסם בלא רשותו.[5] יסוד זה, על פיו אין בעלות על רעיון מופשט מפורש בדבריו של המהרש"ם[6] אשר כותב שרעיון מופשט כמוהו כדבר שאין בו ממש שלא ניתן על פי ההלכה להקנותו.[7] הנידון בדבריו של המהרש"ם הוא זכויות של מי שהמציא סוג מסוים של מסחר שקודם לכן לא חשבו עליו:

וע"ד שאלתו בראובן שהחזיק כמה שנים בעסק קניית חתיכות הנושרים מן הפערקאל בפאבריק של ישראל מהמתחדשים הולכי קדימה בעיר פעסט ועוד חותנו החזיק בזה והוא המציא המסחר הזה למחזיק הפאבריק ומקודם לא ידעו כלל ממסחר הזה כי לא נחשבו לכלום וזלזלו בהם למכרם לעניי העיר בזול גדול ומאז המציא חותן ראובן נהג כמה שנים לקנותם על משקל הקילא ושלחם לביתו וב"ב טרחו ויגעו להכין אותם באופן הראוי למכירה ובמותו השאיר חזקתו לבתו וגם היא ישבה בעיר פעסט ובעלי הפאבריק באו בברית לכל שנה לבל ימכרו יותר לשום אדם זולתה וכל חיותם מזה ועתה קם עליהם שמעון ופעל בתחבולות ע"י אחיו ושותפו של הפאבריקאנט היושב בוויען והוסיף קצת על דמי המקח וקנה שלשים מעטר מחתיכות הנ"ל ונתן לאחותו וגיסו שיעסקו במכירותם ופסק לחיותם של ראובן ואשתו.

בתשובתו כותב המהרש"ם שאף שהאבא טרח והמציא סוג זה של מסחר, אין לו בו קניין הגוף משום שמדובר בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאין בו ממש. בספר 'עמק המשפט'[8] האריך להוכיח שאמנם דבר שאין בו ממש לא ניתן להעביר, למכור או להוריש, אך בעלות על דבר שאין בו ממש, אפשרית. דברים אלו אינם סותרים את דבריו של המהרש"ם, משום שרכישת בעלות על דבר שאין בו ממש צריכה להיעשות על ידי מעשה קניין אגב דבר ממשי, כגון קניין הבית לדירתו, וכאן לא היה מעשה קניין כזה. ואף שיניקת פרי מהקרקע נותנת לבעל הקרקע בעלות על הפרי, יניקת הרעיון מן המוח שהיא יניקה מופשטת שונה מיניקת פרי מהקרקע ואינה נותנת לאדם בעלות על הרעיון.[9] ר' שמעון שקאפ בחידושיו העלה אפשרות להשוות בין זכייה בדקל לפירותיו לבין זכייתו של מי ששכר פועל, בתוצר מחשבתו של הפועל:

דגם על דבר שבא על ידי חכמת האדם שייך זכות בגופו לזכות בדבר שבא על ידי מחשבותיו שזכה גם בכלי המחשבה לזכות במה שימציא על ידיהן... אם המציא בפועל כלי וחפץ על ידי חכמתו דהכלי כמו שהוא הוא דבר חדש אז מציאותו שייך לממציא הדבר, ומשום הכי כיון שמכר לו חכמתו היינו גופו ואבריו אשר המציאו הדבר הזה בעולם אז מיד כשבא הדבר הזה לעולם הוא של הקונה.[10]

דברים דומים כותב ר' שמעון שקאפ בחידושיו למסכת בבא קמא שם הוא מבאר את ההיגיון בכך שהתורה החשיבה את החופר בור ברשות הרבים כבעל הבור:

כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם ע"פ דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עלי' לכל דבר זכות, כ"כ קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם בעל הבור ובעל האש וחייבה בנזקין את בעל המזיק.[11]

נראה שדברים אלו אינם חולקים בהכרח על דברי המהרש"ם, משום שמדובר כאן בדבר ממשי שהומצא מכוח חוכמתו של הממציא, ואילו המהרש"ם מדבר על רעיון מסחרי.

גם מדבריו של ה'דברי מלכיאל' (ח"ג סי' קנז) עולה שאין זכויות יוצרים על רעיון מופשט כל עוד לא נעשה בו משהו ממשי:

ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי בדבר אשר אחד המציא לעשות מים מתוקים ומריחים והשיג רשיון ע"ז מבית מועצות הרפואה בווארשא ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט. והדפיס ניירות שקורין עטיקעטין [תוויות] להדביק על הכלים של מים הנ"ל ובניירות הנ"ל מפורש שמו והרשיון מהממשלה ע"ז. ועתה קם אחד הדר במרחק ט"ז פרסה ממנו והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ"ל ועושה ג"כ מים הנ"ל ומדביק עליהם עטיקעטין שכתבו בהם שם האיש הנ"ל. וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה. וגם כי עי"ז תתמעט פרנסתו. כי אם לא ימכור הלה אזי ימכור הוא למקומות ההם.

הרי שדן רק באיסור על השני ליהנות מהרישיון שהשיג הראשון בטורח ובהוצאה, ולא בעצם זכותו של הראשון על הרעיון לעשות מים מתוקים ומריחים כאלו, אף שלפי המתואר בשאלה הייתה זו המצאה שלו.[12] וכן כתב הרב צבי בן יעקב (שימוש בשם מסחרי (מוניטין) של אחר, אתר 'פסקים'):

שם – מוצלח ככל שיהיה – אינו יצירה במובן המשפטי הלכתי של זכויות יוצרים. יש להבחין בין יצירה ספרותית או מוזיקאלית לבין קריאת שם. ביצירה צריך להיות מן החידוש, יצר דבר שלא היה קודם לכן בעולם. החידוש יכול להיות בתחום ההמצאה וגם בתחום האיסוף והכינוס. תנאי בהיותה יצירה – שאין אדם יכול להגיע אליה אלא ע"י עמל וחכמה. קריאת שם אפילו ע"י הברקה, אף שלעיתים יש בזה משום חכמה, צריך לבחון אם אכן נוצרה כאן יצירה חדשה. בא בעל עסק לפרסומאי וביקש ממנו שם לעסק. ישב הפרסומאי וחשב, העלה הצעות שונות, לבסוף הציע שם שהוא שילוב של מילים הכתובות בתנ"ך, או שיבוש שם לועזי וכד', האם הוא יצר יצירה? השמות היו קיימים בעולם בצורה כזו או אחרת, חכמת הפרסומאי היתה ההתאמה המושלמת. לקחת דבר קיים ולהתאים אותו לדבר אחר, אין בכך משום יצירה.

ב. כאשר הרעיון הוא סחיר

יש שכתבו שבימינו נחשבת יצירה כדבר שיש בו ממש משום שהעולם רגיל לסחור בה, וממילא מי שפוגע בזכויות היוצרים נחשב לגזלן:

שאם העולם סוחר בהמצאת חוכמה, ונותנים בעלות לממציא, יש לראות הבעלות כחפץ גשמי, והבעלות על היצירה היא בעלות קניינית, ככל רכוש שיש לאדם שאסור לגזול ממנו. בזמנים עברו המושג של המצאת יצירה היה נחשב לדבר שאין בו ממש. כיום שהעולם סובב סביב סחר בהמצאות וחוכמות, יש לראות את היצירה כדבר שיש בו ממש. ולכן אם מפר את הזכויות של החבר ומשתמש בהמצאת החוכמה שלא כנהוג נחשב לגזלן. [ולכן הראיה שמביאים מפוסקים שהיו לפני קרוב למאתיים שנה לא רלוונטי, מאחר והסחר בשוק השתנה, וגם לשיטות שהתירו יתכן שכיום ההגדרה ההלכתית תשתנה].[13]

נראה שדברים אלו תלויים במחלוקת הפוסקים בשאלה האם מועיל קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם: הסוברים שמועיל סיטומתא בדבר שלא בא לעולם יאמרו שיועיל מנהג המדינה לקנות ולהקנות זכויות יוצרים אף שהן 'דבר שאין בו ממש', אך הסוברים שקניין סיטומתא אינו מועיל בדבר שלא בא לעולם, יאמרו שלא ניתן לקנות ולהקנות זכויות יוצרים אף שכיום מקובל לסחור בהן.[14] מכל מקום אף אם נאמר שמנהג המדינה מועיל להחשיב את היוצר כבעל הזכויות על פי ההלכה, זהו רק לדברים שרגילים לסחור בהם, אך בדברים שאין רגילים לסחור בהם – לא יהיו ליוצר זכויות יוצרים לכולי עלמא, וכן כתב שם בית הדין בהמשך דבריו:

כאשר החוק לא רואה את הטרחה לזכויות יוצרים – סוג של יצירה שלפי החוק מותר להעתיק, או שאין כאן יצירה לפי החוק, גם לפי הלכה לא יוכל הבעלים להגן על הטרחה שלו. מאחר וכדי ליצור קניין על בעלות רוחנית צריך שבעולם יסחרו ביצירה הזו, אך אם לא סוחרים ביצירה כזו, ולא נהוג לשלם על טרחה מסוג כזה, לא נחשב לבעלות קניינית, ולכן אין איסור להעתיק.

וכן כתב הרב אברהם שרמן שזכויות יוצרים שייכות רק כאשר ליצירה יש ערך בעיני הציבור מבחינה מסחרית.[15]

ג. איסור 'גזל' ודין 'נהנה'

הבאנו לעיל את דעת הסוברים שכיום המשתמש בהמצאת החוכמה של אחר שלא כנהוג נחשב כגזלן. אכן בשו"ת 'מחנה חיים' (ח"ב חו"מ סי' מט) הביא מהספרי שהאומר בשם עצמו דברי תורה ששמע מאחרים עובר על איסור הסגת גבול,[16] וכמו כן הוכיח מהגמרא במסכת סנהדרין[17] על פיה נכרי שעוסק בתורה נחשב כגזלן על פי הכתוב 'תורה צוה לנו משה מורשה', לנו מורשה ולא להם, שאיסור גזל שייך גם בקניין רוחני:

בכל איש השולח יד בחכמת חבירו אשר זכה בחלקו מן השמים הוא גזלן גמור כי זהו תורת האיש אשר נפל בגורלו.

אולם בשו"ת 'מהר"ם שיק'[18] חלק עליו, וכתב שלפי מה שנפסק להלכה שאין איסור גזל בקול משום שנחשב דבר שאין בו ממש,[19] וכפי שמטעם זה גם קול, מראה וריח אין בהם משום מעילה,[20] הוא הדין שאין איסור גזל כאשר אדם אומר בשם עצמו חידושי תורה שחידש אחר. אמנם גם לשיטתו הדבר אסור אך לא מטעם גזל אלא משום 'מדבר שקר תרחק' או מחמת גניבת דעת.

ב'שדי חמד'[21] דחה את דברי המהר"ם שיק, וכתב שיש לחלק בין גזל שופר או מגילה שם לא לקח דבר שהרי את השופר והמגילה עצמם החזיר, ולא לקח אלא רק את הקול והוא דבר שאין בו ממש, לבין אומר בשם עצמו דברי תורה של אחרים שנחשב גזל משום שחיסר דברים שהיה מוטל עליו לומר, והרי זה דומה למה שאמרו חז"ל שכל שאינו משיב שלום נקרא גזלן,[22] וכן כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן,[23] והכול הוא משום שחיסר דברים שהיה מוטל עליו לומר.

מדברי ה'שדי חמד' עולה שגם הוא מסכים שאין בעצם לקיחת הרעיון של אחרים משום איסור גזל, ואיסור הגזל הוא רק בכך שנמנע מלומר מיהו בעל הרעיון, כלומר הגזל הוא של המילים אותם לא אמר ולא של הרעיון עצמו, ואף ה'מחנה חיים' שהזכיר איסור גזל והסגת גבול לא דיבר אלא על מקרה בו אדם מייחס לעצמו חידושים ששמע מאחרים, ולא על מצב בו הוא עושה שימוש ברעיון של אחר בלא לייחס אותו לעצמו. על כן נראה לעניות דעתי שקשה לייחס איסור גזל למי שמשתמש שלא כדין ברעיון של אחר, וכן כתב בספר 'עמק המשפט'[24] שאין בזה דין גזילה, אך יש לאסור זאת מדין 'נהנה' מרכוש חברו. אכן אם יסוד האיסור הוא מדין 'נהנה' יש מקום לחייב את הנהנה רק אם ההנאה גורמת חיסרון לבעלים, שאם לא כן יהיה הנהנה פטור כדין 'זה נהנה וזה אינו חסר'. על כן אם השימוש של השני גורם לראשון הפסד לקוחות או הפסד הכנסות וכד', יש מקום לחייבו, אך אם לא נגרם לראשון כל הפסד – יהיה השני פטור, ויהיה אף מותר לו להשתמש לכתחילה ביצירתו של הראשון אלא אם כן הראשון אסר זאת במפורש משום שמעוניין להרוויח על היצירה, ובלבד שמדובר ביצירה שניתן להרוויח עליה.[25]

סיכום

בנידון שלפנינו מדובר ברעיון שהוא פרי מחשבתו של ההוגה אותו. כפי שראינו אין על פי ההלכה זכויות יוצרים על רעיון מופשט שלא בא לידי יישום ממשי. נכון שכאן מדובר על סיסמה שהודפסה ואוירה אך עצם ההדפסה והאיור אינם רעיון מחודש שניתן לראותו כיצירה, ובכל מקרה לא נעשה שימוש בהדפסה ובאיור של הממציא אלא ברעיון כשלעצמו. בנידון דידן גם אין מדובר ביצירה או בהמצאה שסוחרים בה ועל כן אף הסוברים שביצירה כזו יש קניין רוחני, יודו שבנידון דידן אין ליוצר קניין רוחני ביצירתו. בנוסף, השימוש שעליו מדובר כאן הוא שימוש פרטי ולא מסחרי, כך שלא נגרם כל הפסד לממציא הסיסמה ועל כן בכל מקרה מדובר כאן במצב של 'זה נהנה וזה אינו חסר'. על כל זה יש להוסיף את הספק האם האמן הוא זה שהגה את האִמרה. ייתכן שהאִמרה אינה כלל פרי מחשבתו כך שבכל מקרה אין לו זכויות יוצרים עליה. יש עוד לציין ש'דינא דמלכותא' בעניין זה אינו חד משמעי כך שגם אין מקום לאסור זאת מחמת 'דינא דמלכותא'.[26] על כן נראה שמותר להשתמש באִמרה זו של איור ושליחה לחברות, גם בלא קבלת רשות מהאמן. אכן, אם ידוע מיהו בעל הרעיון יש לציין את שמו, ו'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'.[27]