הפליית האישה לטובה

הקדמה

ההפליה היא הבחנה או התייחסות למאן דהוא השונה מזו המופנית לזולתו, פעמים לטובה ופעמים לרעה. מקובל לחשוב שההלכה מפלה את האישה לרעה בהשוואה לאיש או בשל היות האישה אישה. כנראה על רקע זה נחקק במדינת ישראל, בכנסת ישראל, חוק שוויון זכויות האישה, תשי"א, 1951. בסעיף 1 נאמר:

דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית: וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האישה, באשר היא אישה, לכל פעולה משפטית – אין נוהגים לפיה.

אומנם השופט שרשבסקי החזיק בדעה שהחוק מכוון לבטל הוראת חוק שמפלה את האישה לרעה, ולא להוראת דין דתי, אבל השופט זילברג גרס שהוא מכוון גם להוראת דין דתי. בימינו הוכרע הוויכוח לטובת השופט זילברג, ואפילו בגין חוקי היסוד שנחקקו מאז. אף אם ננקוט כשופט שרשבסקי שהחוק אינו מכוון לבטל הוראת דין דתי, קרוב לוודאי שבתודעתם של המחוקקים בכנסת ישראל של ימינו הייתה רווחת ההערכה שלפי משפט התורה האישה מופלית לרעה, והמחוקקים נזעקו לגאול אותה ולדאוג שייקבע בחוק דין אחד לאיש ולאישה. בדברינו נפריך הנחת יסוד זו, לפיה כאילו האישה מופלית לרעה במשפט התורה.

להלן נתייחס למקרים שבהם ההלכה הפלתה את האישה לטובה בהשוואה לאיש, והם אינם מעטים. כמותם יש מקרים, גם הם אינם מעטים, שבהם ההלכה הפלתה את האיש לטובה בהשוואה לאישה. מכיוון שכך הם פני הדברים, כל הרוצה לסכם ולומר שבסך הכול ההלכה מפלה את האישה לרעה בהשוואה לאיש יצטרך להוכיח אחת מן השתיים:

1) מבחינה כמותית גדול מספר המקרים שבהם ההלכה הפלתה את האיש לטובה על פני האישה. המחזיק בטענה זו – חובתו להוכיח שיש רלוונטיות לכמות.

2) מבחינה מהותית ההלכה הפלתה את האיש לטובה על פני האישה, משום שביסוד ההפליה מונחים עקרונות המצביעים על העובדה שהיחס הבסיסי של ההלכה לאישה מדרג אותה כשנייה בחשיבותה אחרי האיש.

א. גישת ההלכה ביחס לאישה

לדעתנו ההלכה מתייחסת לאיש ולאישה כאל בני אדם שנבראו בצלם אלוקים, ומבחינה זו הם שווים לכל דבר ועיקר. ואולם למעשה לכל אחד משני המינים יש ייחוד פיזיולוגי, ייחוד מנטלי וייחוד פסיכולוגי. לכל אחד מהם יכולת למלא פונקציות גופניות וחברתיות שונות, ועם זאת יש להם גם יכולות שוות בתחומים מסוימים. מעצם בריאתם אמורים איש ואישה להתחבר ולהתמזג זה בזה. לכן לענ"ד ההלכה השכילה כשקבעה דינים שווים ודינים שונים לאיש ולאישה, על בסיס המאחד והמייחד שיש בעצם בריאתם. על בסיס ייעודם עליהם לבנות ביחד תא משפחתי, שאמור להיות ייעודי וערכי. לכן, נבצר מבינתי להבין את יומרתם של המחוקקים לקבוע שיטה משפטית שבה דין אחד לאיש ולאישה. אינני יודע אם מחוקק יכול להתעלם מהייחודיות שיש לאיש ושיש לאישה, ואם נכון וטוב להתעלם מהייחודיות שיש לכל אחד, כך בענייני עבודה וכך בענייני צבא ועוד. על כל פנים כדי לאשש את התזה שלפיה במשפט התורה יש יחס שווה לאיש ולאישה, והאי־שוויון הנחזה הוא רק פונקציונלי, נעיין בכמה מקרים שבהם הופלתה האישה לטובה, ונבדוק את הבסיס הרעיוני שעומד ביסודה של אותה הפליה. עיון כזה מלמד שברובם המכריע של המקרים שהאישה הופלתה בהם לטובה, הנימוק לכך הוא ההגנה על כבודה ועל צניעותה בבחינת 'כל כבודה בת מלך פנימה'. לענ"ד הגנה זו נעשתה לא רק לאישה באשר היא אישה, אלא גם בגלל היותה מיועדת להיות חלק מרכזי בתא משפחתי, ייעודי וערכי. עוד אני סבור שגישה זו של ההלכה היא זו שעומדת ביסוד הדינים שבהם נראה לכאורה שהאישה הופלתה לרעה, ולא חלילה שהיא אינה ראויה בכישוריה ובאמינותה.

1. מאמר אדמון

מפורסמת היא תמיהתו של אדמון (כתובת פי"ג מ"ג; ב"ב פ"ט מ"א): 'בשביל שאני זכר הפסדתי?!' לאמור: בדיני הירושה של התורה יפה כוח הבן מכוח הבת, שאין הבת יורשת את אביה אלא כשאין בן. ובכל זאת חכמי ישראל תיקנו שהבנות ניזונות מנכסי האב המנוח, עד שתתבגרנה.[1] מזונות אלו יוקצו על חשבון הירושה של הבנים. לכן כשנכסי העיזבון מרובים, הבנות תיזונה מהם, והנותר מהם עובר לירושת הבנים, וכשנכסי העיזבון מועטים ומספיקים רק למזונות הבנות, הבנות ניזונות, ואילו הבנים, שאין להם אפילו דמי מזונות, ייחזרו על הפתחים. על הפליה לרעה זו כלפי הזכר תמה אדמון, משסבר שהוא יופלה לטובה בירושה. רשב"ג תמך באדמון, ואולם לא נפסקה ההלכה כרשב"ג וכאדמון, והבת הופלתה לטובה, משום שההלכה רגישה לכבודה של הבת ולצניעותה, ופוסקת שלא תחזר על הפתחים. רעיון זה של כבוד הבת והאישה וצניעותן הוא זה שעומד ביסוד ההלכה שלכאורה מפלה לרעה את הבת – שאינה יורשת את אביה כשיש בן, ואת האישה – שאינה יורשת את הבעל. בשל כבודן וצניעותן הן אינן נושאות בנטל פרנסת עצמן ופרנסת בני ביתן.

2. עדות אישה

אף זו מן המפורסמות, שההלכה הפלתה לרעה את האישה לעומת האיש, בפוסלה אותה להעיד ולדון, אך פחות מפורסמת היא ההלכה שנהגו בה למעשה להפלות לטובה את האישה הצנועה הנתבעת לדין או הנתבעת להעיד בביה"ד, ופסקו עליה שלא להופיע בביה"ד בגלל צניעותה. במקרה כזה ביה"ד שולח את שליחיו אליה,[2] מה שאין כן באיש, שהוא חייב להגיע לביה"ד, אלא א"כ הוא תלמיד חכמים. מאותו טעם של כבוד האישה וצניעותה נפסלה האישה מלהעיד ומלדון, ובוודאי לא בשל חוסר כשירותה וחוסר אמינותה. כך עולה מאותה סוגיה (שבועות לא ע"א). הרי אישה יכולה לדון ולהעיד בדרך של קיבלוה בעלי הדין – ודבורה הנביאה תוכיח. לגבי אמינותה, התוספות הם בדעה שהכלל 'עֵד אחד נאמן באיסורים' נלמד מאמינותה של האישה בנוגע לספירת ימי טומאתה.[3] ועוד לגבי אמינותה – בגמרא (כתובות פה ע"א) נאמר שאישה נתבעה בבית דינו של רבא, ואותה אישה חויבה להישבע. אמרה לרבא בת רב חסדא, אשתו של רבא, שהנתבעת חשודה להישבע לשקר. רבא האמין לאשתו, ולכן חייב בשבועה את התובע. לימים ישבו רב פפא ורב אדא בר מתנא בפני רבא, והביאו לפניו תביעה לפירעון שטר. אמר רב פפא לרבא שהוא יודע שאותו שטר פרוע. שאל רבא את רב פפא אם יש עוד עֵד אחר עימו, כדי שיהיו שני עדים, ורב פפא השיב בשלילה. רבא לא התחשב בדברי רב פפא, ולכן תמה רב פפא: במה אני שונה מביתו של רב חסדא, שרבא האמין לה, ולו לא האמין?! על כך השיב רבא לרב פפא שאת ביתו של רב חסדא הוא מכיר, וידוע לו שהיא אמינה ואינה משקרת, אבל את רב פפא טרם הכיר ואין הוא יודע שהוא אכן אמין. יתר ע"כ ישנן הלכות רבות שבהן באה לידי ביטוי אמינותה של האישה. הלכה אחת מיני רבות: נאמנת המיילדת לומר זה כהן וזה לוי וזה ממזר, אם אין ערעור על אמינותה.[4] לא זו אף זו, אף שהכלל בהלכה שהסמכות המקומית לביה"ד נקבעת בד"כ ע"י הנתבע, כלומר התובע הולך אחר הנתבע, י"א שבתביעות שבין האיש ואשתו, אף שהאישה תובעת, בעלה הנתבע ילך אחריה.[5] והכול בגלל כבודה, שלא תזדלזל.

3. מצוות השבת אבדה וקניית שדה

ומעניין לעניין שלא באותו עניין. חובה על מוצא אבדה להכריז על מציאה ולטפל בה עד שהמאבד יימצא והאבדה תושב לו. אסור למוצא להתעלם מן האבדה, כדי שלא יזדקק לטפל בהשבתה. עם זאת יש סוג אבדה, שאין לפי כבודו של זקן או תלמיד חכמים לטפל בהשבתה, ולכן הוא פטור מלהשיבה, ומותר לו להתעלם ממנה. יש אומרים שגם אישה פטורה מהשבת אבדה כדין זקן ואינה לפי כבודו, מפאת צניעותה. דעה זו הובאה ע"י ר"ש משאנץ והרא"ש,[6] ואף שדחו אותה – הדחייה נובעת מהנימוק שאם דרכה להתעסק באבידות מסוימות שהן שלה,  חייבת בשל אחרים. עיקרון זה חל גם בת"ח. כמו כן במקרה של איש שקנה שדה, יכול השכן (בר מצרא) לחייבו שיעביר לבעלותו את השדה. לא כן כשאישה קנתה שדה, שאין שכן יכול לסלקה, כי אין דרך אישה לחזר אחר מי שיש לו קרקע למכור.[7] יש אומרים שגם האישה שמוכרת קרקע, מכירתה מוגנת מפני בר מצרא, להבדיל מאיש שמוכר קרקע,[8] והכול מתוך הגנה על צניעותה. וב'באר היטב'[9] ביאר שמדובר שאין לה מי שיפקח על עסקיה, ורצו חז"ל שיהיו מעשיה קיימין, כדי שיזדרזו בני אדם לקנות את שלה.

4. מעשה ידיה של האישה

מן המפורסמות היא שרק האיש חייב במזונות אשתו ובניו ובנותיו ממנה, והיא אינה חייבת. יתרה מזו, האישה יכולה לומר שהיא מעדיפה לעבוד ולשמור לעצמה את מעשה ידיה, ולפטור את בעלה ממזונותיה אי אפשר בתקנת חכמים. הבעל אינו יכול לחייבה לעבוד ויזכה במעשה ידיה והוא יפרנסנה.

ומעניין לעניין. בגמרא (גטין מא ע"א) הובאה ברייתא ובה שתי דעות: דעת ת"ק שהעושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אישה, גובין משאר נכסים, אם מכר את אותם נכסים ששעבד. רשב"ג אומר, בעל חוב גובה משאר נכסים, אישה אינה גובה משאר נכסים, אלא מכירת הנכס הממושכן בטלה, כדי שיהא מזומן לאישה, שאין דרכה של אישה לחזר על בתי דינין. ואף שאין הלכה כרשב"ג, רשב"ג בדעה שאותה מגמה להגן על כבוד האישה וצניעותה, וזו צריכה לבוא לידי ביטוי גם בדיני השעבודים. כמו כן יש גם מי שפסק הלכה כרשב"ג.[10]

5. העדפת נשים בהקשר ללבוש ולהוצאה מן השבי

אף שאמרו שהאיש קודם לאישה להחיות, בגלל שהוא מצווה במצוות יתרות ולהשיב אבדה, הנה האישה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי כדי להגן על צניעותה וקדושתה. ויש אומרים שאם האישה מקיימת המצוות המוטלות עליה, והאיש אינו מקיים המצווה עליו, היא קודמת לו להחיות.[11]

6. בריאת העולם וממעמד הר סיני

לפי ההלכה, גם האיש וגם האישה שווים בהיותם בני אדם שנבראו בצלם, שהרי על אדם הראשון וחוה נאמר, בראשית א, כז: 'ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם'. חז"ל הביאו לידי ביטוי את השוויון ביניהם כשאמרו במדרש[12] שדו פרצופים בראם, גב לגב. בריאה כזו של זכר ונקבה, אם היא אגדית וכל שכן אם הייתה ממש, היא מודל של שוויון מוחלט בין בני זוג, שוויון שהוא מרשם לשיתוק, כי כל אחד מהם עלול לנוע לכיוון מנוגד. לכן לדברי חכמים במדרש, ה' ניסר בין הגבים והעמידם זה ממול זה כדי שיתחברו ויתמזגו שניהם. ואם עליה נאמר שתהיה 'עזר כנגדו', עליו נאמר 'לכה דודי לקראת כלה', שהוא ייחזר אחריה. ולא עוד אלא שניתנה לאישה זכות קדימה במצוות הדלקת נר שבת על פני בעלה,[13] כדי שיתייחס אליה, לאור אישיותה וחכמתה, ולא בגלל נשיותה.

אנו עומדים בפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו במעמד הר סיני. חז"ל אמרו במדרש שה' ציווה את משה שיקבל קודם כול את הסכמת הנשים, ורק לאחר מכן את הסכמת הגברים, שנאמר: 'כה תאמר לבית יעקב' (שמות יט, ג), ותרגם יונתן בן עוזיאל: לנשות בית יעקב, 'ותגיד לבני ישראל'. נימקו חכמים במדרש שבעת הבריאה ציווה ה' את האדם הראשון שש מצוות, ולא התחיל באישה, ולא נתקיימו בידי האנושות. אדרבה, האנושות של אז הגיעה לדור המבול, לדור הפלגה ולסדום ועמורה. במעמד הר סיני, שנועצו בנשים תחילה, נתקיימו בידינו תרי"ג מצוות עד עולם.

[1].     כתובות פ"ד מ"ו.

[2].     שבועות ל ע"א; חידושי ר"י מיגאש, שבועות שם; שו"ע, חו"מ סי' יא סעי' ה; שם, סי' קכד סעי' א.

[3].     תוס', גיטין ב ע"ב ד"ה עג.

[4].     ר' קידושין עג ע"ב; רמב"ם, הל' איסורי ביאה פט"ו הל"ב; שו"ע, אה"ע סי' ד סעי' לה; בית שמואל, לשו"ע שם ס"ק י.

[5].     שו"ת דברי מנחם, סי' כח.

[6].     מובא בשטמ"ק, ב"מ ל ע"א.

[7].     ב"מ קח ע"ב; רש"י, ב"מ שם; רמב"ם, הל' שכנים פי"ב הי"ד; שו"ע, חו"מ סי' קעה סעי' מז.

[8].     שו"ת מהר"ם אלשיך, סו"ס פד; רמ"א סי' קעה סעי' מז.

[9].     באר היטב, לשו"ע שם ס"ק עט.

[10].   עי' מאירי, גיטין מא ע"א.

[11].   עי' שו"ת ציץ אליעזר, חי"ח סי' א.

[12].   בראשית רבה, פרשה ח.

[13].   מ"ב, סי' רסג ס"ק יא.