המשפט והמלחמה

א. תכלית המשפט

המשפט בישראל מכוון לקביעת הצדק ומבדיל בין טוב לרע, וזאת בהתאמה למשפט האלוקי כפי שהביע זאת אברהם אבינו כלפי רבונו של עולם (בראשית יח, כה):

חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט.

הדבר בא לידי ביטוי גם בתיאור דמותו של הדיין הרצוי, כאשר הרמב"ם מדגיש שלא די בכך שהוא בעל ידע תורני נרחב אלא עליו גם להזדהות עם חיפוש הצדק, הדיין הרצוי הוא מי שטבעו לחפש צדק ולהתקומם כנגד עוול, וכך מתאר זאת הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה"ז):

ובכלל אנשי חיל, שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כעניין שנאמר: (שמות ב): ויקם משה ויושיען.

הרמב"ם בחר בדוגמה הזו של משה רבנו כדי להדגיש שמדובר על תנועת נפש טבעית של משה עוד בטרם קיבל נבואה. הוא איש זר ובכל זאת מתערב ומתקומם כנגד עוול ומושיע את בנות מדין. תכונה זו של הדיין חשובה דווקא משום שהמשפט בישראל אינו מסתפק במתן מענה לסכסוך מקומי, אלא עניינו לרומם את הציבור ולהטמיע בו את המחויבות ליושר ולצדק באמצעות הפסיקה שמתפרסמת ותורמת לחידוד תפיסת הצדק בציבור, לכן רק דיין שהרצון להציל עשוק מיד עושקו טבוע בנפשו פסקי הדין שלו ישקפו את ההבחנה המדויקת בין טוב לרע ובין צדיק לרשע. כמובן הוא יתבסס על עדויות,1הוכחות ובחינת טענות הצדדים.2 ההלכה מעמידה לרשותו של הדיין מנעד רחב של הגדרות משפטיות שעל ידן הוא יכול לדייק את תפיסת הצדק. פעמים שההכרעה תהיה חדה וברורה - פלוני גזל או רימה ולכן הוא רשע ופסול לעדות. פעמים שההכרעה אינה פוסלת את האדם כולו אלא המעשה נחשב בעיני חז"ל למעשה רשע והוא עדיין כשר לעדות,3 ובחלק מהמקרים הצד שכנגד יכול להחזיק כלפיו טינה - 'תרעומת'.4 ופעמים שהביקורת על מעשיו עוד יותר מתונה - 'אין רוח חכמים נוחה הימנו', או 'מחוסר אמנה'.5 כאמור, תכלית המשפט היא להבחין בין צדיק לרשע וזה מתקיים על ידי הכרעת הדין, בנוסף הפסיקה אמורה להשפיע גם על תפיסת הצדק הכוללת ולכן בעלי הדין נדרשים לראות בפסק הדין הדרכה לצדק התורני וליישר עצמם אליו. ה'חזון איש' בספרו 'אמונה ובטחון'6 מסביר שלפעמים הנטייה הטבעית שלנו לקביעת הצדק אינה נכונה, ועל כן עלינו לדייק אותה על ידי בירור ההלכה. הוא מביא דוגמה איך שינוי מסוים משנה את הדין וממילא את היחס כלפי אותו מעשה. בדרך כלל אסור לפתוח עסק מתחרה סמוך לעסק קיים (מלבד תושב העיר הרשאי להתחרות עם שכנו) וממילא כאשר אדם ינסה לפתוח עסק חדש שמתחרה עם תושב העיר, הוא פועל שלא כדין והיחס אליו יהיה בהתאם. לעומת זאת, כאשר מדובר על תלמוד תורה, ההלכה שונה, ויכול אדם לפתוח מוסד חדש (על מנת להרבות בלימוד תורה), וממילא אדם שלפני כן הקפיד על מי שפתח עסק חדש עכשיו יקדם בברכה את התלמוד-תורה החדש, נמצא שהיחס למקרים אלו משתנה על פי קביעת ההלכה.7

ב. מלחמה ומשפט

המשפט קובע את דיני המלחמה הן בעצם ההחלטה לצאת למלחמה הן מצד אופן הלחימה כגון פגיעה באוכלוסייה אזרחית תוך כדי פעילות צבאית.8 מערכת המשפט נותנת גיבוי משפטי ומוסרי לדרך הלחימה, כך עולה מן ההלכה האומרת שכדי לצאת למלחמת רשות צריך להתייעץ עם הסנהדרין,9 ובמדרש נאמר שדוד המלך קיבל את גיבוי הסנהדרין לכל מלחמותיו. וזו לשון המדרש (בראשית רבה סג, ח):

אדמוני אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים, כיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב (ש"א טז, יב): וישלח ויביאהו והוא אדמוני, נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים. עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג.10

מעבר לצידוק המוסרי ישנו שינוי גם באופן שבו בוחן המשפט את דיני המלחמה, אם בשגרה כל מקרה נידון לגופו, הרי שבזמן מלחמה ההסתכלות היא ציבורית, לא בוחנים האם אדם פלוני צדיק או רשע אלא בוחנים את שייכותו לעם, בבחינת 'הלנו אתה אם לצרינו'? המשפט לא יעסוק במעמדו הפרטי של המחבל - האם הוא היה מעורב ממש או רק הביע תמיכה, אלא בשייכותו לקולקטיב - לעם וזה כשלעצמו מצדיק פגיעה בו. הדרכה זו למדנו מתורתו של המהר"ל11 אשר בא להצדיק את שמעון ולוי אשר הרגו את כל אנשי שכם ולא הבחינו בין מי שפגע בדינה לבין יתר אנשי העיר. הוא מסביר שבזמן מלחמה המאבק הוא בין העמים ובמלחמה יש להתייחס לעם בכללו ולא לפרטים. דין אנשי שכם נבע מהיות 'אומה' אחת, כבני יעקב שהם 'אומה' אחת, 'ומכיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם, מותרים לבוא עליהם למלחמה'. העולה מדבריו ששמעון ולוי פגעו בתושבי העיר למרות שהתושבים לא פגעו או הרעו להם אלא אך ורק בגלל שייכותם לעיר שכם, ובהמשך דבריו הוא מסביר שהיה בכך תועלת (נקמה) ולא מדובר בהריגה לשמה. הפוסקים הבינו מכך שכל פעולה מלחמתית הנדרשת להכרעת הקרב – מותרת, גם אם היא תפגע באופן שאינו מידתי בבלתי מעורבים.12 כך כתב הרב צבי שכטר (בעקבי הצאן, סי' לב עמ' רז):

אם יש צורך בכך - כי לפעמים מן הנמנע לברר מי הם המחבלים והטרוריסטים המארגנים את הפרעות ואת המהומות - רשאים וחייבים צה"ל להכות ואף להרוג כפי הדרוש לנצח במלחמה אף אחרים מאותה האומה שהם חפים מפשע.

בעקבות המהר"ל כתב הרב יעקב אריאל (תחומין י, עמ' 62):

במלחמה נוהגים כללים אחרים מאשר בחיים האזרחיים. הטעם לכך הוא, שמלחמה שונה מסכסוך אישי, היא עימות בין עם לעם (גור אריה פרשת וישלח), ואין בית דין שיכול לדון בין העמים. רק על מלך המשיח נאמר ושפט בין הגויים (ישעיהו ב). אולם עד אז אין לעמים אפשרות אחרת אלא להגן על עצמם מפני תוקפיהם על ידי השבת מלחמה שערה עד הנצחון הסופי.

דברים אלו מופנים גם כלפי הפרקליטות אשר בימים אלה החלה בהליך משפטי של חקירות ואיסוף נתונים כנגד מחבלים שהיו מעורבים בטבח בשמחת תורה.13 כיום אין בית משפט מיוחד לשפיטה של מחבלים ועל כן ברירת המחדל היא בית משפט פלילי.14 לפי מה שנתבאר אין לכך כל פשר, וזו טעות בתפיסת דיני המלחמה. לפי משפט התורה אין שום מעמד משפטי למחבל. אין לנהל משפט פרטי נגד כל מחבל שנעצר במסגרת הלחימה עמנו, השייכות שלו ברורה ומעתה אין לו שום זכות משפטית, במובן של הוכחות וראיות, כי די בכך שהוא השתייך למתקפה מולנו. זה עניינה של מלחמה, המחבל מאבד את זכותו להליך פלילי רגיל שבו הוא זכאי לייצוג על ידי הסנגוריה הציבורית. יתרה מזו, כללי הדין של המשפט הפלילי לא מיועדים למחבלים, הם מיוסדים על חזקת החפות וכדי להרשיע אדם צריך השופט להשתכנע מעבר לספק רגיל. כאמור על פי המהר"ל די בשיוך מחבל לאומה רשעה, כדי להתיר את דמו ואין צורך בניהול תיק משפטי מפורט כנגדו.15

 ג. רוח הלחימה

דברי המהר"ל על הצד הציבורי שיש במלחמה מובאים באופן דומה על ידי הרמב"ם בהלכות מלכים כאשר הוא מתאר את רוח הלחימה ששורה על הלוחם בעם ישראל. הרמב"ם פסק כי לוחם היוצא לקרב צריך להתמקד במשימה ולהסיח דעתו מבני ביתו, היות שהזהות הפרטית שלו אינה העיקר אלא במקומה מגיעה רוח קרב וגבורה היונקת את כוחה מהצידוק המשפטי והמוסרי של הלחימה, ועל כן כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הט"ו):

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו.

סיכום

בימים שבשגרה תפקיד המשפט להציל עשוק מיד עושקו ולהטמיע בציבור את התפיסה הנכונה לצדק על פי הדרכתה של תורה. דיני המלחמה מכוונים רק כלפי האומה ולא לפרטיה, ועל כן במקום שיש מלחמה כנגד הרוע יהיה גיבוי משפטי ומוסרי לדרכי הלחימה המכוונים למגר את הרשעה כולה ופועלים לניצחון מלא ללא מגבלה של 'מידתיות'. כמו כן בזמן מלחמה, אין מקום להליך משפטי פרטני כנגד מחבלים ותומכיהם, די בכך שהם שייכים לצד הרשע כדי להטיל עליהם אשמה. הרמב"ם פוסק שזו רוח הקרב שאמורה ללוות את החייל במלחמה לעזוב את ענייניו הפרטיים ולהתמלא בידיעה שהוא נלחם את מלחמות ה'.