קניין באמצעות אנשי ההובלה

הקדמה

לפי מנהג המדינה (וחוק המדינה),[1] אין הממכר עובר בעלות לפני שמגיע לרשותו של הקונה. דבר זה מובן וברור במקרה שבו המוצר מובא לרשות הקונה מטעם המפעל או החנות, ולכן בזמן ההובלה עדיין נחשב המוצר ברשותם. ומנגד, ברור שאם הקונה רוצה לחסוך בעלויות ובא בעצמו לקחת את המוצר מהמפעל, או אם שלח שליח מטעמו לצורך כך, הרי שכאשר המוצר הגיע לידו או לידי שליחו לצורך לקיחתו, סרה בעלות המוכרים על המוצר ואינם אחראים לו. השאלה שלעיל נשאלת בנוגע ל'שטח האפור', כלומר בנוגע למקרה שבו הקונה ביקש מהמפעל שישלחו את המוצר על ידי חברת הובלה או בדואר, ולא סוכמו בין הצדדים דברים ברורים בנוגע לגדרי האחריות והבעלות על המוצר בזמן ההובלה. במקרה זה יש לברר עד מתי יש למפעל אחריות על המוצר, ומתי הוא עובר לבעלותו של הקונה.

א. האם אנשי ההובלה הם שלוחיו או פועליו של הקונה

יש לדון האם אנשי ההובלה נחשבים שלוחיו או פועליו של הקונה, ועל כן מזכים לו את המוצר. עיקר השאלה היא האם בפעולת ההובלה יש כוונת קניין עבור הקונה, או שמא יש כאן פעולת הובלה גרידא, ולכן הקונה לא זכה במוצר עד שהגיע לרשותו. נידון זה נתון במחלוקת הפוסקים על פי כמה סוגיות, ועוד יש בזה שיטות קדמונים, כפי שיבואר. נקדים בהבאת הסוגיות ושיטות הפוסקים.

1. האם במכר אומרים 'הולך כזכי'

לפני שדנים על כוונת אנשי ההובלה שלוקחים את המוצר, יש לדון בכוונת המוכר שמסר את המוצר למוביל. האם בהוראת המוכר שאמר להוליך, מונחת גם כוונה שהמוביל יזכה בו עבור הקונה? בנידון 'הולך כזכי', מובא במסכת גיטין (יד ע"א) שבין לרב ובין לשמואל, אומרים 'הולך כזכי'. כלומר שאם הלווה אמר לשליח 'הולך מנה לפלוני', משמעות המילה 'הולך' היא שנוסף על העברת הכסף למלווה על ידי השליח, הרי הלווה ביקש מהשליח שגם יזכה עבור המלווה. ומבואר בראשונים[2] שיש להבחין בין חוב לבין מתנה, שאמנם בחוב אומרים 'הולך כזכי' אבל במתנה אין אומרים 'הולך כזכי'. הסמ"ע[3] מסביר את ההבחנה בין הלוואה ופיקדון לבין מתנה:

 הטעם, דבפקדון ובחוב, דהממון הוא כבר של זה ששלחו לידו, משום הכי בקל יכול לזכות זה בשבילו, משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מעולם, משום הכי בעינן לשון מעולה דמבורר טפי.

למדנו מדבריו שכאשר אדם שולח פיקדון או מחזיר הלוואה על ידי אחר, באמירתו שיוליך, מונחת גם כוונה שיזכה עבור השני.

אם כן יש לבחון מה הדין במקח: האם הוא דומה לחוב, ולכן  אומרים בו 'הולך כזכי', או שדינו כמתנה, שאין אומרים בה כן. בנידון זה מצאנו מחלוקת בין הפוסקים: דעת 'נתיבות המשפט'[4] היא שאם לאחר שהמוכר קיבל מעות מהקונה, הוא מסר את המקח לשליח ואמר לו להוליכו לקונה, והשליח אכן עומד למסור את המקח לקונה בתכיפות, לכולי עלמא אומרים 'הולך כזכי'. ואילו שו"ת מהרש"ג,[5] בפסקו שאין להחשיב את העובדים ברכבת כשלוחים של הקונה, ביאר שאם אנשי המשלוח הם יהודים, לא זכו בשביל הקונה כל עוד לא אמר להם זאת במפורש. זאת כיוון שנוקטים להלכה[6] שדווקא בפיקדון או בהלוואה אומרים 'הולך כזכי', אבל במתנה או במכר אין אומרים כן. לכן כשהמוכר אמר להם להוליך, אין הם נחשבים שלוחי הקונה אלא שלוחי המוכר.

ב. מקח שנשלח על ידי שליחי הקונה שהתמנו על ידי המוכר

התבאר לעיל שיש מחלוקת אם במכר יש דין 'הולך כזכי'. אם אכן דין זה חל בנדון דידן, הרי האנשים שהמוכר הורה להם להביא את הסחורה לקונה על פי בקשתו, הם גם זוכים עבורו כשלוקחים את הסחורה. יש לדון לפי הדעה השנייה, שבמכר 'הולך אינו כזכי', האם במקרה כזה שהקונה ביקש מהמוכר שישלח את הסחורה, אנשי ההובלה זוכים עבורו.

נידון כעין זה נמצא במסכת בבא מציעא (צח ע"ב). נאמר במשנה:

השואל את הפרה... אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי, או ביד בנך ביד עבדך... ושלחה ומתה – חייב...

מבואר בזה שאף על פי שהפרה טרם הגיעה לרשות השואל אלא מתה בדרך, בעודה בידי השליח ששלח המשאיל על פי בקשת השואל להביאה אליו, בכל זאת חייב השואל באונסין. 'נימוקי יוסף'[7] ביאר את סיבת חיובו של השואל. לדעתו, בדברי השואל, שהורה למשאיל לשלוח את הפרה בידי אנשים מסוימים, יש גם משמעות שאותם אנשים יזַכו ויַקנו את הפרה לשואל כשיגיע לידם, ויעשו בה משיכה וכדומה.[8]

1. הקונה זוכה אם השליח נשלח מטעמו

בספר 'שער משפט'[9] הושווה דין הקונה לדין השואל, ונלמד מדין שואל לדין קונה, וזו לשונו:

 ...אך מ"מ היכא שקנה חפץ מחבירו ולא משך, ואמר לו שלח לי ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך, מיד ששלח בידם ומשכו או שהגביהו - קנה הלוקח, דנעשו שלוחו של הלוקח אף שלא אמר להם בעצמם רק אמר לו להמוכר לומר להם לשולחו לו... מ"מ כיון שאמר להם המשאיל פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידכם והוא קבל אותה למסרה לידו, זכה לו ונעשה שלוחו של שואל ע"י בעל הפרה, כמ"ש הנ"י שם והראב"ד... וה"ה לענין קניה נמי דינא הכי.

התחדש בדבריו שהמוכר יכול למנות אדם להיות שליח הקונה על פי ציווי הקונה, אף על פי שהקונה לא דיבר עם השליח ישירות. ואם כן, כשהשליח מגביה את החפץ כדי למוסרו לקונה, הוא גם מתכוון לזכות עבורו, ומחמת הגבהת השליח - זכה הקונה בחפץ. וכן מבואר בשו"ת 'עבודת הגרשוני',[10] שאם הקונה אמר למוכר להעביר את הסחורה ביד מי שהמוכר ירצה, וכך נעשה, הרי מהרגע שנלקחה הסחורה על יד האדם שהמוכר הטיל עליו תפקיד זה, עברה הסחורה לבעלותו של הקונה. זאת כיוון שנחשב אותו אדם לשלוחו של הקונה. וכן נפסק בספר 'ערך ש"י'[11] כשיטת 'שער משפט', וכן כשיטת 'נתיבות המשפט' (דלעיל), שהקונה זכה במקח על ידי הגבהת השליח ומשיכתו.

2. אנשי ההובלה אינם זוכים עבור הקונה

בשו"ת מהרש"ם[12] נכתב שאם המוכר שלח עבור הקונה את היי"ש עוד לפני שקיבל מהקונה את הכסף, לא זכה בו הקונה, משלוש סיבות: א) טרם שילם עבור היי"ש, ולכן לא זכה בגוף היי"ש. ב) אם המוכר שלח את המוצר ברכבת, כיוון שעובדי הרכבת הם גויים, הם אינם נעשים שליחים. ג) עובדי הרכבת לא התכוונו לזכות עבורו. וכך נפסק גם בשו"ת מהרש"ג,[13] שאין להחשיב את העובדים ברכבת לשלוחים של הקונה לזכות עבורו, כיוון שאם אנשי ההובלה הם גויים, אין שליחות לעכו"ם אף אם הוא בשכר; וזאת דלא כ'מחנה אפרים'[14] ו'נתיבות המשפט'.[15] וכן אין כוונת הפועלים לזכות, אלא עושים 'מעשה קוף בעלמא', כלומר מתכוונים רק לבצע את המוטל עליהם, כדי שיקבלו את שכרם. ועל פי רוב אינם יודעים מי המשלח ומי המקבל כדי שיזכו עבורו. לכן לא שייך בזה שליחות וזכייה.

3. הבחנה בין משלוח כללי למשלוח פרטי

יש לעיין האומנם ישנה מחלוקת בין המהרש"ם והמהרש"ג לבין 'נתיבות המשפט', 'שער משפט' ו'ערך ש"י' דלעיל, שפסקו שהקונה זכה במקח על ידי הגבהת השליח שהתמנה על ידי המוכר ומשיכתו. ונראה לומר שאין ביניהם מחלוקת בזה, אלא יש להבחין בין משלוח פרטי לבין משלוח כללי. המהרש"ם והמהרש"ג דנו במשלוח ברכבת, ופסקו שאנשי ההובלה לא זכו עבור הקונה. זאת כיוון שאנשי הרכבת, תפקידם להעביר את הסחורה, הכוללת מוצרים שונים לאנשים שונים, ליעד המבוקש, והם עושים זאת ללא כל כוונה מיוחדת לזכות עבור הנמענים. לעומת זאת 'נתיבות המשפט' ו'שער משפט' דנו במשלוח פרטי. כשחברת הובלה מקבלת הזמנה פרטית להעביר סחורה עבור קונה מסוים, מסתבר יותר לומר שכיוון שהם יודעים עבור מי הם מובילים את הסחורה, לכן גם יזכו עבורו.

4. האם הלוקח דבר להעבירו לאחר זוכה עבורו

נוסף על האמור, נראה שניתן לתלות נידון זה במחלוקת 'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט', דלקמן. 'קצות החושן'[16] דן במקרה שאדם מצא אבדה לאחר ייאוש, וכותב שאף שהגביה כדי להחזירה לבעלים, מכל מקום יכול אחר כך לזכותה לעצמו. וזו לשונו:

...ומשום מגביה מציאה לחבירו נמי לא הוי, דלא מיירי שנתכוין להגביה לזכות לבעלים, אלא שנטלה שלא יזכה הוא בה אלא להשיבה ליד הבעלים, אבל לא בתורת זכיה לבעלים...

מבואר שכיוון שהמוצא לא התכוון להגביה כדי לזכות לבעלים, לכן הם לא זכו באבדה, ולכן אם ירצה יוכל לזכות לעצמו (כיוון שמדובר באבדה שמצא לאחר שכבר התייאשו הבעלים). לעומת זאת 'נתיבות המשפט'[17] סובר שגם במקרה זה זכו הבעלים:

...ומה שתירץ הוא דלא הוי כמגביה מציאה כיון שלא נתכוין רק להחזירה לבעלים בתורת החזרה ולא בתורת זכייה, ע"ש, אין בו שום סברא, דסוף סוף הגביה בשביל הבעלים, ומיד קנאו הבעלים בהגבהה שלו.

הרי שעצם ההגבהה כדי להביא אל הבעלים מזכה לבעלים, אף על פי שלא התכוון לעשות מעשה קניין. נמצאנו למדים ש'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט' נחלקו אם המוצא אבדה ומגביהה כדי להשיבה לבעלים נחשב שעשה מעשה קניין עבור הבעלים, או שמא כיוון שלא התכוון לכך – לא חל קניין. ובנידון דידן, היה מקום ללמוד לפי שיטת 'נתיבות המשפט', שהוא הדין לגבי אנשי ההובלה שצריכים להביא את המוצר לרשות הקונה, שהגבהתם לצורך הבאת המוצר נחשבת מעשה קניין עבור הקונה. ואילו לפי שיטת 'קצות החושן' לא חל קניין בנידון דידן. אבל בספר 'ערך ש"י'[18] הוקשה על 'נתיבות המשפט', שדבריו סותרים את מה שכתב הוא עצמו,[19]  שרק בקניין חצר זוכה אפילו בלא כוונה לקנות, אבל לא בקניין חזקה. משמע שלמד שקניין הגבהה הוא כקניין חזקה, וכך משמע במקום נוסף ב'נתיבות המשפט',[20] שבהגבהה יש צורך בכוונה למעשה הקניין, ולפי זה בנידון דידן אין הגבהת הפועלים מועילה.

ג. האם מתחייב הקונה מדין 'עשה על פיו'

רב האי גאון (שערי צדק, ח"ד ש"ב סי' כד),[21] נשאל על מקרה שבו לראובן יש שותף מסחרי במדינת הים, ושמעון אמר לראובן שיכתוב לשותפו שיקנה עבורו דבר מסוים, וישלח אותו יחד עם המשלוחים שעושה בעסקו. ראובן כתב לשותפו, והלה קנה עבור שמעון ושלח בספינה, והיא טבעה. כעת תובע ראובן את שמעון שישלם לו עבור הדבר שנקנה עבורו וטבע עם הספינה.

וכתב רב האי גאון:

תשובה. דינא לפום תנאיהון (= הדין ע"פ התנאים שהתנו ביניהם), אי קביל עליה שמעון דמעידן דמשתדר ההוא מדעם דיליה הוא, וברשותיה קאי, ואי מיתניס מיניה כבר נתחייב, וכד משתבע שותפיה דראובן דשדריה כי היכי דכתב ליה וטבע בים, מיחייב בדמיו מאי דמשתבע שותפא דראובן. ואי לא קביל אחריותא אנפשיה, לא מיחייב, דאמרינן מתבע הוא דתבע מן ראובן דלישדר ליה שותפא, דכד מטי זבין יתיה מיניה. ולא מפקינן בכי האי מימרא.[22]

תשובה זו הובאה להלכה בש"ך (חו"מ סי' קעו ס"ק מג), וזו לשונו:

...דאחריות על ראובן באם שאמר ליה כן בפירוש שאחריות עלי, אבל אם לא הזכיר לו, אזי פטור מלשלם...[23]

מבואר שכשנשלח החפץ על פי בקשת הקונה, וארע אונס לחפץ לפני שהגיע לרשות הקונה, הדבר תלוי בתנאי שביניהם. אם הקונה קיבל אחריות על החפץ משעה שנשלח אליו, ההפסד עליו, אבל אם לא קיבל אחריות, ההפסד על המוכר. זאת כיוון שמשמעות דברי הקונה למוכר היא שישלח אליו, ורק כשיגיע אליו אז יקנה אותו. ובשו"ת 'יורו משפטיך ליעקב'[24] מוסבר שכל עוד לא נאמר בפירוש או באופן שהמשמעות ברורה שהקונה קיבל עליו אחריות מעת שנשלח אליו החפץ, לא חלה עליו אחריות, וממילא ההפסד על המוכר. אבל 'נתיבות המשפט' (סי' קעו ביאורים ס"ק מג) הזכיר את דברי רב האי גאון דלעיל, והקשה עליו:

 ...והוא תמוה, כיון שתיכף שקנה שמעון הסחורה קנאה ראובן מטעם שליחות (= כשקנה השליח של ראובן עבור שמעון, זכה שמעון), וכיון שציוה לו לשלחו, הוי כאומר שלח ע"י פלוני, דאחריות על המשלח...[25]

לפי 'נתיבות המשפט', אם הקונה ציווה את המוכר לשלוח לו את המקח, האחריות היא על הקונה, כיוון שהמוכר פעל על פי הוראתו. ויש להוסיף בזה מה שנכתב בספר 'ערך ש"י'[26], אודות תשובת רב האי גאון (דלעיל), שהקונה מתחייב כשהמוכר עשה על פיו, מדין ערב או מדין שליחות. ואמנם נראה לענ"ד שיש לחלק, כיוון שהמקור שממנו למדו הראשונים מטעם 'עשה על פיו', הוא במשנה (ב"מ צח ע"ב):

השואל את הפרה... אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי, או ביד בנך ביד עבדך... ושלחה ומתה – חייב...

ובנוגע לזה כתב ה'נימוקי יוסף' (שם):

א"נ לאו משום שליחות הוא דחייב, אלא מדין ערב, שכיון שאמר לו (השואל למשאיל) להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו, נתחייב מדין ערב, דכל המוציא ממון  מרשותו ע"פ חברו, נתחייב לו חברו כדין ערב, והכי מוכח פרק קמא דקידושין (ז ע"א).[27]

אם כן, נראה לומר שכל זה אמור במקרה שבו אדם פעל על פי הוראות השני ונגרם לו הפסד, כגון שם, שבדרך כלל השואל עצמו בא לקחת מהמשאיל; וכשהשואל ביקש לשלוח ביד בנו או עבדו, ביקש דבר חריג, ולכן חייב. מה שאין כן במשלוח, הרי המוכר עושה דבר שדרכו לעשות, והוא חלק מהשירות שנותן לקונה, שדואג להביא את המוצר לבית הקונה. לכן אין זה בכלל 'מוציא ממון מרשותו על פי חברו', ואינו נחשב 'עשה על פיו', כיוון שפועל לטובת עצמו, ואין לחייב את הקונה מטעם זה.

סיכום

א. שיטת 'נתיבות המשפט' שגם במכר נאמר דין 'הולך כזכי'.

ב. שו"ת מהרש"ג חולק עליו, וסובר שדין 'הולך כזכי' נאמר רק בפיקדון ובהלוואה, אבל לא במכר ובמתנה.

ג. בספר 'שער משפט' נלמד שהמוכר יכול למנות שליח עבור הקונה על פי בקשת הקונה, וכשהחפץ מגיע לשליח - זכה בו הקונה, אף על פי שהוא עצמו לא מינה את השליח. וכך נפסק בשו"ת 'עבודת הגרשוני' ובספר 'ערך ש"י'.

ד. בשו"ת מהרש"ם ובשו"ת מהרש"ג נפסק שאנשי ההובלה אינם זוכים עבור הקונה. טעמיהם: 1. אם הם גויים – אין שליחות לגוי. 2. אף אם הם יהודים, אין להם כוונה לזכות עבור הקונה, אלא לבצע את המוטל עליהם.

ה. הוסבר שנראה שאין מחלוקת בין הפוסקים בזה, אלא יש הבדל בין משלוח כללי, שבו אין השליחים זוכים עבור הקונה, לבין משלוח פרטי, שבו הם זוכים עבורו.

ו. נחלקו 'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט' במגביה מציאה להחזירה למאבד – האם זוכה עבור המאבד.

ז. נראה שלהלכה נוקטים שאין הגבהה מזכה ללא כוונת זכייה.

ח. לפי 'נתיבות המשפט' יש צד לחייב כאן מדין 'עשה על פיו'. והתבאר שיש לחלק בין המקרים, ואין לחייב כאן מטעם זה.

מסקנות

א. קונה שהזמין סחורה ממפעל או חנות, ושילם עבור הסחורה וגם עבור ההובלה, וארע נזק באונס בעת ההובלה, ההפסד על החנות או המפעל.

ב. אם הקונה בא בעצמו או שלח שליח מטעמו לקחת את הסחורה, ההפסד על הקונה.

ג. אם הקונה ביקש מהמפעל לשלוח באמצעות חברת הובלה או באמצעות הדואר, והצדדים לא סיכמו ביניהם דברים ברורים באשר למועד העברת הבעלות על המוצר, אם ארע נזק, ההפסד על המוכר.