משמעותה של משיכת שיק על פי ההלכה

הקדמה

לשאלה מהי משמעותה של משיכת השיק השלכות הלכתיות רבות, כגון אם ניתן לראות את המחזיק בשיק כמוחזק, אם תשלום בשיק כמוהו כתשלום בכסף לעניין דיני הקניינים, אם אדם שנתן שיק רשאי לחזור בו ולבטל את השיק, ועוד שאלות רבות ומגוונות.

להלן נדון בפן העקרוני של הנושא, המהווה בסיס לדיון הפרטני בכל אחת מהשאלות ההלכתיות המעשיות.

א. המצב המשפטי

משיכת שיק מהווה על פי החוק פקודה הניתנת לבנק, והוא נדרש לשלם את הסכום הנקוב בו. מושך השיק מקבל עליו התחייבות לפרוע את השיק, אם הבנק לא יציית לפקודה מסיבה כלשהי. אחריותו של המושך היא, אפוא, אחריות משנית, והזכות הניתנת כנגד המושך היא זכות חזרה בלבד, היינו הוא חייב לשלם משום שהבנק לא שילם.[1]

היחסים בין הלקוח מושך השיק לבין הבנק הנמשך הם יחסי שליחות. כשהלקוח מושך שיק, הוא מסמיך למעשה את הבנק לפעול כמיופה כוח שלו ולשלם בשמו את סכום השיק לידי האוחז בו. בהתאם, כשהבנק פורע את השיק, הוא משלם את הסכום הנקוב בו מכספי הלקוח המצויים בחשבון הלקוח.

על פי סעיף 14(א) לחוק השליחות, רשאי אדם לבטל את השליחות. על כן רשאי הלקוח לתת הוראת ביטול פירעון, ובכך להביא לידי סיום את השליחות הנוגעת לאותו שיק.

כך נאמר גם במפורש בסעיף 75 (1) לפקודת השטרות הקובע כי: 'חובתו ורשותו של הבנקאי לפרוע שיק שמשך עליו לקוחו חדלות על ידי ביטול הוראות הפרעון'.

יש להדגיש כי ביטול השיק פירושו רק ביטול רשותו של הבנק לפרוע אותו. כלפי הנפרע וכלפי האוחזים הבאים אחריו אין הביטול תופס ואינו גורע מזכויותיהם. למעשה לא השיק בוטל אלא רק הוראת הלקוח לבנק לכבד אותו, ומשלא כובד על ידי הבנק, רשאי האוחז לחזור אל המושך או אל צדדים אחרים החתומים עליו ולתבוע את פירעונו. גם האפשרות לסחור בשיק שרירה וקיימת על אף הביטול, וניתן להמשיך ולהעביר את השיק לפי הוראות פקודת השטרות.[2]

בכל מקרה, על הבנק לא מוטלת אחריות אישית לפירעון השיק. כלל בסיסי בדיני השטרות הוא כי אדם אינו אחראי לפירעון שטר, ושיק בכלל זה, אם לא חתם עליו.[3] הבנק הנמשך אינו חתום על השיק (שמו של הבנק המודפס בראש השיק אינו חתימה), ועל כן אינו אחראי לפירעונו. אם החליט הבנק שלא לכבד את השיק, מכל סיבה שהיא, אין לאוחז עילת תביעה שטרית כנגד הבנק. על האוחז לדרוש את פירעון השיק ישירות מהמושך, או מצדדים אחרים החתומים עליו, ואשר נושאים באחריות שטרית בשל חתימתם.[4] כאמור, אף אם ביטל מושך השיק את ההוראה לבנק, אין זה פוטר אותו מלשלם למקבל השיק את הסכום הנקוב בו בהתאם להתחייבותו. חריג לכך הוא במקרה בו השיק ניתן בלא קבלת תמורה. החוק מתנה את אפשרות האכיפה של השיק בכך שמושך השיק קיבל תמורה לו. במצב כזה מוגדר אוחז השיק 'אוחז בעד ערך'. כאשר האוחז בשיק הוא אוחז שלא בעד ערך, דהיינו שלא קיבל תמורה כלשהי – הוא לא יכול לאכוף את פירעונו.[5]

גם על פי חוק המתנה, כאשר מדובר בשיק מתנה שניתן ללא קבלת תמורה, יהיה נותן השיק רשאי, לעתים, לחזור בו ולא לפרוע אותו. סעיף 5 (ב) לחוק המתנה קובע:

כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

נותן השיק יוכל, אפוא, לחזור בו מהתחייבותו כל עוד מקבל השיק לא הסתמך עליו ולא שינה את מצבו כתוצאה מקבלתו. אולם אם מקבל השיק העבירו לאדם אחר, יוכל מחזיק השיק לתבוע את הנותן לפרוע אותו.[6] עם זאת אוחז השטר יהיה פטור מלהוכיח שהוא אוחז בעד ערך, משום שבסעיף 29 לפקודת השטרות קובע החוק בעניין זה חזקה:

29. (א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך.

ב. עמדת ההלכה

פוסקי ההלכה מתחבטים בשאלה מהי משמעותה של משיכת שיק על פי ההלכה. הספק נובע מן העובדה שמחד גיסא, כאמור לעיל, רואה החוק בד"כ את מושך השיק כמי שאחראי לתשלום הסכום הנקוב בו, אך מאידך גיסא משמעות לשון השיק אינה של התחייבות לתשלום אלא של הוראה לבנק לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו, ולא ברור שניתן על פי ההלכה לראות אדם כמי שמתחייב בחתימה על מסמך שלא מופיעה בו במפורש כל התחייבות לשלם.

למעשה ניתן למצוא בדבריהם של פוסקי זמנינו כמה גישות בשאלה זו, שנסקור להלן:

1. השיק כהוראת תשלום בלבד

יש הסוברים שעל פי ההלכה שיק אינו שטר התחייבות אלא רק הוראה ('פתק') לבנק לשלם את הסכום הנקוב בו.[7] על פי זה, אם הבנק לא כיבד את השיק מחמת חוסר כיסוי, יהיה אסור למוטב לפנות להוצאה לפועל לשם עיקול רכושו של מושך השיק.[8] אכן, כאשר ניתן השיק בתמורה למוצר או לשירות, הרי שקיימת התחייבות מצדו של המקבל לשלם את תמורת השירות או המוצר שקיבל, ועל כן אם שילם בשיק והבנק לא כיבדו – יוכל לפנות להוצאה לפועל על מנת לגבות מנכסיו של החייב.[9] אלא שכל זה אינו מחמת השיק אלא מחמת עצם קבלת המוצר או השירות. גישה זו נצמדת ללשונו של השיק, אך מתעלמת ממנהג המדינה ומן החוק אשר, כפי שנראה להלן, הינם בעלי תוקף הלכתי במקרה זה.

2. השיק כהקניה - דין 'תן כזכי'

בגמרא במסכת גיטין (יד ע"א) מובאת מחלוקת בשאלה אם אדם האומר לשליח 'הולך מנה לפלוני' או 'תן מנה לפלוני' נחשב כמי שזיכה את המנה לאותו פלוני ולא יוכל יותר לחזור בו מהזיכוי, או שאינו נחשב כמי שזיכה ולכן רשאי לחזור בו - כל עוד לא הגיע המנה לידיו של אותו פלוני:

איתמר: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב: חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר; ושמואל אמר: מתוך שחייב באחריותו, אם בא לחזור - חוזר... תניא כוותיה דרב: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו, הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי - חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר.

להלכה נפסק כשיטת רב וכברייתא שהמשלח אינו יכול לחזור בו.[10] בעניין 'תן מנה לפלוני' באר ר"ת שרק כאשר הנפקד מוסר את המנה לידי השליח – רק אז אינו יכול לחזור בו, אך אם אינו מוסרו באותו זמן, יוכל לחזור בו, וכן נפסק להלכה.[11] בגמרא (שם לב ע"ב) מבואר שהמחלוקת היא רק כאשר המנה נשלח לשם פירעון חוב, אך לא כאשר המנה נשלח לשם מתנה:

אמר אביי, נקטינן: שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט; נפקא מינה? להולך לאו כזכי דמי.

וכן נפסק להלכה שהאומר לחברו 'הולך מנה לפלוני' לשם מתנה – יכול לחזור בו.[12] כל זה כאשר משתמש בלשון 'הולך מנה לפלוני'. נחלקו הראשונים בשאלת הדין כאשר משתמש בלשון 'תן מנה לפלוני' לשם מתנה: דעת ר"ת ור"י שאין אומרים במתנה 'תן כזכי' והאומר לחברו 'תן מנה לפלוני' יכול לחזור בו,[13] ואילו דעת הרמב"ם היא שגם במתנה אומרים 'תן כזכי', והאומר 'תן מנה לפלוני' אינו יכול לחזור בו.[14] להלכה הובאו שתי הדעות ב'שלחן ערוך'.[15]

לאור האמור יש לדון אם ניתן לתת תוקף של קניין למשיכת שיק מדין 'תן כזכי'.

בשונה מאשר ב'תן מנה לפלוני' בו הציווי מופנה לשליח, הבנק כלל אינו מודע לכך שמושך השיק נתן אותו למוטב. מכאן שלא ניתן לראות את מסירת השיק מן המושך אל המוטב כאמירת 'תן מנה לפלוני' המופנית לבנק, וא"כ לא יהיה בדין 'תן מנה לפלוני' בכדי למנוע ממושך השיק את האפשרות לחזור בו ולבטל אותו לאחר שמסרו למוטב. עם זאת, יש מקום לומר שבשעה שהמוטב מוסר את השיק לבנק הרי זו כאמירת 'תן מנה לפלוני', ועל כן מאותו רגע לא יוכל מושך השיק לחזור בו ולבטל אותו – אף אם הוא עדיין לא נפרע.[16] אמנם אין הדבר מחויב, וייתכן שאין לראות בכתוב על השיק 'שלמו לפקודת...' כאמירת 'תן מנה', אלא רק כאשר מושך השיק עצמו הוא זה שמפקיד אותו ואומר לבנק שמפקיד לצורך פלוני.[17] זאת ועוד, לפי מה שהבאנו לעיל שאמירת 'תן מנה לפלוני' נחשבת כזכייה רק אם באותה שעה נותן את החפץ לשליח, נראה שלא ניתן לתת תוקף לשיק מדין 'תן מנה לפלוני', שהרי הכסף מופקד בבנק כבר מקודם לכן.[18] עם זאת יש שכתבו שייתכן שהיות שהכסף הופקד מלכתחילה לשם העברתו ע"י שיקים, הרי זה נחשב כבא לידו מתחילה לשם כך, וניתן יהיה לומר 'תן כזכי', ומ"מ פשוט שכל זה רק כאשר החשבון נמצא ביתרת זכות ולא כאשר נמצא ביתרת חובה.[19]

יש להדגיש, שאף לו יהיה ניתן, לאחר שהשיק הגיע לבנק, לתת תוקף להתחייבות שבו מדין 'תן כזכי', יהיה זה רק בשיק שניתן כפירעון חוב וכדו', אך לא בשיק מתנה.[20]

3. השיק כקניין 'מעמד שלושתן'

אפשרות נוספת שהוזכרה כמקור לכך שיש לשיק תוקף קנייני היא קניין 'מעמד שלשתן' המאפשר לאדם שיש לו כסף אצל חברו להקנות כסף זה, באמצעות דיבור בלבד, לאדם שלישי – אם שלושתם נוכחים במקום. על פי זה יש שכתבו שניתן לראות כתיבת שיק כאמירה לבנק להקנות למוטב מן הכסף הנמצא בחשבונו של המושך, וממילא יהיה לכך תוקף של קניין מעמד שלושתם. אך נראה שלא ניתן להשתית את תוקפו ההלכתי של השיק על קניין 'מעמד שלשתן'. המקור לקניין 'מעמד שלושתן' הינו בגמרא במסכת גיטין (יג ע"ב), שם אומר רב הונא בשם רב: 'מנה לי בידך תנהו לו לפלוני, במעמד שלשתן – קנה'. וכן פסק הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ג ה"ג) להלכה:

וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, בין שנתן המנה בחוב שיש לו אצלו בין שנתנו לו מתנה בין שהיה חוב אצלו בין שהיה פקדון אצלו כמו שביארנו.[21]

בגמרא שם (יד ע"א) מבואר שהעובדה שאמירה זו נחשבת כקניין המועיל אף שלא נעשתה עפ"י גדרי הקניינים הרגילים היא בגדר 'הלכתא בלא טעמא', שתיקנו חכמים כדי להקל על חיי המסחר ולמנוע את הטרחה שבעשיית קניינים.[22]

אמנם מדברי הראשונים עולה שהתקנה היא תקנה קבועה, שגדריה אינם משתנים גם אם נסיבות השוק משתנות. על כן לא יהיה תוקף לקניין 'מעמד שלשתן' כשייעשה על ידי שליח, וכן לא יהיה תוקף לקניין 'מעמד שלשתן' אם יעשה בכתב – גם אם שימוש בשטרות אלו רווח בחיי המסחר,[23] וממילא לא יוכל השיק להוות קניין 'מעמד שלושתן'.

יש שהוכיחו מדברי הגאון שהובא בנימוקי יוסף,[24] שקניין 'מעמד שלשתן' אינו תקנה קבועה, וכן כתב בספר 'משפטיך ליעקב':[25]

וכל מקום שיש הסתברות והבנה לחרוג מהגדרים הקבועים בגלל דרכי השוק היוצרים גמירות דעת מצד שלשת הצדדים הנוגעים לקנין - מקבל הקנין תוקף של מעמד שלשתן.

אך נראה שאין הכרח לומר זאת בדעת הגאון,[26] ובכל מקרה לא ניתן להסתמך עליו להלכה משום שאין הלכה כמותו.[27]

4. השיק כהתחייבות מחמת אומדנא

במספר סוגיות מצאנו שההלכה נותנת מעמד של התחייבות גם לניסוחים שאין בהם התחייבות מפורשת – אם קיימת אומדנא שאכן הייתה התחייבות. יש הסוברים שמכוח סוגיות אלו ניתן לתת לשיק משמעות של התחייבות, ולראות בו לא רק כעין 'פתק' הניתן לבנק. אחד המקורות לכך הוא ההלכה הקובעת כי 'אחריות טעות סופר'. משמעותו של כלל זה הינה שכאשר נכתב שטר על הלוואה, ניתן לגבות באמצעותו גם מנכסים משועבדים – אף שהדבר לא נכתב במפורש בשטר.[28] מכאן שאנו רואים את השטר ככולל התחייבויות שהלווה התכוון להן, אף שלא כתבן במפורש, ואם כן יש לומר שהוא הדין בשיק, שניתן לראותו ככולל התחייבות לשלם, אף שלא נכתב כן במפורש.[29]

מקום נוסף הוא בפסק הרמב"ם (הלכות אישות פט"ז ה"ח-ה"ט) בדין גביית כתובה ממטלטלין:

[ח] כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמען שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי, ודבר זה תיקון גדול הוא ואנשים גדולים ונבונים הנהיגו דבר זה שהרי זה תנאי שבממון ונמצאת האלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה לא בתקנת אחרונים.

[ט] הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר זה הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אף על פי שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשים.

על פי פסק הרמב"ם, יכולת הגבייה מהמטלטלין אינה מכוח תקנת הגאונים אלא מחמת התחייבותו של הבעל.[30] התחייבות זו שרירה וקיימת בין אם נכתבה במפורש בשטר ובין אם לאו – ובלבד שהבעל ידע על תקנת הגאונים. הרי שכאשר קיימת אומדנא שכותב השטר התחייב – יש תוקף להתחייבות זו אף אם לא נכתבה במפורש בשטר.[31]

עפ"י האמור יש לומר גם בנוגע לשיקים, שהיות שעל פי המקובל יש במשיכת שיק משום התחייבות, ניתן לצאת מתוך הנחה שכאשר אדם מושך שיק הוא מתחייב בכך לשלם – אף אם הדבר לא נכתב במפורש. ניתן אפוא לראות את השיק כהתחייבות של המושך,[32] מחמת אומדנא, אף שאינו מנוסח בלשון התחייבות.[33]

5. השיק כהתחייבות מדין 'סיטומתא'

על פי ההלכה, יש תוקף הלכתי לצורת קניין שנהגו בה הסוחרים – אף אם אינה תואמת לאחד מדרכי הקניין המופיעים בהלכה.[34] בהתאם לכך יש הנותנים תוקף הלכתי גם להתחייבות הנעשית בדרך שבה נוהגים הסוחרים להתחייב – אף אם לא נעשתה באופן המופיע בהלכה.[35] מכאן, היות שהחוק קובע שמושך שיק מתחייב בחתימתו על השיק לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו במקרה שהבנק לא ישלם – הרי שניתן לראות את החתימה עליו כ'סיטומתא' היוצרת התחייבות התקפה גם על פי ההלכה. אמנם, יש הסוברים שרק לגבי קניינים ניתן תוקף הלכתי למנהג שנהגו הסוחרים, אך לא לגבי התחייבות.[36] כמו כן יש הסוברים שלמנהג שמקורו בחוק אין מעמד של 'סיטומתא',[37] אך נראה שאין הלכה כמותם,[38] ומכל מקום גם לשיטתם עדיין ניתן לתת מעמד של התחייבות לחתימה על שיק מחמת אומדנא – כאמור לעיל.

6. דינא דמלכותא ותקנות הקהל

אפשרות נוספת לתת לשיק תוקף של התחייבות כפי שקובע החוק היא מכוח הכלל של 'דינא דמלכותא דינא', או מחמת היות החוק בגדר של 'תקנות הקהל'. על פי ההלכה, יש תוקף לחוקים אשר נועדו לצורך תיקון בני המדינה. המקור לכך הוא בתשובת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סי' כב) הנותן תוקף הלכתי לחוק הקובע ששטר החתום על ידי המתחייב – דינו כשטר אשר חתומים עליו עדים:

ומשום דינא דמלכותא, הוי חתם ידו כשני עדים כשרים, ואפילו לגבות ממשעבדי... וכדשמואל דאמר: דינא דמלכותא דינא. ואל תתמה: היאך נשמע למלך מן הדין שיאמר: שיטרוף זה בחתם יד, ויפקיע זכות המוקדם בשטר זה? דשמא מזוייף הוא ויש קנוניא. הא ליתא... דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה, ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר: ממון שראוי להיות לזה מן הדין, יהא לחבירו. ולא אמרינן: חמסנותא הוא, ולאו דינא, אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות... ואפילו ישראל תיקנו והנהיגו בו בכמה מקומות, ועושים מעשה בכל יום.

וכן פסק הרמ"א (שו"ע, חו"מ סי' שסט סעי' יא) להלכה:

דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה.

אין ספק שאפשרות השימוש בשיק כפי שקבע המחוקק מקילה מאד על דרכי המסחר, ועל כן ניתן לראות בה 'תיקון בני המדינה', או, כדברי ה'חתם סופר', תקנה שאילו המחוקק לא היה קובע אותה, והדבר היה מובא לפנינו – אנו היינו מתקנים אותה.[39] מכאן שמחמת החוק, גם על פי ההלכה מהווה משיכת השיק התחייבות של המושך לשלם את הסכום הנקוב בו.[40]

כאמור לעיל, על פי החוק מהווה משיכת השיק התחייבות לשלם רק אם מושך השיק קיבל תמורה, ועל כן מושך שיק מתנה יוכל, בתנאים מסוימים, לחזור בו ולא לשלם את הסכום הנקוב בו. למרות זאת, מסתבר שעל פי ההלכה ייחשב השיק כשטר התחייבות גם כאשר לא ניתנה בעדו תמורה, משום שדרישה זו אינה מהווה תיקון בני המדינה כלל ועיקר, וגם לפי החוק אין לה למעשה כל נפקות. דרישת התמורה מקורה במשפט האנגלי הקלסי. בעבר היא חלה גם בדיני חוזים, אך כיום היא נותרה רשמית רק בשטרות. דרישה זו אינה מעשית, משום שאף גרגר של פלפל נחשב תמורה. תמורה כזו תימצא תמיד, משום שגם נותן מתנה לרוב מצפה לתמורה, ולכן טענת 'היעדר תמורה' אינה נטענת ואינה מצליחה להיות טענת הגנה ראויה.[41] מכאן שגם משיכת שיק מתנה כמוה כהתחייבות לשלם, והמושך לא יהיה רשאי לחזור בו מהתחייבותו זו.[42]

סיכום

משיכת שיק מהווה הוראה לבנק לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו, אולם יש בה גם התחייבות של המושך לשלם למוטב סכום זה במקרה שהבנק לא יכבד את השיק. התחייבות זאת תקפה גם על פי ההלכה הן מחמת אומדן דעתו של המושך, הן מחמת מנהג המדינה והן מחמת תוקפו ההלכתי של החוק הנחשב בנידון זה כ'תקנת הקהל' ומופעל עליו הכלל של 'דינא דמלכותא דינא'.