בדחנות או ליצנות?

בדברי חז"ל אנו מוצאים יחס מאוד לא קל לליצנות. כבר נאמר במקרא, אל תוכח לץ פן ישנאך, שכן הלץ דוחה כל דבר תוכחה על ידי בדיחות, ואינו לוקח את הדברים ברצינות. מקורות רבים מצאנו בדבריהם שמתנגדים בחריפות לליצנות, שמהווה בסיס לדברים רעים רבים. כגון: " כל המתלוצץ יסורין באין עליו... כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין... כל המתלוצץ נופל בגיהנם"... ועוד.

יחד עם זאת מצאנו גם בדברי חז"ל יחס אחר, כאשר מספרת הגמרא על כך שרבי ברוקא חוזרא היה רגיל לדבר עם עליהו הנביא, ופעם בשוק אמר לו אליהו על שנים שהם בני העולם הבא. כאשר שאל אותם מה מלאכתם אמרו לו שהם בדחנים, וכאשר הם רואים מישהו עצוב הם משמחים אותו, וכן כשהם רואים אנשים רבים הם עושים ביניהם שלום על ידי הבדחנות שלהם.

דבר זה מלמד אותנו שהיחס לאותו העניין זוקק יתר העמקה ויתר בירור. ואי אפשר יהיה לפתור את הדבר בדחיה גמורה. נראה ששתי תשובות נוכל לשאוב מדברי רבותינו.

חז"ל אומרים לנו במקום אחר: שכל ליצנות אסורה מלבד ליצנות על עבודה זרה. ודבר זה נפסק בשולחן ערוך (אם כי צריך עיון מעט בדברי השו"ע ששינה מלשון הגמרא ובדרך כתיבתו יש מקום לומר שהליצנות אינה על עצם העבודה זרה אלא גם על עוסקיה וצ"ע). מכאן אנו למדים, שהליצנות היא דחיה, ונשאלת השאלה מה דוחים, כאשר דוחים דבר חשוב, יש בכך נזק גדול, אך כאשר דוחים דבר שצריך לדחות אותו, יש בכך חשיבות גדולה.

בשו"ת יחווה דעת האריך לדון בנושא רב פורים, בדמות שהיו בוחרים כדי להרבות בשמחה שהיה משתכר וצוחק ומבדר את הסובבים אותו, שלמרות שהצחוק דבר חיובי, ובפרט בפורים, כאשר הדבר בא באופן השלילי הוא חמור ביותר. ואף מסופר על אחד מצאצאי החתם סופר שנפטר מעגמת נפש בעקבות לעג של אחד מהבדחנים עליו.

נקודה שניה שחשוב לחדד היא שהבדחנות מקומה קיים רק כאשר היא לא על חשבון אחרים. אין בכוחה של הבדחנות לדחות את הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך". וכך האריך שם בתשובתו, וחבל לכפול הדברים.

נקודה נוספת שהעלו חז"ל היא החשש להימשכות, גם כאשר הבדחנות בכיוון חיובי, הימשכות אחריה עלולה להוביל לדברים שליליים, ואף לפגוע באדם בעצם העיסוק בה. וכך אמר אחד מהאמוראים לבנו, שלא יגור במקום שבו רבים הבחנים, שמא ימשך אחריהם.

ומקור נוסף בחז"ל אנו מוצאים שחכמים נלחמו נגד ריבוי השחוק שהובילה לקלות ראש. אמנם גם הכיוון השני איננו טוב. לדחות לגמרי את הדבר. שכן מצאנו בגמרא במסכת שבת שרבא התחיל את הלימוד במילי דבדיחותא (אמנם הפני יהושע הסביר שאין הכוונה לבדיחות אלא לדברי אגדה המרחיבים את הלב, אך נדמה ששאר גדולי ישראל לא הלכו בדרך זו בהסברת הגמרא, אלא ראו בכך דברים חיוביים, כפי לדוגמא שהאריכו בתורת החסידות, בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין, ובספר התניא ועוד). מעניין שבספר ערוך השולחן העיר על גמרא זו שיש לשים לב שהיא לא הובאה על ידי הפוסקים להלכה, ולכן מחדש לומר שלא פסקוה מחשש שמא ימשכו ובמקום רק להתחיל בבדיחותא, ימשכו ויגיעו לקלות ראש ולביטול הלימוד.

נראה שמקום חשוב יש לבדרנות, לשמח את הבריות, וכפי שהרחיבו בספרים רבים, אלא שחשוב מאוד שהיא תישמר במסגרת הנכונה ולפי כללי ההלכה הנכונים, ואז היא לא תגיע להזיק.

הרב יוסף וייצן שליט"א כתב בנושא: ליצנות שנעדה לשמח את הבריות ולשמוח עימם ועם מציאותם מותרת. ליצנות שבאה לצחוק על הבריות או על ערכים חשובים אסורה בתכלית האיסור.

רבות יש להאריך בדבר, אך באנו רק להעלות את העניין לתשומת הלב ולחשיבה, ותהיה החשיבה והבירור של הדברים כלי להתקדמות ולהתעלות, ונזכה בעזרת ה' לאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, ומתוך השמחה יזכו לצאת מהגלות ומכל הצרות, נזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן.