הקדמה
'שבע הברכות' הנאמרות בחתונה, ולאחר מכן ב'שבעת ימי המשתה' הנערכים לכבודם של החתן והכלה, נקראו בלשון חז"ל 'ברכת חתנים', ודינן להיאמר בעשרה, כדברי המשנה במסכת מגילה (פ"ג מ"ג):
אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם, פחות מעשרה.
וכן נפסק ב'שלחן ערוך'.[1] בטעמו של דין זה נחלקו במסכת כתובות (ז ע"ב). רב נחמן מביא פסוק ממגילת רות, שמתאר שכאשר בועז ייבם את רות, הוא עשה זאת בנוכחות עשרה אנשים כדי לפרסם זאת:
אמר רב נחמן, אמר לי הונא בר נתן, תנא מנין לברכת חתנים בעשרה, שנאמר (רות ד, ב) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו...
רבי אבהו מביא מקור לדין זה מפסוק בתהילים (סח, כז): 'במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל'. ופירש רש"י את דברי רבי אבהו:
על ברכת מקור צריך קהל, והיינו עשרה, כמו הקהל את העדה (במדבר כ, ח) ואין הקהל בפחות מעדה, ועדה עשרה, כדילפינן (ברכות כא, ב) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה, יצאו יהושע וכלב.
ברכת חתנים נאמרת על מקור' ישראל', כי נישואין הם המקור והיסוד לכלל ישראל, ולכן, בשל חשיבות עניין זה, צריכה ברכה זו להיאמר 'במקהלות', דהיינו בפני 'קהל' של עשרה, כפי שנלמד מהמרגלים.
א. נוכחות עשרה בברכת חתנים – מדין 'דבר שבקדושה' או מגדרי ברכת השבח והודאה
ב'שיטה מקובצת' (כתובות שם ד"ה גופא) כתב בשם הגאונים:
ויקח עשרה אנשים מזקני העיר, פירוש סתמא דמילתא שלא כנסן אלא לברכת חתנים, דאי משום עדים או קנין בתרי סגיא ליה, הא לא כנסן אלא לברכה בלבד. ומפני שדבר שבקדושה הוא לברך את השם, כינס עשרה.
הצורך בנוכחות עשרה בשעת הנישואין ודאי אינו משום עדים או לצורך הקניין, כי לעניינים אלו די בשני אנשים. ומוכח כי בברכת חתנים הצורך בעשרה הוא מדין 'דבר שבקדושה' הנאמר בעשרה, ככל ה'דברים שבקדושה', וזה נלמד מן המרגלים:[2]
וילפינן בגזירה שוה דתוך תוך ממרגלים, דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, נשאר עשרה וקוראין עדה.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (הלכות אישות פ"י ה"ה) שכתב: 'ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין'. ה'מגיד משנה' הבין בדברי הרמב"ם שצמד המילים שהוסיף הרמב"ם 'גדולים ובני חורין' על דברי הגמרא 'ברכת חתנים בעשרה' בא ללמדנו שגדר ברכת חתנים דומה להלכות תפילה ונובע מגדר 'דבר שבקדושה' שנאמר בעשרה, ומי שאינם 'גדולים ובני חורין' לא נכללים ב'עשרה'.
אולם מדברי התוספות רי"ד (כתובות שם) נראה שחיוב עשרה בברכת חתנים אינו משום 'דבר שבקדושה', אלא משום שזה גדר של ברכת השבח וההודאה, שיש לאומרה בעשרה לכבוד הקב"ה בשעה שמתאספים הרבים לכבודו ב'מקהלות עם'. וזו לשונו:
ברכת חתנים צריכה עשרה, כדכתיב במקהלות ברכו ה', וכתיב ברוב עם הדרת מלך, וזו האסיפה היא על כבודו לברכו ברבים.
וכן מפורש ב'ערוך השלחן' (אבן העזר סימן סב סעי' יא):
ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה, מכל מקום כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים, ומזכירים בנין ירושלים, אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה...
ונראה כי גם ה'משנה ברורה' והגרי"ז מבריסק נחלקו אם ברכת חתנים היא בגדר 'דבר שבקדושה' הנאמר בעשרה, או שהיא בגדר ברכת שבח והודאה כשיטת התוספות רי"ד.
ב'שלחן ערוך' (או"ח סימן ריט סעי' ג) נפסק שברכת 'הגומל' צריכה להיאמר בפני עשרה, ובהם שני תלמידי חכמים, וזה נלמד מן הפסוק (תהילים קז, לב): 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'. וכתב ה'משנה ברורה' (ס"ק ו) 'עשרה עם בעל הנס', דהיינו שהמברך את ברכת הגומל יכול להיות אחד מהעשרה. וב'שער הציון' (ס"ק ז) הוסיף:
ואע"ג שכתב דהראנ"ח חולק [ונמשכו אחריו איזה אחרונים] אעפ"כ נראה דיש להקל [שהמברך הוא אחד מהעשרה]. וסמך לדבר, דהא כל דין דעשרה ילפינן מוירוממוהו בקהל עם, אם כן כמו גבי ברכת חתנים דילפינן גם כן לחד מאן דאמר מ"במקהלות ברכו את ה'", ואפילו הכי חתנים מן המנין, וכל שכן ברכה זו דקילא.
מבואר בדבריו כי ברכת 'חתנים' וברכת 'הגומל' שוות בכך שצריכות להיאמר בפני 'קהל'. בברכת 'חתנים' נלמד דין זה מהפסוק 'במקהלות ברכו את ה'', ובברכת 'הגומל' נלמד דין זה מהפסוק 'וירוממוהו בקהל עם', וכשם שבברכת חתנים – חתן נכלל בעשרה, כך גם בברכת הגומל – בעל הנס נכלל בעשרה שבנוכחותם נאמרת הברכה.
ובספר 'מעתיקי שמועה' (עמ' יא) הביא בשם הגרי"ז מבריסק שיש להבחין בין ברכת חתנים לברכת הגומל:
דדינא דעשרה שנאמרה בברכת חתנים הוה משום אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, ואילו דינא דעשרה לענין ברכת הגומל ודאי לא הוה משום דינא דאין דבר שבקדושה גרידא. וביאר מרן זצ"ל [הגרי"ז] דדינא דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה הוא מחובת הברכה שטעונה להיאמר בעשרה, משא"כ דינא דעשרה שברכת הגומל הוה דין במצות הודאה ולא דין במה שהברכה טעונה.
נמצא כי נחלקו ה'משנה ברורה' והגרי"ז אם ברכת חתנים היא בגדר 'דבר שבקדושה'. ה'משנה ברורה' השווה בין ברכת הגומל לברכת חתנים, כי לדעתו ההלכה שברכת חתנים נאמרת בעשרה אינה משום 'דבר שבקדושה', אלא זהו גדר בברכת הודאה שצריכה להיאמר בפני עשרה, כפי שברכת הגומל גם היא בגדר ברכת הודאה. גם בה בעל הנס נכלל בעשרה כשם שהחתן נכלל בעשרה, וכדעת התוספות רי"ד שברכת החתנים היא ברכת השבח וההודאה שצריך לאומרה באסיפת עשרה. הגרי"ז השיג עליו וטען שהשוואה זו אינה נכונה, כי ברכת חתנים וברכת הגומל חלוקות ביסודן, והצורך בעשרה בברכת חתנים נובע מכך שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, וכדעת ה'שיטה מקובצת' ומשמעות הרמב"ם, בניגוד לברכת הגומל שבה הצורך בעשרה הוא דין מסוים במצוות הודאה שצריכה להיאמר בעשרה.
יש נפקא מינה במחלוקת זו בגדר ברכת חתנים, במקרה שהיו עשרה נוכחים כשהתחילו לברך ברכת חתנים ויצאו חלקם, אם מותר להמשיך ולסיים את שאר הברכות ללא עשרה. ב'שלחן ערוך' (או"ח סי' נה סעי' ב) נפסק:
אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל.
לפי זה נראה שלדעת הסוברים שגדר ברכת חתנים הוא 'דבר שבקדושה' שאינו נאמר בפחות מעשרה, הוא הדין אם עשרה התחילו לברך ברכת חתנים ויצאו מקצתם – מותר לסיים את שאר הברכות ללא כל העשרה. אולם לדעת הסוברים שברכת החתנים בגדר ברכת השבח וההודאה שצריך לאומרה באסיפת עשרה כדי להרבות בכבודם של החתן והכלה, מסתבר שכל שבע הברכות הנאמרות בברכת חתנים צריכות להיאמר באסיפת עשרה, וכאשר יצאו מקצתם ואין עשרה, לא ניתן להמשיך ולברך את הברכות.
ברם לפי זה מתעוררת תמיהה בדברי 'ערוך השלחן' (אבן העזר סי' סב סעי' יג), שכן מחד גיסא הוא פסק שאם מקצת הסועדים יצאו אפשר לברך שבע ברכות:
יראה לי דאם התחילו ברכת חתנים בעשרה ויצאו מקצתם דגומרים אותם אפילו בפחות מעשרה, דהרי אפילו בקדיש וקדושה הדין כן... וכל שכן בברכת חתנים...
ומאידך גיסא טען 'ערוך השלחן' (שם סעי' ב) שחיוב עשרה בברכת חתנים אינו משום 'דבר שבקדושה', אלא מפני כבוד הנאספים וכבוד ירושלים, ו'אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה'. אם כן הייתה צריכה ההלכה להיות שאם יצאו מקצתם, לא ניתן להמשיך ולברך את הברכות, כי חסר בכבוד הנאספים וכבוד ירושלים, וצ"ע.
יש נפקא מינה נוספת בחקירה שהעלינו, אם ברכת חתנים היא מדין 'דבר שבקדושה' או מגדרי ברכת השבח והודאה, בשאלה שהתחבטו בה פוסקי הדור האחרון, והיא אם מותר לומר את שבע הברכות באמצעות רמקול.
בשו"ת 'תשובות והנהגות' (ח"ד סי' רפז אות יד) כתב שאין להשתמש ברמקול לשבע ברכות:
אנו מקפידים שלא להשתמש ברמקול, לא בקידושין ולא בשבע ברכות דאחר כך, דקול רמקול אין זה קול החתן והמברך, ודמי לשומע מהגרמופון או רדיו שלא מועיל, והוי כלא שמעו, וממילא אין הברכה בציבור, ולא יוצאים ידי חובה...
לעומתו כתב בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"י סימן רמה) שאפשר להשתמש ברמקול לשבע ברכות:
אם נחליט דעל ידי מגביר קול אין שומעים מפי המברך, אם כן לא נאמר ברכת נישואין בעשרה, זה טעות בידו, דברכת נישואין בעשרה איכא כיון שהיו שם עשרה בשעת ברכה. אלא דלכתחילה צריכים לשמוע, ואם כן מפסידים רק השמיעה גם לדרכו, לא עצם דין עשרה. ועוד, דהכא עדיפא, דבאמת שומעים על ידי מגביר קול, והיות דברכת נשואין לכל הדעות היא ברכת השבח לבד...
ונראה כי יסוד המחלוקת אם מותר להשתמש ברמקול בשעת אמירת שבע הברכות תלוי במחלוקת אם גדר שבע הברכות מדין 'דבר שבקדושה' או מגדרי ברכת השבח והודאה. ה'תשובות והנהגות' נקט כי שבע הברכות הן 'דבר שבקדושה', ועל כן מכיוון שהקול שנשמע ברמקול הוא אינו הקול של המברך, נמצא שהברכה לא נאמרה בעשרה, ועל כן לא יצאו ידי חובה, כי 'דברים שבקדושה נאמרים בעשרה'. אולם ה'שבט הלוי' נקט כי 'ברכת נשואין לכל הדעות היא ברכת השבח לבד', ולכן גם אם העשרה אינם שומעים את קולו של המברך, מאחר שזו ברכת השבח אין צורך שהעשרה ישמעו את הברכה, אלא די בכך שהם נמצאים בשעת אמירתה.
הפרק שני בהלכות ברכות בספר ה'יד החזקה' של הרמב"ם עוסק בדיני ברכת המזון, ופותח בהלכה הראשונה:
סדר ברכת המזון כך הוא, ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים ורביעית הטוב והמטיב...
בהמשך דבריו מפרט הרמב"ם את הלכות ברכת המזון. והנה בהלכה ט' בפרק זה כתב הרמב"ם:
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו, בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם.
מיקומה של ההלכה העוסקת בדיני ברכת חתנים בהלכות ברכת המזון מצביע אפוא על היותה של ברכת חתנים חלק מברכת המזון, כפי שדייק הגרי"ז מבריסק (הובא בספר 'מעתיקי השמועה' עמ' לג) מדברי הרמב"ם הנ"ל:
דמזה מבואר דברכת חתנים היא עצמה שייכא לברכת המזון ונכללת בה, ובאמת כל הפרק שם איירי בעיקר ברכת המזון...
ונראה שברכת חתנים הנאמרת מייד לאחר ברכת המזון היא כעין ה'הזכרות' שיש להוסיף בברכת המזון בזמנים שונים ('רצה' בשבת, 'יעלה ויבוא' בראש חודש ובמועדים), והיא חלק מברכת המזון. ומדויק כן בהמשך דברי הרמב"ם (שם הלכה י): 'ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין'. ברכת חתנים היא 'תוספת' שנקבעה כחלק מברכת המזון לכבוד שמחת הנישואין. אולם בספרו 'העמק שאלה' (פרשת חיי שרה שאילתא טז) הביא הנצי"ב מדברי מסכת סופרים (פרק יט) שנהגו לברך את ברכת החתנים גם בלא סעודה, וכתב:
ברכת נישואין ברכה בפני עצמה היא ולא שייך לברכת המזון. והרי במסכת סופרים תני דמנהגם היה לברך ברכת חתנים בבוקר ובערב באסיפת עם בלא סעודה, אלא שנהגו לסמכה לסעודה.
כלומר ברכת חתנים אינה חלק מברכת המזון, אלא שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון, אך בעיקרון אין כל מניעה לאומרה גם ללא סעודה וברכת המזון.
המחלוקת אם ברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון או ברכה בפני עצמה שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון עומדת ביסודן של מחלוקות הפוסקים בדיני ברכת חתנים. אחד התנאים באמירת 'שבע ברכות' הוא שיימצאו בשעת הברכה 'פנים חדשות', דהיינו אדם שלא נכח בשמחת הנישואין או בשבע ברכות קודמות. ונחלקו ה'שלחן ערוך' והרמ"א אם ה'פנים חדשות' צריך להיות נוכח בסעודה או בברכת המזון. מרן ה'שלחן ערוך' (אבה"ע סי' סב סעי' ז) כתב:
ויש אומרים שאפילו היו בשעת החופה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם שבע ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג.
משמע שצריך שה'פנים חדשות' יאכלו לפחות 'עתה'. לעומת זאת מדברי הרמ"א משתמע שהאכילה אינה מעכבת:
ויש אומרים דאם היו שם פנים חדשות, אף על פי שאין אוכלין שם, מברך בשבילם לילה ויום.
ונראה כי נחלקו אם ברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון, או ברכה בפני עצמה שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון. לדעת ה'שלחן ערוך' ברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון, והרמ"א סובר שברכת חתנים היא ברכה בפני עצמה שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון, לכן אין זה לעיכובא אם ה'פנים חדשות' לא אכל בסעודה.
ב'שלחן ערוך' (שם סעיף ט) נפסק:
יש אומרים שאין לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו שבע ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן. ויש אומרים שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך שבע ברכות, וכן פשט המנהג (ובמדינות אלו נוהגים כסברא הראשונה)...
ונראה כי מרן ה'שלחן ערוך' והרמ"א נחלקו לשיטתם הנ"ל בגדר ברכת חתנים. מרן ה'שלחן ערוך' סבר שברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון, ולכן מברך את שבע הברכות על אותה כוס של ברכת המזון, ואין צורך בכוס אחרת. אולם הרמ"א נקט שברכת חתנים היא ברכה בפני עצמה שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון, ולכן צריך להביא כוס אחרת לברך עליה את ברכת החתנים.
ב'שלחן ערוך' בהלכות ברכת המזון (או"ח סימן קפג סע' ו) נפסק: 'משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך, והמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך'. וכתב ה'משנה ברורה'[3] שאסור לשוחח עד לאחר ברכת המזון. על פי זה יש לדון עד מתי אסור לשוחח: האם עד אחר ברכת המזון או עד לאחר סיום השבע ברכות. ולכאורה דין זה תלוי בגדר ברכת חתנים. אם נאמר שברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון, נראה שאסור לשוחח עד לאחר סיום שבע הברכות, שהן למעשה 'גמר ברכת המזון'. אולם אם ברכת חתנים היא ברכה בפני עצמה שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון, לכאורה ההלכה שאסור לשוחח נאמרה רק עד לאחר גמר ברכת המזון, ואין כל איסור לשוחח לאחר מכן.
ידידי רבי ניסן קפלן, ר"מ בישיבת מיר, הביא בספרו ברכת חתנים (קונטרס שבע ברכות סי' ט):
...דכשמרן הגרי"ז בירך בעצמו השבע ברכות של שבע ברכות, היה אומרם תיכף אחר ברכת המזון לפני הרחמן. והוא על פי מה שכתב באבן האזל דהברכה הרביעית נגמרת ב"אל יחסרנו", ושם צריך לענות אמן. וכיון שצריך להמשיך השבע ברכות מברכת המזון אין להפסיק בינתיים בהרחמן.
הברכה האחרונה בברכת המזון היא ברכת 'הטוב והמטיב', המסתיימת במילים 'ואל יחסרנו'. לאחר מכן נוהגים לומר בקשות הפותחות במילים 'הרחמן הוא' וכו', שכמובן אינן מעיקר הברכה אלא הוספות שנהגו לאומרן. ולכן הגרי"ז, לשיטתו שדייק מדברי הרמב"ם (לעיל סעיף 3) שברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון, הקפיד לומר את שבע הברכות תיכף ומייד אחר ברכת המזון הנגמרת במילים 'אל יחסרנו' לפני אמירת 'הרחמן', כי חשש שבאמירת 'הרחמן' יש הפסק בין ברכת המזון לברכת חתנים, שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. אולם אם ברכת חתנים היא ברכה בפני עצמה שנהגו לאומרה סמוך לברכת המזון, אין מניעה מלסיים את אמירת 'הרחמן' ואת כל הבקשות הרבות הנאמרות בסוף ברכת המזון, ורק אז לומר את שבע הברכות.
הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים, חכך בדעתו אם יש לברך 'שבע ברכות' גם על אכילת מזונות; וכן כתב בספרו 'הדרת קדש' (סימן יט):
עובדא הוה בחופת נישואין שהיתה בביתי, ואחרי החופה הסבו אל השולחן ואכלו מעדנים מיני תרגימא מזונות ופירות, וגם שתו יין, ונסתפקתי אם צריכים לברך ברכת חתנים פעם שניה כמו בברכת המזון של סעודה. ולכאורה היה נראה לי דמכיון דאין זה סעודה שמברכין בה ברכת המזון אין צריך ברכת חתנים.
ונראה כי ספק זה, אם ברכת חתנים נאמרת רק במקום אכילת פת וברכת 'המזון' או אפילו באכילת מזונות וברכת 'מעין שלוש', תלוי בגדר ברכת 'חתנים'. והכרעת הגרצ"פ פרנק, שברכת חתנים נאמרת רק במקום אכילת פת, מובנת אם נאמר שברכת חתנים היא חלק מברכת המזון, ולכן כשאין חיוב ברכת המזון אין מברכים ברכת חתנים. אולם אם ברכת חתנים היא ברכה בפני עצמה, וכפי שנאמר במסכת סופרים, היו אומרים אותה 'שחרית וערבית' גם ללא סעודה (אלא שנהגו לאומרה סמוך לסעודה), ודאי יכולים לברך ברכת חתנים גם לאחר סעודת מיני תרגימא.
עוד כתב הגרצ"פ פרנק בספרו 'הדרת קדש' (סי' כ) שאפשר לברך ברכת שבע ברכות גם באמצע סעודה:
בנישואין של בן אחי שהיו ביום ראשון, ושבת הוא יום השביעי, וקרוב בדבר שיאריכו בסעודה שלישית עד הלילה, וממילא תהיה ברכת המזון בליל שמיני. אמר בן אחי הרה"ג ר' פייבל, וכן עשה, בתוך הסעודה לקח כוס ובירך עליו שבע ברכות. ואמר דממה שכתב בטור (אבה"ע סי' סב) שיש מברכין שבע ברכות בלי שום סעודה אבל אינו מנהג יפה, משמע דבלי סעודה כלל אינו מנהג יפה, אבל כשאכלו סעודה אין הכרח להמתין לברכת המזון.
כלומר, מכיוון שברכת חתנים אינה תלויה בברכת המזון, יכולים לברכה בתוך הסעודה. אולם הגרש"ז אויערבך פקפק במנהג זה וכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' יח):
יש לפקפק על אלה שרוצים להאריך בסעודת יום האחרון של שבעת ימי המשתה ולברך ברכת המזון בלילה, ולכן מקדימים לברך ברכת נישואין לפני ברכת המזון באמצע הסעודה. משום דאם נאמר שחיוב הברכות קשור רק עם הסעודה ולא עם ברכת המזון, מסתבר שהיינו מצריכים לברך ב' פעמים בורא פרי הגפן כמו בברכת אירוסין ונישואין ולהפסיק קצת באמצע כמו שמפסיקין תחת החופה בקריאת הכתובה.
הגרש"ז אויערבך הוכיח כי שבע הברכות קשורות לברכת המזון ולא לסעודה, שאם לא כן היה צריך לברך פעמיים ברכת בורא פרי הגפן – פעם אחת על הכוס של ברכת המזון, ופעם אחת על הכוס של שבע הברכות, כשם שתחת החופה מברכים פעמיים בורא פרי הגפן, פעם אחת על ברכת האירוסין ופעם נוספת על שבע הברכות. והוסיף הגרש"ז אויערבך:
אולם חוץ ממה שמפשטות דברי הרמב"ם והתוספות בפסחים (קב ע"ב) משמע שזה דין בברכת המזון, גם מוכח הכי מכל הפוסקים שתפשו עצה לענין חתן בליל ראשון של פסח איך לסדר את הברכות על ב' כוסות, ולא עלה כלל על דעת אחד מהם לומר דאפשר לברך את הברכות על כוס יין באמצע הסעודה שמותר לכולי עלמא לשתות יין. ומוכח מזה דתיקון חכמים היה לברך את הברכות רק אחר ברכת המזון ולא באמצע הסעודה.
ב. האם מותר לאישה לברך ברכת חתנים?
ממוצא הדברים נבוא לדון אם מותר לאישה לברך ברכת חתנים. במושכל ראשון נראה כי לשיטתם של ה'שיטה מקובצת' והרמב"ם, לפיה גדר הברכה הוא 'דבר שבקדושה', אישה, שלא מצטרפת למניין עשרה לאמירת 'דברים שבקדושה', אינה יכולה לברך את ברכת החתנים. כך נראה מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פ"י ה"ה) 'ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין'. ומדבריו מדייק ה'מגיד משנה' שעבד וקטן אינם יכולים לברך, ולפי זה הוא הדין באישה. ועוד נראה לומר שאם ברכת חתנים היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון, הואיל וב'שלחן ערוך' נפסק בהלכות זימון (או"ח סימן קצט סעיף ו) 'נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם', היינו שאישה לא מצטרפת לזימון עם אנשים, הרי שגם בברכת חתנים אינה מצטרפת. וכן כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג, חבר בית הדין הגדול בירושלים, בשו"ת בנין אריאל (אבן העזר עמ' 135) בתשובתו המקיפה בנדון דידן:
ברכת חתנים שכל האוכלים בסעודת חתן חייבים לברך ברכת חתנים, ולכן אין אשה יכולה להוציאם כיון שהיא אינה מצטרפת לעשרה. וכן בברכת הזימון, כיון שהמזמן צריך להוציא לכל האוכלים בברכת הזימון, ולכן כל שאינה מצטרפת, אינה מוציאה ידי אחרים.
הרז"נ גולדברג מסיים את דבריו:
ברכת חתנים היא אמנם חלק מברכת המזון, אבל אין מברך אותה כל אחד בפני עצמו, אלא התקנה היא שמזמן יברך ויוצא את כולם, וכיון שאשה אינה מצטרפת לזימון, כל שכן שאינה מזמנת וממילא אינה יכולה לברך ברכה זו.
אך אם נאמר שברכת חתנים אינה חלק מברכת המזון, יש מקום לומר שאף שבזימון אינה מצטרפת ואינה מזמנת, בברכת חתנים אכן תוכל לברך. וכמו כן, לדעת התוספות רי"ד ו'ערוך השלחן' ומשמעות ה'משנה ברורה', שברכת חתנים אינה 'דבר שבקדושה' אלא ברכת הודאה ושבח שצריכה להיאמר בפני עשרה, כשם שאישה יכולה לברך ברכת הגומל, כך תוכל לברך גם ברכת חתנים. ואכן הרמב"ם כתב במפורש בהלכות ברכות (פ"ב ה"ט) 'אין מברכין ברכת חתנים לא עבדים ולא קטנים', ולא כתב שאישה לא תברך, ומשמע מ'השמטה' זו, כי לדעתו גם נשים יכולות לברך ברכת חתנים. ויש סמך לכך בהלכות קריאת התורה שאישה לא מצטרפת למניין עשרה אך מעיקר הדין רשאית לקרוא בתורה, אילולא הטעם של 'כבוד הציבור', כפסק ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' רפב סע' ג):
הכל עולים למנין שבעה [קרואים העולים לתורה בשבת] אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור.
אם כן מדוע לא נאמר גם בברכת חתנים שאין איסור מעיקר הדין לאישה לברך את ברכת החתנים? ואומנם יש לדון אם טעם 'כבוד הציבור' שייך כאן. אולם הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב וחבר בית הדין הגדול בירושלים כתב (קובץ ברקאי תשמ"ג עמ' 163), שיש להבחין בין קריאת התורה לברכת חתנים, משום שחיוב ברכת חתנים נאמר על המשתתפים בשמחת החתן, כלשון הרמב"ם 'בבית חתנים מברכים ברכת חתנים',[4] וחיוב זה נובע מהחובה לשמח את החתן, והוא אינו חובת הנשים:
...גדר לשמח את החתן, כשם שיש מצוה לשמחו בריקוד ובשירה לפניו וכיוצא בזה כמבואר בכתובות דף י"ז, כן גם הברכות שמברכים אותו בהזדמנות זו הוא פעולה במסגרת השמחה שמשמחים אותו. ומצוה זו לשמח החתן אינה מוטלת על הנשים, שאין זו דרך צניעות לצאת לפני החתן לשמחו בריקוד ובשירה, ממילא אין גם חובת הברכות שהיא כאמור חלק ממעשה השמחה המוטלת על הנשים. ועל כן אין זה דומה לקריאת התורה, כי שם הקריאה אינה להוציאם ידי חובה, רק להתיר לאשה לקרוא התורה בברכותיה, ע"כ היה שפיר מקום להתיר לה כל עוד יש כאן עשרה אנשים שהוא תנאי להיתר אמירת כל דבר שבקדושה. אך בנדון שבע ברכות אין מקום שאשה תאמרם, שהרי אין עליה חובת הברכות, וממילא אינה יכולה גם לפטור אחרים באמירתם את הברכות הללו שאין הם עליה חובה.
כלומר ברכת חתנים וקריאת התורה חלוקות זו מזו ביסודן. לעומת קריאת התורה שבה אין הקורא מוציא ידי חובה אחרים, ולכן מותר לאישה לקרוא בתורה מעיקר הדין, הרי שבברכת חתנים המברך מוציא אחרים ידי חובת המצווה לשמח חתן וכלה, ולכן אישה שאינה מחויבת בשמחת חתן וכלה אינה יכולה להוציא אחרים בברכת חתנים.[5]
סיבה נוספת לאסור על אישה לברך ברכת חתנים כתב בשו"ת 'משברי ים',[6] והיא ההלכה של 'קול באשה ערוה', וכסמך לדבריו הביא את דברי ה'מטה אפרים'[7] שאסר על אישה לומר קדיש מן הטעם הנ"ל. אולם הרב יהודה גרשוני (גרודנר) דחה בספרו 'חכמת גרשון' (עמ' קסו) טענה זו, משום 'שאין יצר הרע מצוי לשעה קלה כזאת, ובמקום השראת השכינה לא חששו חכמים להרהור, ובמקום בי עשרה שכינתא שריא'. והביא שו"ת 'יחוה דעת' בשם החיד"א[8] שבמקום שיש 'אימתא דשכינה', אין לחוש ל'קול זמר באשה ערוה'. לכן בשעה שאישה מברכת ברכה, אין כל חשש ל'קול באשה ערוה'.
הרא"ש,[9] הביא שנחלקו רבותינו הראשונים אם צריך עשרה לברך את ברכת 'אשר ברא ששון ושמחה', ופסק כדעת הסוברים שאין בכך צורך, וכן פסק ה'שלחן ערוך',[10] והרמ"א (שם) הוסיף שצריך שיהיו נוכחים לפחות שלושה אנשים.
ב'שלחן ערוך'[11] נפסק: 'נשים מזמנות לעצמן'. על פי זה חידש הרב יהודה הרצל הענקין בשו"ת 'בני בנים' (ח"ג סי' כז) שאם שלוש נשים נמצאות יחד עם חתן וכלה הן יכולות לזמן ולברך את ברכת 'אשר ברא', שכן מברכים אותה גם ללא עשרה. ובסוף דבריו הוסיף:
גם הר"ר דוד אויערבאך שליט"א כתב כן במכתב וז"ל, אם שלש נשים אכלו ביחד עם החתן והכלה שפיר יכולות לברך ברכה זו, משום דרק לגבי זימון בשם, דבעינן מנין של עשרה אנשים, אין האשה בכלל זה. משא"כ לענין זימון בשלשה, שגם נשים איתנייהו בכלל צירוף זה ורשאיות לזמן, הוא הדין שרשאיות לברך ברכת אשר ברא.
ומבואר שהאיסור על אישה לברך ברכת חתנים נובע מכך שאינה מצטרפת לזימון של עשרה, כי זהו 'דבר שבקדושה', וכשאינה מצטרפת גם אינה יכולה להוציא אחרים ידי חובה. לכן בזימון של שלוש נשים, שאין בו איסור, אישה ודאי יכולה לזמן וגם לברך את ברכת 'אשר ברא' שנאמרת בשלושה. אולם יש לציין כי הרב זלמן נחמיה גולדברג בתשובתו (שם) חלק עליו:
ואף אם הסעודה התקיימה אצל החתן, ולא היה מנין אלא רק זימון של שלושה אנשים ורוצים לברך אשר ברא, גם אז אין האשה רשאית לברך...
אך הוא לא נימק מדוע. וייתכן שטעמו כי הזימון הוא של שלושה אנשים ולא נשים, ולכן אין לה חלק בברכה, וצ"ע.
לאור הנ"ל יש לדון אם לדעת האוסרים על אישה לברך ברכת חתנים יש פתח להתיר לצרפה להשלים מניין עשרה הנדרש לברכת חתנים.
בספרנו 'רץ כצבי' – ירח איתנים (סי' ג ענף ב) כתבנו לחלק בין 'ציבור' ובין 'רבים', והבאנו ראיות לכך שאומנם למה שהוא 'דבר שבקדושה' צריך 'ציבור' ואישה לא מצטרפת, אבל יש דברים שאישה יכולה להצטרף בהם ולהיות חלק מ'רבים'.
א. לדעת רבי יוסף ענגיל[12] גם נשים נכללות במניין עשרה לדין קידוש השם בפרהסיא. הגר"י ענגיל הביא את דברי ה'רוקח' שחיוב זימון בעשרה הוא דווקא בעשרה ישראלים זכרים גדולים, מאחר שבסוגיה בסנהדרין מבואר ש'פרהסיא' היינו עשרה, וכפי שנלמד מ'עדת המרגלים' שהיו עשרה גדולים וזכרים, וכתב הגר"י ענגיל על דברי ה'רוקח':
והם חידוש דלא יהיה חיוב קידוש השם רק בפני עשרה זכרים דייקא, ולשון הש"ס דכאן דאמר תחילה אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם, פשוט דגם אשה בכלל בן אדם, ואם כן הרי לא חידש הש"ס אחרי זה רק דבעינן ישראלים, אבל לא דניבעי נמי זכרים. ומיהו לענין קטנים יש לומר מסברא דבפני קטנים לא הוי קדושת השם, כיון דאין להם דעת.
ובביאור דבריו כתב הרב חיים ג'קטר[13] שיש להבדיל בין 'ציבור' ל'רבים'. עשרה זכרים בני חורין מוגדרים כ'ציבור', אולם נשים אינן בכלל 'ציבור', ולכן בכל דברים שבקדושה שצריך 'ציבור', אין נשים בכלל. אולם הדרישה לעשרה בעניין קידוש השם בנסיבות מסוימות היא לנוכחות 'רבים', ולא 'ציבור'. אישה אינה יכולה להיות חלק מציבור, אולם היא יכולה להיות חלק מרבים. הסברה לכך היא שבנוכחות רבים אנו מתמקדים ברושם על המסתכלים שזה מסר נפשו להקב"ה כדי לא לעבור איסור, ואין כל סיבה לחלק בין נשים ובין גברים בעניין זה, שהרי אלו גם אלו מתעוררים מזה שעדים הם למסירות נפש לבורא. לכן הגיוני לומר שגם נשים יכולות להרכיב אגודת בני אדם המוגדרת על פי הלכה כרבים.
ב. בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' סב) נשאל אם ההלכה שצריך לומר בפני עשרה כאשר מבקש מחברו מחילה ולא רצה חברו למחול לו כדי שלא יחשדוהו[14] מתקיימת כשאומר כן בפני עשר נשים. ובתחילת דבריו כתב:
בהשקפה הראשונה אמרתי, הסברא מחייבת דמהני בעשרה נשים, דמידי הוא טעמא אלא בעבור פרסום הדבר, גם על ידי נשים יתפרסם, ואדרבה נשים דברניות הן ויפרסמו הדבר יותר מאנשים.
ובהמשך דבריו הוא מזכיר את דין הדלקתו של נר חנוכה בבית הכנסת.[15] ה'מגן אברהם'[16] כותב שבערב שבת כשאין עשרה יכול להדליק בברכה, כיוון שיגיעו עשרה בהמשך בעת קבלת שבת. אך ב'שערי תשובה'[17] כתב בשם 'מור וקציעה' שידליק בלא ברכה, כי בשעת ההדלקה אין פרסומי ניסא בפני 'עדה' שהם עשרה. ובהמשך דן מה הדין כשיש עשר נשים:
וגם בזה יש להסתפק אם נמצא עשר נשים ידליק בברכה ואפילו דאין השעה דחוקה, או דלמא אין מועיל פרסום אשר בפני נשים דאין נחשבים עדה כמ"ש חז"ל בדין הקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולא בנות ישראל.
ולמעשה הביא ה'רב פעלים' את ספקו של הרמ"א,[18] אם נשים מצטרפות למניין עשרה בקריאת מגילה, וכתב:
ועיין פרי חדש דכל דאיכא היכר צירוף אינם מצטרפים משום פריצותא עי"ש, הרי התם טעמא דבעינן עשרה הוא משום פרסומי ניסא, ועם כל זה אי לאו משום דניכר היכר צירוף דחשיב פריצותא דדמי לזימון הנזכר לעיל הוה אמרינן איכא פרסומי בנשים. ובזה נפשט הספק אשר נסתפקנו בנרות חנוכה, דיש לומר מהני צירוף נשים בעבור פרסום הנס, והוא הדין נמי דנפשוט ספק הרב פתחי תשובה בענין מחלל שבת בפרהסיא בפני נשים דוקא דחשיב פרהסיא ופסול. אמנם ספק דנדון דידן [לענין בקשת מחילה בפני עשר נשים] לא נפשט מזה, דיש לומר בנדון דין התקנה היא בשביל בושה שיבוש ויתכפר, ובפני נשים לא הויא ליה בושה כל כך.
למדנו אפוא, מדברי ה'רב פעלים', כי יש דברים שלגביהם עשר נשים נחשבות 'פרהסיא'. והיינו כפי שנתבאר לעיל, יש להבדיל בין 'ציבור' ל'רבים', וכן לציין שלדברים שצריך בהם 'ציבור' עשר נשים אינן נחשבות כ'ציבור', ולכן דברים שבקדושה נאמרים רק בעשרה זכרים בני חורין. לעומת זאת בדברים שצריך נוכחות של 'רבים', כגון לעניין פרסום הנס בחנוכה ובמגילה, או לעניין 'פרהסיא' בקידוש השם (לדעת רבי יוסף ענגיל והרב פעלים), גם עשר נשים נחשבות 'רבים'.
נראה לומר שבוודאי לדעת ה'שיטה מקובצת' ומשמעות דברי הרמב"ם (פרק א'), שברכת חתנים היא ככל 'דבר שבקדושה', אין אישה מצטרפת ל'ציבור' למניין עשרה. אולם לדעת התוספות רי"ד ו'ערוך השלחן' ומשמעות ה'משנה ברורה' (שם), שטעם אמירת ברכת חתנים בעשרה אינו משום 'דבר שבקדושה' אלא זהו גדר בברכת הודאה ושבח שצריכה להיאמר בפני עשרה, ייתכן לחדש שגם נשים מצטרפות למניין עשרה הנצרך לברכת חתנים. זאת משום שלפי שיטתם הצורך בעשרה אינו מדין 'ציבור' שמתקיים בהם אמירת 'דבר שבקדושה', אלא מדין 'רבים' שצריך לומר בפניהם את ברכת החתנים לכבוד החתן והכלה, כי גם אישה מצטרפת לדברים שצריך נוכחות של 'רבים'.
ומצאתי בספרו של הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן (הלכה בימינו עמ' 215), שדחה בתוקף סברה זו:
היתה מי שרצתה לדמות את המניין הנצרך לנישואין למניין האמור במגילה. וכשם שבמגילה נשים מצטרפות לפרסומי ניסא, כך גם בנישואין נשים תצטרפנה לפרסומי מילתא (כתובות ח, ב). ההנחה היא שהצורך במנין בנישואין הוא רק לשם פרסום העובדה שהזוג נישא כדת משה וישראל, ולפרסום כזה גם נשים כשרות וממילא ניתן לצרפן למניין. ולא היא, נימוק זה של הפרסום אינו היחיד, יש גם נימוק אחר שהצורך במניין הוא ככל דבר שבקדושה. וגם הסובר שהטעם הוא משום פרסום, הצורך בכך הוא רק בשעת החופה עצמה, אך ביתר שבעת ימי המשתה המניין נצרך לכל הדעות משום דבר שבקדושה, ומניין של נשים אינו מוגדר ככזה.
כפי שנתבאר לעיל, דבריו נכונים אליבא דה'שיטה מקובצת' ומשמעות דברי הרמב"ם שברכת חתנים היא ככל 'דבר שבקדושה'. לעומת זאת לדעת התוספות רי"ד ו'ערוך השלחן' ומשמעות ה'משנה ברורה', שאמירת ברכת חתנים בעשרה יסודה מדין ברכת הודאה ושבח שצריכה להיאמר בפני עשרה, ודאי אפשר לומר שגם נשים מצטרפות ל'רבים' שיש צורך לפרסם בפניהם את ברכת החתנים לכבוד החתן והכלה.
סיכום
רבותינו הראשונים והאחרונים נחלקו אם ברכת חתנים היא בגדר 'דבר שבקדושה' הנאמר בעשרה, או שהיא גדר של ברכת השבח וההודאה שיש לאומרה בעשרה לכבוד הקב"ה בשעה שמתאספים הרבים לכבודו 'במקהלות עם', ונפקא מינה, מה הדין כשהיו עשרה כשהתחילו לברך ברכת חתנים ויצאו חלקם – האם יסיימו הברכות ללא עשרה, וכן מה דין אמירת שבע ברכות ברמקול, כמבואר לעיל.
בדברי הגרי"ז מבואר כדעת ה'שיטה מקובצת', שברכת חתנים היא בגדר 'דבר שבקדושה'. לעומת זאת לדברי 'ערוך השלחן' נראה שגדר ברכת חתנים אינו מדין 'דבר שבקדושה', וכן נראה מדברי ה'משנה ברורה' שהשווה בין ברכת הגומל לברכת חתנים, שגדר ברכת חתנים כדעת התוספות רי"ד, שברכת החתנים היא ברכת השבח וההודאה שצריך לאומרה באסיפת עשרה.
לפי שיטתם נתבאר לעיל שכשם שאישה יכולה לברך ברכת הגומל, כך תוכל לברך ברכת חתנים. וכמו כן נתבאר לפי שיטתם שגם נשים מצטרפות לעשרה שהם 'רבים' ולא 'ציבור' שיש צורך לפרסם בפניהם את ברכת החתנים לכבוד החתן והכלה.
אולם זאת למודעי כי הדברים נכתבו כבירור להלכה, ולמעשה ברור שההוראה בנדון זה מסורה ליושבים על מִדין, העומדים על משמר גדרי הצניעות ושוקלים את הדרך אשר ילכו בה בהיבטים נוספים, ובתוכם החשש שלא לחדש דברים שלא נהגו בהם מדורי דורות, כדי להגן ולבצר את חומות הדת וההלכה.
[1]. שו"ע, אבה"ע סי' סב סעי' ד.
[2]. שו"ע, או"ח סי' נה סע' א; משנ"ב שם ס"ק ב.
[3]. משנה ברורה, סי' קפג ס"ק כא.
[4]. רמב"ם, הל' ברכות פ"ב ה"ט; שם, הל' אישות פ"י ה"ג.
[5]. את 'השמטת' הרמב"ם, שלא הזכיר שאין ברכת חתנים נאמרת על ידי אישה, ביאר הרב ישראלי, שלא הייתה הוה אמינא שאישה תהיה מחויבת לשמח את החתן, שכן אין זו דרך צניעות; מה שאין כן עבדים וקטנים.
[6]. שו"ת משברי ים, סי' פה.
[7]. מטה אפרים, דיני קדיש שער ד, באלף למטה.
[8]. יחווה דעת, ח"א סי'טו, בשם החיד"א, ראש דוד, פר' בשלח דף נד.
[9]. רא"ש, כתובות פ"א סי' יג.
[10]. שו"ע, אבה"ע סי' סב סעי' ד.
[11]. שו"ע, או"ח, סי' קצט סע' ז.
[12]. גליוני הש"ס, סנהדרין עד ע"ב ד"ה מה להלן.
[13]. קובץ בית יצחק, חלק כב עמ' 300.
[14]. שו"ע, או"ח סי' תרו סעי' ב.
[15]. שו"ע, או"ח סי' תרעא סעי' ז.
[16]. מג"א, לשו"ע שם, ס"ק י.
[17]. שערי תשובה, לשו"ע שם.
[18]. רמ"א, או"ח סי' תרצ סע' יח.
עוד בקטגוריה נישואים
ברכת 'שהחיינו' בשעת הנישואין?
האם צריך החתן לברך 'שהחיינו' בשעת הנישואין?
משפחה על סדר היום
בשנים האחרונות אנו עדים לשבירת ערכי המשפחה המסורתיים בכל העולם המערבי. אובדן ערכים זה מחלחל ומשפיע גם בתוככי מדינת...
הושלמו ביקורות פתע לבדיקת הליך הרישום לנישואין
המשרד לשרותי דת ביצע בתקופה האחרונה שורה של ביקורות למועצות הדתיות במטרה לבחון את רמת השירות לאזרח. במסגרת הבדיקה נשלחו...
