ללכת לאיבוד

אין ספק שהחלטה של אדם לשים קץ לחייו נובעת בדרך כלל ממשבר נפשי שהאדם עובר, ואין הוא מוצא את הכלים להתמודד איתו. או פעמים שהאדם מחפש תשומת לב, ומרגיש נטוש, ומנסה על ידי מעשה זה לזעזע את סביבתו. רעיונות שונים העלו בעלי הרעיון כדי להפחית את המכה הנוראה הזו, ואף פרסמו את הצלחתה של התכנית במדינות שונות בעולם. אך דומה שמחסום אחד שלא מופיע בתכניותיהם של אומות העולם, במדינת ישראל ובעם ישראל יש לו מקום משמעותי מאוד וחשוב לבררו.

אנו מוצאים בחז"ל יחס מאוד לא קל לאדם שמחליט לאבד עצמו לדעת, ובביטויים חריפים גילו לנו שאדם שעשה מעשה זה, לא רק שאין לו חלק לעולם הבא, בשל האיסור החמור שהוא עשה (איסור רצח, ואף חמור ממנו, שכן הרוצח יכול בהמשך חייו לחזור בתשובה, מה שאין כן המאבד עצמו לדעת). איסור זה נלמד מהפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ואין ספק שהוא איסור מהתורה. וממנו למד התורה תמימה כמקור לדבר המפורסם שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.

בהלכה מצאנו דינים מאוד החלטיים ביחס למאבד עצמו לדעת, הן בראשונים והן בשולחן ערוך שכתב: "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים". כל דבר שהוא לכבודו של אותו האדם לא עושים לו, אך בדברים שהם לכבוד המשפחה כן עושים.

לגבי ישיבת שבעה על אדם זה נחלקו הראשונים. הרמב"ן סבר שיש לשבת עליו שבעה, ואילו הרמב"ם פסק שלא. להלכה פסק השו"ע כדעת הרמב"ם, ובשערי תשובה כתב, שלמרות שיש צדדים רבים לדעת הרמב"ן אנו לא נרים ראש כנגד השו"ע. אך כתב החת"ס שאם יש בזיון למשפחה, יש מקום להקל להרשות להם לשבת שבעה. אמנם בין הפוסקים הספרדים מקובל יותר שלא להתיר דבר זה, אך בשו"ת עשה לך רב היקל אף להם.

כאשר אדם יודע שאם יעשה מעשה זה, לא תהיה לו כפרה, ואף משפחתו לא יתאבלו עליו, הדבר יכול להוות מחסום משמעותי מעשיית מעשה זה, אף שאין בכך פתרון מוחלט, אלא חשוב מאוד לפתור את שורש הדבר, את הדבר הגורם לרצון לעשות מעשה חמור זה, אך אין להתעלם מחשיבות המחסום הזה.

כדי להגדיר אדם כמאבד עצמו לדעת צריך כמה דברים, את הדברים סיכם בשו"ת רב פעלים והגר"מ אליהו זצ"ל בהערותיו לקיצשו"ע: "יש חמשה תנאים שיחשב "מאבד עצמו לדעת" א) שיאמר בפה או שיכתוב שרוצה להתאבד. ב) שמיד יעלה לגג או יבצע מה שאמר. ג) שהפעולה תעשה דרך כעס. ד) שלא נתברר שבנתיים עשה תשובה כלל. ה) שלא עשה מתוך חולי או צער מיוחד (מסתבר שכוונו לצער מיוחד ולא כל אדם שעושה מעשה זה מחמת הצער, ואין הוא חולק על דברי החת"ס בכך)".

אף לגבי קטן, כתב השו"ע, שאין לו דין מאבד עצמו לדעת, שכן באופן הכלל כבר ידוע שנכתב בפוסקים שלקטן אין דעת, וממילא ודאי שדינים אלו לא נוהגים בו.

פעמים שיש זמן בין המעשה שהאדם עשה כדי למות לבין רגע המיתה, ובמצב זה יש מקום לטעון שאולי חשב לחזור בתשובה, ואם כן לא נפטר בתור רשע גמור (כ"פ בגשר החיים על פי גליון מהרש"א), ויש שחלקו על כך, שחזרה בתשובה בשלב זה לא תעזור כבר (תשובה מאהבה וזרע אמת).

למעשה, רחוק מאוד המצב שבו נגדיר אדם כמאבד עצמו לדעת, הן מפני כבוד המשפחה, והן מרצון ללמד כף זכות על האדם. וכבר ידוע הדבר שהלכה כדברי המיקל באבל, ועל אחד כמה וכמה בנידון דידן.

למרות הקושי הגדול, ולמרות המעשה הנורא, כתב החת"ס שביחס לאמירת קדיש ודאי שחשוב לומר עליו קדיש, וכן לפי דרך זו גם חשוב ללמוד תורה לעילוי נשמתו ולהרבות בדברים המוסיפים לו זכויות (כפי שהביא בשו"ת עשה לך רב ועוד) שכן אף יהודי שחטא ואף שנהג כל ימיו כרשע גמור, יש מקום גדול לזכות אותו, ויתר מכך הוא ודאי זקוק לכך ביותר. לכן מאוד חשוב לעשות דברים אלו לעילוי נשמתו, ולא ידח ממנו נידח.

מפעל חשוב הוצע כדי להוריד את התופעה הנוראה הזו, וחשוב שהוא יהיה מלווה בתיקון הנפש ובחשבון נפש משמעותי של תיקון דרך החיים הציבורי, ושל שאיפה לחיים מתוקנים ובריאים יותר, של שמחה בחיים ושל אכפתיות הדדית, ובעקירת שורשי הדברים, לא נהיה צריכים לאמצעים חיצוניים כדי למזערה.

ויהי רצון שיבלע המוות לנצח ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימנו אמן.