אחינו יהונתן פולארד

מצוות פדיון שבויים נחשבת  כמצווה החשובה ביותר מכל המצוות שבין אדם לחברו, ומכל מצוות הצדקה היא הדרגה החשובה ביותר, כדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה י':

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים. שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו - הרי זה עובר על: לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות: פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך,והצל  לקוחים למוותוהרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים".

מהתלמוד ועד הדורות האחרונים, מסופר על גדולי ישראל שמסרו נפשם על פדיון שבויים.

במסכת חולין (דף ז) מסופר על רבי פינחס בן יאיר שבהליכתו לפדות שבויים, נחצה לו הנהר, ולא רק לו אלא גם לנלווים אליו.

המהר"ל מפראג כדרכו, מסביר שבאגדה זאת יש מעבר לפשט, משמעות עמוקה. חציית הנהר מלמדת אותנו על הכוחות הגדולים שיש להשקיע בפדיון שבויים, המתגברים על כל המחסומים שבדרך. עוצמת הרוח, המתבטאת  בשחרור שבוי משביו האדם   היא על טבעית ולכן גדולה יותר מכל מחסומי החומר הטבעיים.

רבי פינחס בן יאיר מלמד אותנו, שאם הרצון לפדות את השבויים הינו כה חזק- הרי ששום נהר לא יכול להפריע ולמנוע את קיום המצווה. החשיבות בפדיון שבויים היא כל כך גדולה , שנותנת לאדם כוח להתגבר על כל המכשולים, לחצות נהרות, לעבור ימים,  ולעשות הכל על מנת לפדות את השבוי.

פדיון שבויים הינו בעצם הרעיון העמוק ביותר של היהדות. יציאת מצרים שהיא היסוד הגדול ביותר בכל המצוות שלנו, חוזרת 50 פעמים בתורה, וכך בתפילה, הבסיס הוא "זכר יציאת מצרים". "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים...", הוא יסוד התורה והאמונה. היהדות רואה בחירות את הבסיס לחיי אדם, ואדם שאין לו חופש - אינו אדם! אדם שכלוא ואינו חופשי מחזיר אותנו למצב של שיעבוד מצרים, של פגיעה בחירות שהיא בסיס כל התורה, "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים".

לגבי יהונתן פולארד - מדובר  באדם הכלוא מעבר לכל זמן סביר.   העונש החמור כל כך לא מגיע לו, וצריך לעשות הכל כדי להוציא אותו משם. (גם לפי המקובל בארה"ב , העונש המרבי על סוג העבירה שעשה פולארד הוא הרבה יותר נמוך). העניין תלוי ברצוננו: אם רוצים- אפשר לחצות נהרות, לעבור את כל המכשולים כדי להציל את חייו. חובתנו להצלת פולארד, הינה יותר מפדיון שבויים רגיל.

ידועה ההלכה שאין פודין את השבויים ביתר על דמיהן..." (רמב"ם, מתנות עניים, ח, י"ב), אולם להלכה זאת ישנם יוצאים מן הכלל. הרב ישראלי בספרו "עמוד הימיני", מלמד שלגבי אדם שיצא בשליחות עם ישראל ישנו דין מיוחד, וחובתנו לפדותו היא מעבר למציאות הרגילה של שבוי, מאחר שאנו ערבים לו.  הדבר דומה לדין של אישה שבעלה חייב לפדות אותה מהכלא בכל מחיר - ואפילו יתר מכדי דמיה, שהרי אשתו כגופו. כך גם לגבי אדם שראה את עצמו כמי שיצא בשליחות עם ישראל. חובתנו לפדותו היא כאילו הוא חלק מאיתנו, מתוך ערבות גמורה. לגבי יהונתן פולארד העניין בולט במיוחד: מדובר באדם שפעל מתוך אחריות עצומה להצלת מדינת ישראל מסכנה נוראה, באדם שחש שהוא  שליח של כולנו, שליח מצוה, ואנחנו ערבים לו בכל מחיר! 

אנחנו צריכים להגיד לארה"ב: יהונתן פולארד הוא אחינו, אנחנו ערבים לו ודורשים את שחרורו.  הוא עשה מעשה מוסרי להצלת ישראל מסכנות גדולות. (צריך לציין שגם בכירים בארה"ב התבטאו בתקשורת שהגיע הזמן לשחרר את פולארד). אך עיקר התביעה המוסרית היא כלפי מדינת ישראל הריבונית והחופשית: אנו תובעים בקול רם את שחרור אחינו יהונתן?ראש הממשלה, נשיא המדינה יו"ר הכנסת וכל נושאי המשרות הציבוריות הגבוהות  צריכים לצעוק, לזעוק ולדרוש את שחרור אחינו יהונתן! הזעקה צריכה להיות כל כך חזקה - שאחינו יהונתן פולארד ישמע אותה. יהונתן נמצא שם, בכלא הנורא והאיום הזה - והוא צריך לשמוע את הקול היוצא מירושלים בצורה ברורה וחזקה: שלא שכחנו אותו, שלא הזנחנו אותו, שהוא אחינו ואנו ערבים לו.

עלינו לזעוק ולהזעיק, ושהזעקה תקיף את הארץ כולה והעולם כולו מקצה אל קצה, עד שחרורו של אחינו יהונתן. ויהי רצון שנזכה שיתקיים במהרה בימנו:"וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"(ישעיה,לה,')