פרשת מקרא ביכורים בתרגום אונקלוס - חלק א'

"פרשגן" הוא חיבור בכתיבה שתכליתו להעמיד לקורא ביאור רציף לתרגום אונקלוס לתורה. דוגמאות ממנו נתפרסמו בעשור האחרון בבמות שונות וביניהן בדפי "שבת בשבתו" במשך כמה שנים 14. 

לצד ניפוי ובירור נוסחי התרגום ובהשוואה לנוסחי התאג' - נבדקות סטיות תרגומיות לאורך כל התורה ופיתרונן מוגש לקורא בהסתמך על מיטב מפרשי וחוקרי ת"א. 

מלאכת הביאור כוללת השוואת התרגומים הארמיים עם ת"א 15, בדיקת זיקתם של גדולי פרשנינו לתרגום וכן בסיוע פרויקט השו"ת שבבר אילן - נכללים ב"פרשגן" גם הסתמכויות הלכתיות המיוסדות על ת"א, כמותן פזורות למאות במרחבי ספרות הפסיקה. 

וזאת למודעי: בדפוסים מצויים קיימים מאות שיבושים בת"א. המהדורה המדעית המוסמכת היא זו של אלכסנדר שפרבר ועליה מבוסס ה"פרשגן" 16. מהדורתו המיוסדת על בדיקת יותר מעשרים כתבי יד אשכנזים ספרדים ותימנים ועל דפוסים ראשונים המצטיינים בדיוקם, נחשבת למהימנה שבמהדורות וחשיבותה הרבה היא גם בתיעוד חילופי נוסחים (ח"נ). כמהדורות טובות המצויות בשוק יש לציין את "תורת חיים" של מוסד הרב קוק שבה נבדק נוסח ת"א ע"י הרב יוסף קאפח ז"ל וכן את מהדורת י' חסיד, "התאג' הגדול כתר תורה", ירושלים תש"ל (עם מבוא למהדורה [בכרך ה], מאת הרב יוסף קאפח). אע"פ שמהדורות אלה משקפות מסורות תימן של ת"א ופעמים הן שונות ממסורות שהיו לנגד עיני גדולי אשכנז וספרד, הן נקיות משגיאות שלא כדפוסים מצויים ואכמ"ל. 

מן הראוי להזכיר שתרגום אונקלוס שונה מתרגומי ארץ ישראל בשתיים: בלשונו ובאופיו התרגומי, ושני אלה מקילים על הקריאה בו: 

אצל התרגומים הארצישראליים (כגון התרגומים המופיעים בחומשים תחת השמות "יונתן בן עוזיאל", ו"תרגום ירושלמי" וכן ת"נ ות"ג) שגורה הארמית הגלילית הפחות מוכרת. זוהי הארמית של התלמוד הירושלמי או גם של מדרשי בראשית רבה או ויקרא רבה. כנגדם הארמית שבת"א קרובה לארמית הבבלית המוכרת מן התלמוד הבבלי. 

בנוסף, ת"א נחשב כתרגום מילולי-פשטני: "מילולי" רוצה לומר תרגום מלה במלה ללא תוספות ו"פשטני" - תרגום המוסר את רוח הפסוק כפשוטו מבלי להוסיף מדרשים. בכך שונה אופיו מתרגומי ארץ ישראל המוגדרים כתרגומים מדרשיים - חפשיים: אלה תרגומים המשופעים בחומר רב שאינו מצוי בשפת המקור הכוללים לא פעם תוספות מדרשיות שאין להם אחיזה בכתוב. 

דווקא מחמת אופיים המדרשי של תרגומי ארץ ישראל קל לזהות את מגמתם הפרשנית, שהרי הקורא מבחין בנקל בתוספות ובשינויים מלשון הכתוב. כנגד זאת תרגומו ה"תמים" של אונקלוס מכיוון שאין בו שינויים בולטים, מחייב עיון מדוקדק בכל תיבה תוך השוואת תרגומו על אתר עם מקומות אחרים בתורה 17. 

הקטע שלפנינו כולל את ה"פרשגן" לפרשת מקרא ביכורים שבתורה (דברים כו, א-יא). 

1. דברים כו, א

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתֵן לך נחלה וירשתה וישבת בה - וִיהֵי אֲרֵי תֵיעוֹל לְאַרְעָא דַּה' אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ אַחְסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתִתֵּיב בָּהּ

בפרשת ביכורים חוזרים הפעלים תָּבִיא או תָּבוֹא (משורש בו"א) שש פעמים. וכבר נתבאר בפסוק " בּא... אל התבה" (בר' ז, א) "עוֹל... לְתֵיבוֹתָא" שאונקלוס מבחין בין בָּא במשמע הִגִּיעַ המתורגם בפועל "אתא", לבין בָּא בהוראת נִכְנַס, המתורגם עָל (משורש עלל, כמו "עולו אושפיזין", הכנסו), כדברי "נתינה לגר" (בר' כז, ד): 

לשון עָל מורה על ההכנסה מחוץ לבית או מחוץ למקום או מחוץ לארץ, אל הבית או אל המקום או אל הארץ. כמו "ובאת אל התבה" (בר' ו, יא) "וְתֵיעוֹל לְתֵיבוֹתָא".... אולם אם ההבאה היא באותו מקום, באותו בית, או באותה ארץ - יתרגם אֲתָא ולכן יתרגם "ובאת אל הכהן" (פסוק ג) "וְתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא". 

בכך מתבארים חילופי התרגום בפרשתנו: "והיה כי תבוא אל הארץ" (פסוק א) "וִיהֵי אֲרֵי תֵיעוֹל לְאַרְעָא", כשתכנס לארץ, כמו "בְּבאֲכֶם אל הארץ" (במ' טו, יח) "בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא", כשתכנסו 18. 

כנגד זאת: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (פסוק ב) מתורגם ברוב הנוסחים ובתאג': "דְּתַעֵיל מֵאַרְעָךְ", (שתכניס [לביתך] מארצך), ובמקצת נוסחים: "דְּתֵיתֵי מֵאַרְעָךְ". 

לכאורה גרסת דְּתֵיתֵי יותר מכוונת, שהרי משהפריש ביכורים בשדה היה מביאם לירושלים וזהו "דְּתֵיתֵי" לשון הֲבָאָה. אמנם יא"ר פירש גרסת דְּתָעֵיל: "כלומר שתביא לביתך", וכן יוב"ע תרגם: "דְּתַעֵיל". נמצא שגרסת "דְּתַעֵיל" מלמדת שחובה להכניס ביכורים לבית ומשם להביאם למקדש, וכן כתבו רמב"ן ורבינו תם 19. ואולם מכיוון שאין דרכו של אונקלוס לרמוז לפרטי הלכה, הדבר צריך עיון. 

"ובאת אל הכהן" (פסוק ג) "וְתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא", שאין זה לשון כניסה אלא קריבה והגעה לכהן ותרגם בפועל אֲתָא כמשפט. אבל בהמשך הפסוק: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ", המזכיר ביאה לארץ מתורגם "אֲרֵי עֲלִית לְאַרְעָא" לשון כניסה. 

על פי זה יקשה תרגום "וַיְבִאֵנוּ אל המקום הזה" (פסוק ט) "וְאַיְתְיַנָא לְאַתְרָא הָדֵין" בלשון הַגָּעָה, ולכאורה היה לו לתרגם "וְאַעֲלַנָא" בלשון כניסה. אמנם באחד מכתבי היד מתורגם: "וְאַעֲלַנָא", ואולם התאג' וכל שאר הנוסחים גורסים "וְאַיְתְיַנָא" וכן תיוב"ע. יא"ר ניסה ליישב שאין לתרגם "כניסה" אלא רק מחוץ לארץ לארץ אבל לא בתוך הארץ עצמה: 

"וַיְבִאֵנוּ אל המקום הזה" - "וְאַיְתְיַנָא". צ"ע למה לא תרגם "וְאַעֲלַנָא" כמו שתרגם "כי באתי אל הארץ" "אֲרֵי עֲלִית לְאַרְעָא". ונראה שאותם שתרגם לשון "ואעלא" - מחוצה לארץ. אבל בארץ עצמה נופל לשון "אתיא" כלומר הביאנו אל המקום שאנו בו היום. 

ודבריו קשים, שהרי "וַיְבִאֵנוּ אל המקום הזה - זה בית המקדש" (ספרי, וכן רש"י) וביאה למקדש, גם מן הארץ, מתורגמת ככניסה כגון "ואל המקדש לא תָבא" (ויק' יב, ד) "וּלְמַקְדְּשָׁא לָא תֵיעוֹל". 

ואולם להלן "בבוא כל ישראל לֵרָאוֹת את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר" (לא, יא) "בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל" (ולא "בְּמֵיעַל"), הוכחנו שאונקלוס מתרגם לשון כניסה רק כשנתבאר המקום המסוים. מכיוון שכאן נאמר "וַיְבִאֵנוּ אל המקום הזה" ולא נאמר "אל המקדש", תרגם בו לשון הגעה. וראה שם טעם נוסף. 

"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה" (פסוק י) "וּכְעַן הָא אֵיתִיתִי יָת רֵישׁ אִיבּא דְּאַרְעָא", הפסוק מציין את ההבאה בלבד (ולא את ההכנסה למקדש) לכן תרגם "אֵיתִיתִי" ולא "אָעֵילִית". אבל ראה גם "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמ' כג, יט) "תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְּשָׁא" ולא "תַּעֵיל". 

2. דברים כו, ב

ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתֵן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לְשַׁכֵּן שמו שם - וְתִסַּב מֵרֵישׁ כָּל אִיבָּא דְּאַרְעָא דְּתָעֵיל (ח"נ: דְּתֵיתֵי) מֵאַרְעָךְ דַּה' אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ וּתְשַׁוֵּי בְּסַלָּא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי ה' אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן 

א. פרי האדמה - אִיבָּא דְּאַרְעָא

פרי מתורגם באמצעות "פֵּירֵי" וגם "אִיבָּא" מלשון "אִבֵּי הַנַּחַל" (שה"ש ו, יא). ולדוגמה "מפרי עץ הגן" (בר' ג, ב) מתורגם: "מִפֵּירֵי אִילָן גִּינְתָא", וכן: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" (שם ג, ג) "וּמִפֵּירֵי אִילָנָא". אבל: "ותקח מפריו ותאכל" (שם ג, ו) "וּנְסֵיבַת מֵאִיבֵּיהּ וַאֲכַלַת". בטעם ההבחנה נאמרו הרבה הצעות דחוקות. על כן עדיפה הבחנת "נתינה לגר" 20:

אפשר שבמקום שהפרי מחובר בלשון עם העץ תרגם "פרי" כמו "עץ פרי" או "פרי העץ". אבל פרי לבד תרגם "איבא". כמו "ועץ השדה יתן פריו" (ויק' יט, כג) "איביה".

ואמנם כל תרגומי "פירי" באים רק בצירופי "עץ פרי" או "פרי עץ" אבל כאן שנאמר "פרי האדמה" תרגם "אִיבָּא דְּאַרְעָא". ואף על פי שההבחנה היא טכנית, כל שאר ההצעות אינן עומדות במבחן. 

ב. ושמת בטנא- וּתְשַׁוֵּי בְּסַלָּא

תרגום "ושמת בטנא" הוזכר בתלמוד ירושלמי מגילה ד, א. שם מסופר שכאשר מתורגמנים תרגמו "ושמת בטנא" - "ותְשַׁוֵּי בְּמָנָא" (בכלי) היה ר' יונה מחזירם ומורה להם לתרגם "וּתְשַׁוֵּי בְּסַלָּא" 21. "שמתרגום בְּמָנָא נשמע שכל כלי כשר להביא בתוכו ביכורים - ואינו כן. לכן יתרגם וּתְשַׁוֵּי בְּסַלָּא דנשמע מיניה דאין כשר אלא כלי עץ, וכן תרגם אונקלוס" (קרבן העדה).

3. דברים כו, ג

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו - וְתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא דִּיהֵי בְּיוֹמַיָּא הָאִינּוּן וְתֵימַר לֵיהּ חַוֵּיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם ה' אֱלָהָךְ אֲרֵי עֲלִית לְאַרְעָא דְּקַיֵּים ה' לַאֲבָהָתַנָא לְמִיתַּן לַנָא 

הִגַּדְתִּי היום - חַוֵּיתִי יוֹמָא דֵין

הגדה של פסח נתייסדה על דרשות חז"ל לפרשת מקרא בכורים ואחד הטעמים לכך הוא לשון הַגָּדָה המשותף לשתיהן: "וְהִגַּדְתָּ לבנך" (שמ' ג, ח) כלשון "הִגַּדְתִּי היום" שבפרשתנו. התרגום המשותף לשניהם הוא בפועל "חוי"; "הִגַּדְתִּי היום" "חַוֵּיתִי יוֹמָא דֵין", "והגדת לבנך" "וּתְחַוֵּי לִבְנָך", מלשון "וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהי' יט, ב). לכאורה "חוי" לשון חיווי, עינינו הבעה קולית כמצוות הַגָּדָה "לְסַפֵּר ביציאת מצרים". ואולם בפסוק "וְהִגַּדְתָּ לבנך" התבאר שלשון הַגָּדָה מתפרשת לפעמים גם כהמחשה חזותית שכן וְהִגַּדְתָּ משורש נג"ד משמעו: "תאמר לו וגם תּרְאֶה לו את הדבר שמנגד". כוונה זו נשמעת היטב בתרגום "חוי" שהרי בארמית "אחוי" משמעו הֶרְאָה כגון יוב"ע המפרש "וַיּוֹרֵהוּ ה' עץ" (שמ' טו כה) וַיַּרְאֵהוּ, ותרגם "וְאַחְוִיֵּה לֵיהּ ה' אִילַן מְרִיר". וכן "אחוי שטרך", הַרְאֵה שטרך (בבא בתרא מא ע"א) 22. וזהו "וּתְחַוֵּי לִבְנָך", תַּרְאֶה לו. וכן בפסוקנו: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי" והרי עדיין לא אמר כלום? אלא משמעו, "הראיתי היום בהבאת בכורים אלו כי באתי" וזהו שתרגם "חַוֵּיתִי יוֹמָא דֵין", הראיתי 23. 

ואולם בתרגום ירושלמי "הגדתי היום" מתורגם: "אוֹדִינָן וְשַׁבְּחִינָן יוֹמָא דֵין". ודומה לכך ביוב"ע: "אוֹדִינָן יוֹמָא דֵין". על פי התרגומים מפרש אבודרהם (עמ' רכא) את שם המצוה "הגדה":

ונקראת הַגָּדָה על שם "והגדת לבנך". ועוד מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים, הניסים ונפלאות שעשה עמנו הקב"ה באותו זמן.

ויש מפרשים הַגָּדָה שהוא לשון הודאה ושבח לקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים כמו שתרגם בירושלמי שַׁבַּחִית יוֹמָא דֵין וכן תרגמו רבינו סעדיה בערב 24. 

4. דברים כו, ד

ולקח הכהן הטנא מידך וְהִנִּיחוֹ לפני מזבח ה' אלהיך - וְיִסַב כַּהֲנָא סַלָּא מִן יְדךְ וְיַחֲתִינֵּיהּ (ח"נ: וְיַצְנְעִינֵּיהּ) קֳדָם מַדְבְּחָא דַּה' אֱלָהָךְ

וְהִנִּיחו - וְיַחֲתִינֵּיהּ

הַנָּחַת חפץ למשמרת מתורגמת בלשון הַצְנָעָה כמבואר בפסוק: "ואת כל הָעדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת" (שמ' טז, כג) "אַצְנַעוּ לְכוֹן". לכן תרגם בבגדי כהן גדול של יום כיפור: "וְהִנִּיחָם שם" (ויק' טז, כג) "וְיַצְנְעִינּוּן תַּמָּן" משום שטעונים גניזה, וכן באפר פרה אדומה: "וְהִנִּיחַ מחוץ למחנה במקום טהור" (במ' יט, ט) "וְיַצְנַע מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא", "ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר" (רש"י) וכן בכל מקום. 

אבל בפרשת ביכורים תרגם הַנָּחָה כהורדה: "וְהִנִּיחוֹ לפני מזבח ה' אלהיך" - "וְיַחֲתִינֵּיהּ קֳדָם מַדְבְּחָא" וכן "וְהִנּחְתּוֹ לפני ה' אלהיך" (פסוק י) " וְתַחְתִינֵּיהּ קֳדָם ה' אֱלָהָךְ" 25. והטעם כפול: ראשית, לרמוז להלכה "הנחה לפני המזבח מעכבת בהן דשנה בה קרא: וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי וגו' וְהִנַּחְתּוֹ לפני וגו'" (רש"י מכות יז ע"א). ועוד שכאן לא מדובר בהַנָּחָה למשמרת אלא הנחה לשעה בלבד כמשתמע מן המשנה (ביכורים ג, ו): "הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו... ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא", ומיד היו נחלקים בין אנשי המשמר 26. ודוגמתו באשת פוטיפר: "וַתַּנַּח בגדו אצלה" (בר' לט, טז) "וַאֲחַתְתֵּיהּ לִלְבָשֵׁיהּ לְוָתַה", שהיתה הנחה לשעה בלבד. ובמקצת נוסחים גרסו גם כאן "וְיַצְנְעִינֵּיהּ" והוא שיבוש 27. 

5. דברים כו, ה

וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבֵד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב - וְתָתִיב וְתֵימַר קֳדָם ה' אֱלָהָךְ לָבָן אֲרַמָּאָה בְּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָּן בְּעַם זְעֵיר וַהֲוָה תַּמָּן לְעַם רַב תַּקִּיף וְסַגִּי

א. וענית ואמרת - וְתָתִיב וְתֵימַר

עָנָה במשמע הֵשִׁיב עַל שְׁאֵלָה, הֵגִיב עַל דִּבְרֵי אַחֵר, מתורגם: אֲתֵיב (השיב) כגון "ויען עפרון החתי את אברהם" (בר' כג, י) "וַאֲתֵיב עֶפְרוֹן". אבל עָנָה בפתיחת דיבור, כגון בדברי איוב הראשונים: "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיּאמַר" (איוב ג, ב) משמעו, קָרָא, הֵרִים אֶת קוֹלו ותרגומו בפועל "ענה" כגון " ותען להם מרים" (שמ' טו, כא) "וּמְעַנְיָא לְהוֹן מִרְיָם", ועיין עוד שם. 

מכיוון שהמביא ביכורים פותח בדיבור ואינו משיב לאחרים, התקשו בתרגומו "וענית ואמרת" "וְתָתִיב וְתֵימַר" בלשון תשובה, ולכאורה הוא "לשון הרמת קול" (רש"י), וכן תרגם רס"ג: "ואחר כך תתחיל ותאמר". ואם כן מדוע תרגם אונקלוס "וְתָתִיב וְתֵימַר" וכאילו הוא משיב לאחרים? ייתכן שסבר כראב"ע: "וענית" לשאלת הכהנים 28. אבל יותר מסתבר שרמז לדרשות חז"ל: 

בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא ושאינו יודע לקרות מקרים אותו. נמנעו מלהביא. התקינו שיהו מקרים את היודע ואת מי שאינו יודע. סמכו על המקרא "וענית" אין עניה אלא מפי אחרים (ספרי דברים, שא). 

תני: אין ענייה אלא מפי אחד 29. ולא עוד אלא שסמכו למקרא "וענית ואמרת" (ירושלמי ביכורים ג, ד [סה ע"ד]). 

והואיל והיו מקרין אותו, הרי הוא כמשיב לדבריהם וזהו "וְתָתִיב וְתֵימַר" 30. על דרך זו מתבארים גם התרגומים הבאים: "וענו ואמרו ידינו לא שָׁפְכֻה את הדם" (דב' כא ז) "וְיָתִיבוּן וְיֵימְרוּן", "וחלצה נעלו... וענתה ואמרה" (שם כה ט) "וְתָתִיב וְתֵימַר", "וענו הלוים... קול רם" (שם כג כד) "וְיָתִיבוּן לֵיוָאֵי". בכל אלה מתבקש היה לתרגם בלשון הרמת קול ("ענה") אבל אונקלוס תרגם בכולם אֲתֵיב כרמז להלכה, כמבואר במקומם. 

ב. ארמי אבֵד אבי -לָבָן אֲרַמָּאָה בְּעָא

לפי אונקלוס אֲרַמִּי שבצירוף "ארמי אבד אבי" זהו לָבָן, והואיל ולבן לא איבד את יעקב תרגם: "לָבָן אֲרַמָּאָה בְּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא" (לבן הארמי ביקש לאבד את אבי), על שם הכוונה 31. וכן דרשו בהגדה של פסח: "צא ולמד מה בִּקֵּשׁ לבן הארמי לעשות... שנאמר אֲרַמִּי אבֵד אָבִי" 32. 

ואולם כנגד התרגום, ומבלי להזכירו, טען ראב"ע שאוֹבֵד הוא פועל עומד ואילו היתה הכוונה לומר שלבן התכוון לאבד את יעקב היה לו לכתוב "אֲרַמִּי מַאֲבִיד אָבִי" או "אֲרַמִּי מְאַבֵּד אָבִי" בפועל יוצא. ועוד, אם אֲרַמִּי מוסב על לבן, קשה הסיפא "וירד מצרימה", שהרי לבן לא ירד למצרים 33. 

מטעם זה פירש ראב"ע אֲרַמִּי כמוסב על יעקב: "והקרוב שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד" 34. ובדומה לו פירש רשב"ם אֲרַמִּי כמוסב על אברהם שבא מארם נהרים: "אבי אברהם, ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם" 35. לפי שניהם מובנת הסיפא "וירד מצרימה" שהרי אברהם וגם יעקב ירדו למצרים. ואולם אונקלוס נמנע מלתרגם כדבריהם משום שלא רצה לכנות את יעקב "ארמי" ועוד שלא מצינו בתורה "ארמי" אלא ככינוי ללבן או לבתואל אביו (בר' כה, כ; כח, ה; לא כ, כד). וכן, כדעת ת"א, מורים גם טעמי המקרא 36. וכבר העירו שגם דרשות חז"ל חלוקות בדבר 37. 

6. דברים כו, ו

וַיָּרֵעוּ אתָנוּ המצרים ויענונו ויתנו עלינו עֲבדָה קשה - וְאַבְאִישׁוּ לַנָא מִצְרָאֵי וְעַנְּיוּנָא וִיהַבוּ עֲלַנָא פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא

עֲבדָה קשה - פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא

לדעת יא"ר הצירוף "עֲבדָה קשה" מתורגם בצורות קְשֵׁי או קַשְׁיָא על פי ההטעמה: "ויתנו עלינו עֲבדָה קשה" שהוא סוף פסוק, מתורגם "פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא". וכמוהו "וימררו את חייהם בַּעֲבדָה קשה" (שמ' א, יד) המוטעם ברביע, טעם מפסיק, מתורגם "בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא". אבל "מִקּצֶר רוח וּמֵעֲבדָה קשה" (שמ' ו, ט) - קְשֵׁי, משום שלפי קריאתה בתרגום אינה בטעם מפסיק: "וּמִפּוּלְחָנָא דַּהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן". וכן הבחין בין דְּכֵי לבין דַּכְיָא כמבואר בפסוק "מכל הבהמה הטהורה" (בר' ז, ב). 

למעבר לחלק ב'