הבאת ביכורים מעבר הירדן - חלק ב'

ד. ראשית ואחרית  

בדברינו בדין הבאת בכורים מעבר הירדן, הגדרנו כי הבאת הבכורים תלויה באותם המקומות בארץ ישראל המוגדרים כארץ זבת חלב ודבש. בדברינו הבאים ננסה להבין בדרכה של החסידות את השורש הפנימי לקביעה הלכתית זו.

בפרשת בכורים נאמר: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (דברים כו, ב). התורה מקדימה לציווי על מצות בכורים, את הכניסה לארץ ירושתה וישיבתה. כמאמר הכתוב שם, "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה" (שם א). נבאר תחילה את הזיקה בין כבוש הארץ וישיבתה, לבין בכורים שהם גם בבחינת ראשית.

הרב חיים מוולז'ין, בנפש החיים שער ד פי"ג מבאר מה היא נקודת השמחה כביכול אצל הבורא ית': 

וע"י עסק התוה"ק נשלם כוונתו ית' בבריאה שהיה רק בשביל התורה שיעסקו בה ישראל. כמאמרם ז"ל בראשית בשביל התורה וכו', ובשביל ישראל וכו', ובשביל משה וכו' שהוא סרסור בקבלת התורה. וכביכול הוא ית' שמח במעשיו בעולמו ובריותיו שמעלים חן לפניו ית' כשעה הראשונה בעת הבריאה. 

נקודת הראשית היא נקודת השמחה הגדולה ביותר. לבושו של יסוד זה קיים וידוע בחיים הגשמיים היומיומיים, שכאשר אדם קונה קנין חדש, הרי ששעת הקנין היא שעת השמחה הגדולה ביותר(נפקא מינה לברכת שהחיינו). וככל שהזמן עובר משעת הקנין ואילך, השמחה הולכת ופוחתת. השאיפה הגדולה של כל אחד בכל תחום וענין, היא לשמר את אותה שמחה בראשיתית לאורך זמן ארוך ככל שניתן. היסוד כאן הוא השאיפה לחבר את האחרית אל הראשית.

הרב נחמן מברסלב, מבאר בליקוטי מוהר"ן א' ע"פ הפס' "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט), שהתורה היא שמעלה חן על לומדיה. מובא בזוהר בתיקונים תיקון י"ד, כי יעקב זכה לבכורה שהוא ראשית שהוא בחינת חכמה. החכמה היא המידה העליונה ממנה מקבלים את השפע, היא למעשה בחינת הראשית עבור בני האדם (לכן גם שייכת החכמה לניקוד הפתח, קרי שהיא נפתחת אלינו). הח' של ח"ן היא בחינת החכמה, היא לשון חיות. כי החכמה והשכל הם החיות של כל דבר כמו שכתוב בקהלת ז' החכמה תחיה. הנ' של ח"ן היא בחינת מלכות כמו שכתוב בתהלים ע"ב לפני שמש ינון שמו, ופירש רש"י שם לשון מלכות. וזה בחינת הלבנה כי הלבנה אין לה אור מעצמה, כי אם מה שמקבלת מהשמש. וזוהי בחינת מלכות דלית לה מדגרמא כלום (המלכות אין לה מצד עצמה כלום, אלא כל תפקידה לנצל נכון את אוצרותיה, הן בחומר והן ברוח). נ' זו, מלכות זו מקבלת מו הח' מהחכמה, ואז נעשית אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל). עפ"ז נבאר כי ישראל כאשר הם לומדים תורה, הם ממשיכים את השפע הגדול מהחכמה אל המלכות, דהיינו מחברים את העליונים לתחתונים. חיבור זה הוא בבחינת חיבור האחרית אל הראשית, וממילא עי"ז מביאים אל האחרית את נקודת השמחה השלימה של הראשית. באופן מדויק יותר אפשר לומר, כי מעלים את האחרית ומחברים אותה אל השמחה הבראשיתית. א"כ ישראל שע"י לימוד התורה מעלים חן לפניו ית', פועלים מחדש את השמחה הבראשיתית שהיא השמחה הגדולה. לימוד התורה, מפני שהוא למעשה מחבר באופן תמידי את התחתונים למקור החכמה העליונה, יש לו את הכח לשמר את נקודת השמחה הראשונה השלימה.

הרב שלמה מרדאמסק, בתפארת שלמה חלק המועדים בדרשה לשבת תשובה, מחבר את מצות הבכורים לכבוש הארץ וישיבתה. האדם ע"מ לחזור בתשובה קרי ע"מ לחזור לראשית, צריך לכבוש את תאוותיו לכבוש את כל ארציותו, הכבוש הפשוט של הארץ הוא מלבוש לכבוש הארציות הפנימית של האדם.

כשתכבוש תחתיך ותירש כל בחינת הארציות שלך כמ"ש (במדבר לב, כב כט) ונכבשה הארץ לפניכם ואחר תשובו, כאשר נכבשה הארציות לפניכם אח"כ תשובו בתשובה עילאה וזה בישבת בה ר"ל בה' שהוא מ"נ למלכות (ידוע כי ה' אחרונה של שם הוי'ה י-ה-ו-ה, היא שייכת למידת המלכות, היא המקבלת מכל המידות שלפניה הנכללות באותיות י-ה-ו של שם הוי'ה). אז ואח"כ ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ראשית הוא המחשבה והרצון הקודמת על בריאת העולם, וכמו שהיה כן יהיה לעתיד לבוא, כמ"ש (בכתר בקדושה דמוסף) הן גאלתי אתכם אחרית כראשית. וע"ז רמז רש"י כי לא נתחייבו בבכורים עד שכבשו וחלקו. לשון בכורים הוא בכור הוא המחשבה ר"ל שלא היה באפשרי להמשיך בחסדים העליונים עד בחינת יחוד עליון שהוא בחינת ראשית עד שכבשו וחלקו את הארציות, אז ולקחת מראשית כל השפעות טובות לעולם א"ס.

הרב יוסף גיקטליי"א, בספר שערי אורה שער א' כותב שארץ ישראל שייכת למידת המלכות, היא המקום שייעד השי"ת לעמו שאליו אפשר למשוך את כל השפע האלקי. הוא המקום שבו אפשר לחבר את הראשית לאחרית. הבכורים שהם בבחינת ראשית בבחינת בכור בבחינת חכמה, יכולים להתחבר למלכות לארץ ישראל, רק לאחר שיבואו ישראל לארץ ישראל יכבשו אותה וישבו בה. כלומר יחילו עליה את בחינת המלכות, גם בבחינת כיבוש הארציות. (זה גם כמובן יסוד ענין קדושת הארץ התלויה בכיבוש. יש עוד להאריך ולחלק חילוקים בענין זה, אך לא זה המקום).

לעיל בארנו את חיבור האחרית לראשית, דהיינו יצירת המשך שכביכול תהא לראשית במקום נקודה התחלתית בלבד, יהא לה קו מתמשך ובלתי פוסק, המגלה את השמחה הגדולה. עפ"ז מובן מה שפותחת הפרשה בלשון והיה, שזה לעולם לשון שמחה. עוד מבאר הרב צדוק הכהן מלובלין, בספר דובר צדק אות א', כי בכורים הם דוקא במקום שמחה. וזה גם יסוד דברי רש"י על הפס' "עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו, יד), שמחתי ושימחתי בו. הרב קלונימוס קלמן אפשטיין, במאור ושמש לפרשת כי תבוא בביאור מצות הבכורים, כותב כי מצוה שמקיימים בשמחה כדוגמת מצות בכורים, היא יסוד של מצוה גוררת מצוה, שתקיים אותה שוב בשמחה. לדברינו יש לומר כי השמחה היא תוצאת החיבור של האחרית אל הראשית, והיא אף מקיימת חיבור זה ע"י רצף רוחני בסוד מצוה גוררת מצוה.

ה. מעלת ארץ ישראל

על הפס' "ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג), נאמר בויקרא רבה כה, א: "הדא הוא דכתיב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי ג, יח)". 

הרב קלונימוס קלמן אפשטיין, במאור ושמש על פרשת קדושים שם מבאר ע"פ מדרש זה:

דהנה כוונת הבורא ברוך הוא וברוך שמו היה בזמן שנתן לבני ישראל ארץ הקדושה, מחמת שהוא ארץ אשר אוירה מחכים כי הוא מכוון כנגד ארץ עליונה אשר היא נקראת מלכות שמים וממילא בקל יכול האדם לבוא לשם לעבוד את ה' באמת, בבחינת מלכותא דארעא כעין מלכותא דשמיא. על כן העצה היעוצה לזה שנתן הקב"ה לישראל שידע האדם כל טוב שנותן לו השי"ת לא נותן לו בשביל עצמו, רק כדי להיות משפיע מטובו לאחרים וכו'. שפע גשמי זה הקיים בארץ התחתונה, מעיד על השפע הרוחני העצום היורד מהארץ העליונה אל הארץ התחתונה, ממלכותא דשמיא למלכותא דארעא.

הרב דוד שלמה אב"ד קראקא (מח"ס לבושי שרד על השו"ע), בערבי נחל לפרשת שלח משמע כי המרגלים לא הבינו את המשמעות הפנימית של ארץ זבת חלב ודבש, את יסוד הקדושה והתענוג הנשפע לשם מאת ד'. מה שאין כן כלב שהבין יסוד זה ובכך בא לנחם את ישראל ולומר להם שכל הקדושה הגדולה הזו, תבוא אליהם שם בארץ הקודש. 

הרב חיים טירר מצ'רנוביץ, בבאר מים חיים לפרשת שמות ג, יז, כותב שארץ ישראל היא המקודשת מכל הארצות והיא שער השמים, היא ארץ זבת חלב ודבש. ועל כן זה שאמר הקב"ה להם בשבח הארץ ארץ זבת חלב ודבש, הנה כן הוא כפשוטו, ועיקרי אמיתות הדברים הם בשורשם שרומזים שם במעלת ארץ ישראל בקדושת האורות אשר בה אשר עבור האורות האלו חפץ הקב"ה להביאם שם להקדישם לחלקו. ומאורות אלו נשתלשל בהשתלשלויות רבות עד שנעשה למטה ארץ זבת חלב ודבש. והאוכל מפריה בכוונה הראויה והרצויה לפני יוצר כל וכו', אז הוא זוכה להיות מאירין עליו כל האורות הללו שדברים הללו נשתלשלו מהם. ברור א"כ שהבחינה של ארץ זבת חלב ודבש בצד הגשמי הפשוט, היא בחינת לבוש של כל השפע העליון היורד ומשתלשל לארץ ישראל.

תוספת באור לענין זה נמצא בדברי הרב אריה לייב מגור, בשפת אמת לפרשת מסעי (שנת תרס"ד): 

והנה א"י היא מעט הכמות ורב האיכות, כי העיקר הוא הפנימיות ולכן נדמה כצבי שאין עורו מחזיק את בשרו. שהפנימיות רב מאוד מן החיצוניות מלבוש החיצון. ולכן נקראת זבת חלב ודבש סופי תיבות: שב"ת, שגם השבת היא כך שמתגלה בה פנימיות השפע, ולכן הוא מוכן רק לבנ"י דגם הם מעט הכמות, אתם המעט מכל העמים. 

הבריאה התחתונה הגשמית היא כאין וכאפס ביחס לבריאה הרוחנית העליונה, ולכן היא מופיעה בתחתונים בכלים קטנים ביחס לגודלה. אותם הכלים שהם עם ישראל וארץ ישראל, אשר קטנים הם גם ביחס לשאר העולם התחתון, באים לבטא את יסוד המעט המחזיק את המרובה. הם מהווים את הלבוש התחתון של כל הבריאה כולה, הם מהווים את יסוד התגלות האין סוף בבריאה, הם מהווים את חיבור התחתונים לאין סוף. הם שורש ההנהגה התחתונה בהוי'ה. הם למעשה בבחינת חיבור האחרית אל הראשית, שזה סוד הבכורים כפי שהארכנו לעיל. מכאן מובן מדוע תלויה מצות בכורים בגדר של ארץ זבת חלב ודבש. 

בארנו לעיל בחלק ההלכתי כי כל הענין של ארץ זבת חלב ודבש, הוא רק מכח השבועה וההבטחה ולא מצד עצמיותה של הארץ. א"כ כעת הדבר מובן, שהרי נתן לנו הקב"ה את הארץ ע"מ להשפיע עלינו מטובו במקום זה. א"כ דוקא מקום זה הוא הראוי לקבל בו את כל ההשפעות הרוחניות. ההבטחה לשפע גשמי במקום זה, ההבטחה לארץ זבת חלב ודבש במקום זה, היא למעשה הלבוש של ההבטחה לשלימות קבלת השפע הרוחני במקום זה. 

מכאן יובן החסרון הפנימי שבעבר הירדן, שבשלו אין עבר הירדן בגדר של ארץ זבת חלב ודבש, וממילא לא יכול יסוד הבכורים להתגלות שם.

הרב משה חיים אפרים אב"ד סדילקאב (נכדו של הבעש"ט) בדגל מחנה אפרים לפרשת דברים, אומר שמשמעות עבר הירדן היא שלעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא מעבר הירדן שעדיין לא נכנס לארץ העליונה היא ארץ ישראל. הירדן היינו הר דין שהוא מלא דינים. עבר הירדן הוא מקום ההכנה לפני הכניסה לארץ העליונה. הוא המקום בו יש טוב גמור, אולם יש בו גם בחינת רע גמור. הוא המקום בו אפשר לקנות את הרוחני, ורק מתוך כך להכנס לארץ העליונה. 

הרב נחום מצ'רנוביל, במאור עיניים לפרשת מטות, אומר ביחס לבני ראובן שזכו למקנה רב, שע"י טוב מעשיהם שאחזו הכל בטוב עד שעל ידי זה נתרחבה גבול הקדושה ברוחני ונמשך כן בגשמי, גם כן שעבר הירדן נעשה גם כן ארץ ישראל קדוש בקדושת ארץ ישראל. ומזה תבין שארצות שכיבש דוד היה להן קדושת ארץ ישראל כי הכבוש ההוא היה מקודם ברוחני כאמור ע"י עבודת דוד המלך ע"ה עם דורו ונמשך מזה גם כן כבוש גשמי.

מכאן נבין את הכללת סוריה לענין מצות בכורים מדרבנן, שהרי עלתה בדרגה לדרגת עבר הירדן שאף חיובה הוא רק מדרבנן לת"ק. עבר הירדן נתקדשה בקדושת א"י שהיא בבחינת זבת חלב ודבש, אולם לא קיבלה עבר הירדן עצמה בחינה זו. כיון שהיא רק הרחבה של ארץ ישראל, אין היא מהווה את היסוד הפנימי של חיבור אחרית לראשית. מובן הדבר שהרי לענין קדושת הארץ אין עבר הירדן בבחינת ראשית, שהרי הקדושה נמשכה אליה מן הראשית מהארץ העליונה היא ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש, וממילא חסר בה כל יסוד הבכורים. ע"פ מה שבארנו לעיל בהבנת הברייתא התולה את טעם החיוב בבכורים בענין של אשר נתת לי, י"ל שהיא מבינה שההרחבה הרוחנית של הארץ, רק בזמן ההרחבה בפועל יהא לה גדר מלא של ארץ זבת חלב ודבש. אלא שגדר זה יכול להסתלק בזמן חורבן, ולא יחזור מעצמו אלא ע"י נתינה מחודשת מפני שאין מקום זה ביסודו זבת חלב ודבש, אלא הרחבה בלבד, וביסודו יש למקום זה חסרון כפי שנתבאר לעיל.

עבר הירדן יש לה אף בחינה של גלות כפי שמבאר הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, בקדושת לוי לפרשת דברים, א, ב: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה". רש"י: באר בשבעים לשון. בקדושת לוי כותב שבאר להם התורה בשבעים לשון כיון שעתידים ישראל לצאת לגלות וע"מ שתהא להם אחיזה של תורה גם בארצות גלותם, נצרכו לבאור התורה בשבעים לשון. זאת נעשה דוקא בעבר הירדן ללמדך שיש בה יסוד של גלות, שאין היא ממש כארץ ישראל לענין בחינת זבת חלב ודבש, וע"כ אינה שייכת בבכורים מהתורה. מובן הדבר ע"פ מה שבארנו לעיל שעבר הירדן יש בה גם בחינה של רע גמור, והיא מקום ההכנה לכניסה לארץ העליונה, שלבושה הוא בארץ ישראל המערבית. מכאן מובנת הכרעת הרמב"ן דלכ"ע ארץ זבת חלב ודבש היא רק ארץ ישראל המערבית בלבד ללא עבר הירדן. 

 למעבר לחלק א'