ביכורים הראויים לקריאה ושאינם ראויים לקריאה - חלק ד'

לדעתו, הטעם שהרמב"ם בהלכות ביכורים ד, יג, לא פסק כדעת רבי הושעיא בגמ' במכות יז ע"ב, שהפריש ביכורים לפני החג ועבר החג שיירקבו, כיוון שרבי הושעיא סבר שחלה קדושת ביכורים על הפירות מיד בעת הפרשתם, ואילו בהמשך הגמ' במכות יט ע"ב הכריעה במפורש שלא כדעת רבי הושעיא, כפי שהובא לעיל, שאין משמעות לזמן הפרשת הביכורים כי אם לזמן הגעתם לירושלים. אכן הרמב"ם מודה שאם הביאם לירושלים לפני החג באופן שנראו לקריאה, אינו יכול להביאם להביאם לעזרה אחר החג, כיוון שהם היו ראויים לקריאה ולא ניתרין אלא בקריאה. לדעתו אין זו רק מחלוקת סוגיות בתלמוד הבבלי, כי אם מחלוקת אמוראים בסוגיה בירושלמי ביכורים א, ו באותו דין של "הפריש ביכורים לפני החג ועבר עליהן החג". בסוגיה שם נאמר:

חברייא בשם ריב"ל הפרישן קודם לחג ועבר עליהן החג מביא ואינו קורא... ולית ליה לרבי זעירא כהדא דחברייא? סבר רבי זעירא שכל הביכורים שנראו ליתור בארץ אינן ניתורין אלא בקרייה. ולית לדחברייא כן? אית להון בשהפרישן קודם לחג להביאן אחר החג.

לדעת ריב"ל קדושת ביכורים לא חלה בשעת הפרשתם אלא כדעת רבי יצחק במס' מכות יט ע"ב שכל עוד שלא נראו הביכורים בירושלים אין בהם שום קדושה ולפיכך לא שייך לומר לגביהם את הכלל "שכיוון שנראו ליתור קריאה אינם ניתרים אלא בקריאה" – היות שכל עוד שהם לא נכנסו לירושלים, הרי הם כחולין לכל דבריהם ואין דיחוי בחולין. לעומת זאת, רבי זירא סובר שכבר בשעת ההפרשה, חלה קדושת ביכורים על הפירות, וממילא הם נראו לקריאה ונדחו. 

היוצא מדבריו שכל הראשונים התולים את יכולת הבאת ביכורים בלא קריאה בדעת הבעלים בשעת ההפרשה, סוברים שקדושת הביכורים מתחילה כבר משעת הקדשתם, ואם בשעת הפרשתם הם נראו לקריאה ויכולת הקריאה פקעה לאחר מכן הם בכלל: "כל שאין ראוי לקריאה קריאה מעכבת בו". 171

יב. אינם ראויים לקריאה – בביכורים מיין ושמן  

במכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פרשה כ, נאמר:

ראשית בכורי אדמתך. למה נאמרה פרשה זו, לפי שנאמר (דברים כו, ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אין לי אלא פירות דרך ביכורים, משקין מנין? תלמוד לומר: תביא בית ה' אלקיך, מכל מקום. 

אולם במשנה בתרומות יא, ג מפורש שהדבר אמור גם ביחס ליין ושמן ולא לשאר משקין: "אין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים". 

הירושלמי בתרומות יא, ג מבאר שאכן ניתן להביא משאר משקין, אך רק אם בשעת הפרשת הביכורים חשב להביאם כמשקין, ולא כשהפריש פירות בסתם והתחרט ועשה מהן משקין 172.

גם במשנה חלה ד, יא, משמע שאף בכורי יין ושמן לא ניתן להביא: "יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו". אלא שגם לגבי אותה משנה מבאר הירושלמי (שם יב):

תמן אין מביאין ביכורים משקין רבי הילא בשם רבי לעזר כיני מתניתא אין עושין ביכורים משקין אפילו משזכו בהן בעלים. והתני דרך ביכורים משקה להביאן מניין שיביא תלמוד לומר תביא?! תיפתר שלקטן משעה הראשונה על מנת כן וכאן לא לקטן משעה ראשונה על מנת כן. 

כלומר, יוסף הכהן הביא ביכורים מיין ושמן ולא קבלו ממנו, לדעת הירושלמי כיוון שבשעת הפרשת הזיתים והענבים התכוון להביאם לירושלים כבכורי פירות, ולאחר מכן שינה דעתו ועשה מהן יין ושמן.

אולם הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, ד פסק כדעת המשנה בתרומות יב, ג שלא לפי ההעמדה בירושלמי:

אין מביאין ביכורים משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד שנאמר פרי האדמה [ולא משקה], ואם הביא משקין אין מקבלין ממנו.

הרדב"ז (שם) מעלה אפשרות שהרמב"ם הסתמך בדבריו על הגמ' בערכין יא ע"א, הנוקטת את דין המשנה (תרומות שם) שמותר להביא לכתחילה ביכורים מיין, ולא הובא שום חילוק האם זה נראה משעה ראשונה לכך. כך נאמר בגמ' בערכין יא ע"א:

א"ר מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה? אתיא טוב טוב מהכא. איני? והא א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר: (שופטים ט) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח, אלהים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין! משכחת לה כדתני ר' יוסי: פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקין; הביא ענבים ודרכן, מנין? ת"ל: תביא. 

אך הרדב"ז דוחה הסבר זה כיוון שמהגמ' בערכין שם, משמע שלכתחילה מביאים פרי גמור ורק אם הביא ענבים ודרכן מותר לקבל ממנו, דבר שהרמב"ם לא חילק ומשמע שסבר שניתן לכתחילה להביא משקים, ולא משנה אם בצרן לכך או שהפריש ענבים להביאם כפרי, ושינה דעתו להביאם כמשקה. מתוך זה הסיק הרדב"ז שהרמב"ם למד כפשטות המשנה בתרומות (שם) וכדברי הגמ' בחולין קכ ע"ב המביאה את אותה ברייתא שמובאת בערכין (שם) וממנה משמע שמדובר על דין לכתחילה. שהרי הגמ' לומדת שמביאים משקה לביכורים מגזירה שווה "פרי פרי" מתרומה, וכדברי הגמ' בחולין קכ ע"ב:

וביכורים גופייהו מנלן? דתני ר' יוסי: פרי - פרי אתה מביא, ואי אתה מביא משקה, הביא ענבים ודרכן, מנין? תלמוד לומר: (דברים כ"ו) תביא... ורבי יהושע סבר: דון מינה, מה ביכורים - משקין היוצאין מהן כמותן, אף תרומה - משקין היוצאין מהן כמותן, ואוקי באתרה, מה משקין דקדשים בתרומה תירוש ויצהר - אין, מידי אחרינא - לא, אף משקין היוצאין מהן כמותן - תירוש ויצהר אין, מידי אחרינא לא; והא דתנן: אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים מני - רבי יהושע היא, דאמר: דון מינה ואוקי באתרה, וגמר להו לביכורים מתרומה. 

מכאן שיין ושמן מביאים מהם ביכורים כמו תרומה, וכשם שתרומה מפרישים מהם לכתחילה, כך גם ביכורים מביאים מהם לכתחילה. 

הרדב"ז מציין שדברי הרמב"ם שם, סותרים את מה שכתב בפיהמ"ש (תרומות שם) שאין הלכה כרבי יהודה הסובר שמותר להביא ביכורים מיין ושמן. מכל מקום מציין הרדב"ז (שם) שהרמב"ם חזר בו בהל' ביכורים ופסק כר' יהודה, שלא כדברי המשנה (חלה ד, יא) הסוברת שאף בדיעבד לא ניתן להביא ביכורים מיין ושמן, שהרי "יוסף הכהן הביא בכוריו יין ושמן ולא קבלו ממנו" 173. 

היוצא מדברי הרדב"ז שדעת הרמב"ם להלכה כפשט המשנה בתרומות יא, ג בלא שום אוקימתא שניתן להביא ביכורים לכתחילה מיין ושמן. 

אך עדיין יש להבין, כיוון שכאן מדובר על מעשה שהיה, כשלפי דברי הרמב"ם בהלכה (שם) המעשה המובא במשנה בסוף מס' חלה ד, יא ש"לא קבלו ממנו" הוא מעשה שלכאורה נעשה שלא כהלכה, דבר שאינו מובן. 

אכן לפי הירושלמי לא קשה, כיון שלירושלמי מותר להביא ביכורים מכל המשקים רק אם מתחילה חשב לעשות כן, דבר שלא נעשה על ידי יוסף הכהן, שבתחילה חישב להביאם כפירות והתחרט והביאם בצורת משקה, ולפיכך לא קיבלו ממנו אותם בתור ביכורים, כפי שכתב הירושלמי בחלה ד, יב. 

אולם לפי הרמב"ם שאינו תולה זאת בכוונת האדם, קשה כיצד הוא נוקט שמותר לכתחילה להביא ביכורים מיין ושמן בכל מצב, בעוד שמהמעשה המובא במס' חלה, מוכח שנהגו למעשה להיפך?

אולם גם על דברי הירושלמי קשה, מנין לירושלמי לומר שצריך לייעד את הזיתים והענבים בשעת הפרשת הביכורים להביאם כיין ושמן, ושאם לא עשה כן הדבר מעכב, הרי דבר זה מצינו רק בביכורים שבמצב מסויים מביא וקורא ובמצב מסויים מביא ואינו קורא, והיכן מצינו דבר זה בבכורי יין ושמן?!

לכך נראה שהירושלמי פסק כדברי המכילתא דרבי ישמעאל (הובא לעיל בתחילת הפרק), השונה מדברי המשנה תרומות יא, ג, בשני דברים:

א. שבמכילתא אין חילוק בין שמן לשאר משקין. 

ב. למכילתא המביא ביכורים ממשקין דינו שמביא ואינו קורא

וכך נאמר בסוף המכילתא (שם):

"ומה הפרש בין אלו לאלו? אלא אלו מביאין וקורין, ואלו מביאין ואין קורין".

לאור זאת מחלק הירושלמי (תרומות, חלה) בין אם הפרישם משעה ראשונה לכך לבין אם לא הפרישם משעה ראשונה לכך. שהרי אם לא הפרישם משעה ראשונה לכך אלו ביכורים ש"נראו לקריאה ונדחו" שאינם ניתרים אלא בקריאה.

ולענ"ד, זו כוונת הצפנת פענח ח"ב מהדורא תניינא (עמ' 110) בפירוש דברי הרמב"ם בהל' ביכורים ב, ד, שמסכים לדעת הירושלמי שניתן להביא ביכורים מיין ושמן, רק אם דעתו היתה לפני שנתקדשו הביכורים, אלא שהוא חולק על הירושלמי לגבי הזמן שהם מתקדשים. שלדעת הירושלמי (תרומות וחלה) ההפרשה בביתו מקדשת אותם, והרמב"ם פוסק כדעות אחרות בירושלמי בביכורים א, ו, ובגמ' במכות יט ע"ב שזמן קידוש הביכורים הוא הבאתם לירושלים, כפי שנתבאר לעיל (פרק יא).

ואף שהרמב"ם בהל' ביכורים ב, ד, לא חילק כלל בדין זה בין אם חשב עליהם לפני שנכנס לירושלים להביאם כמשקין לבין אם חשב אחר כך. נראה לבאר כפי שכתב מרכבת המשנה בהלכות ביכורים ד, יג לגבי ביכורים שעבר עליהם החג, שזו מציאות רחוקה שאדם שינה דעתו לאחר כניסתו לירושלים, ולפיכך לא הזכירה הרמב"ם. אולם אם באמת אדם יעלה ענבים או זיתים כביכורים ואחר הכניסה לירושלים יתחרט וירצה להביאם כבכורי יין ושמן הוא לא יוכל לעשות זאת. 

ונראה שזו כוונת הצפנת פענח לתרץ גם את השאלה שנשאלה על דברי הרמב"ם כיצד דחה מהלכה, דבר שנפסק למעשה, כשנדחו בכוריו של יוסף הכהן. לפיו, הרמב"ם סובר שהמעשה של יוסף הכהן זהו מקרה מיוחד שגרם לו שיידחו בכוריו משום שהם נראו לקריאה כשנתקדשו בתוך ירושלים ונדחו. אך כל עוד שהביכורים לא נכנסו לירושלים, יכול האדם להפריש ביכורים מתוך כוונה להביאם ולקרוא עליהם את מקרא הביכורים, ואחר כך להתחרט ולהביאם לירושלים כביכורים בלא קריאה. 

_160 אמנם הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, ג פסק שמביא וקורא. 

161 כך ביארו הפני משה (שם ד"ה וקרייה מעכבת) והרש"ס (שם ד"ה דכל הביכורים). לדעתם דברי הירושלמי תואמים לסוגיית הגמ' במכות יז ע"ב המשווה בין דינו של רבי זירא לגבי "ראוי לבילה" במנחות, ל"ראוי לקריאה" בביכורים. נראה שדייקו כן מתוך לשון הירושלמי בסוף אותה סוגיה: "וקרייה מעכבת?! אמר רבי שמואל בר רב יצחק "הראוי לקרייה אין קרייה מעכבת. משמעות הדבר שגם הירושלמי שם מקבל את ההגדרה הפשוטה של "ראוי לבילה". ניתן היה אמנם לבאר שדברי הירושלמי אינם עוסקים בהגדרת "ראוי לבילה" בביכורים, וכל חידוש הירושלמי הוא להשוות ביכורים לדיני קדשים אחרים, שכל מה שהיה ראוי להקרבה ונדחה מסיבה כלשהי, נדחה מהקרבה לצמיתות, שלא כמו דבר שהיה דחוי מתחילתו, באופן שאין להסיק מהירושלמי לבבלי ומהבבלי לירושלמי, כך ביאר האור שמח (ביכורים ד,יג) את דעת הרמב"ם כפי שיבואר להלן, אולם ברור שהראשונים והאחרונים שדנו בדבר הבינו ככל הנראה, שאין כאן מחלוקת בבלי וירושלמי.

162 דברים דומים כתבו התוס' ב"ב פב ע"א ד"ה בדרך בשם רבינו חיים הכהן; ריטב"א מכות יח ע"ב ד"ה ומי; רמב"ן ב"ב פא ע"ב ד"ה דעביד להו, מכות יח ע"ב ד"ה הפריש; הר"ש ביכורים א, ו ד"ה והשליח, וד"ה יבש המעיין; הרא"ש שם א, ז ד"ה הפריש. 

163 יש לציין שיש שינוי בלשון הרמב"ם בין אם הפריש להעלותם על ידי עצמו לבין הפריש להעלותם על ידי שליח. בחלק הראשון של ההלכה זו הזכיר את שלב הפרשת הביכורים כשלב הקובע וכלשונו: "המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד אחר". ובאשר לשליח פסק הרמב"ם שהזמן הקובע הוא שלב לקיטת הביכורים וכלשונו (שם) בהמשך ההלכה: "ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח ה"ז מותר לשלחם". קשה לקבל שהרמב"ם התכוון לאותו שלב בשינוי לשון, היות שבנוגע לזמן קריאת שם ביכורים על הפירות הזכיר הרמב"ם את ההפרשה במחובר ואת ההפרשה בעת הלקיטה כשני מצבים ראויים כאשר ניתן להבין מלשונו שהראשון הוא לכתחילה והשני הוא בדיעבד, כלשונו (הל' ביכורים ב, יט): "כיצד מפרישין הביכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול ענבים שבכרו רמון שבכר קושרן בגמי ואומר הרי אלו ביכורים והם נעשים ביכורים במחובר משקרא להן שם, ואע"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן; ומשיגמרו ויתלשם מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרות להם שם. לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם ה"ז מפרישם אחר שנתלשו". לפיכך נראה שכוונת הרמב"ם שאף שלכתחילה יש להפריש במחובר, ניתן להמתין עד הלקיטה ולהחליט כיצד יעלו את הביכורים לירושלים. ועין לקמן אות יא. 

164 לענ"ד לא ניתן לדחות את ראייתו של המהר"י קורקוס בכך שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות ביכורים ב, כא, שאם התכוון לשולחם בעצמו לא ישלחם ביד שליח. שהרי כאשר הרמב"ם סבר שהדבר לעיכובא אם יביאם הוא עצמו כפי שפסק בהלכות ביכורים ד,ד בקונה שני אילנות בתוך של חבירו, והפיתרון הוא "משלח אותן ביד שליח" – וגם אז לא כתב שצריך להפריש על דעת לשלוח בידי השליח – מוכח שאין לדעתו משמעות לענין דיעבד מה היתה כוונתו בשעת ההפרשה.

165 לכאורה יוצא מדבריו שאין מקרא ביכורים מצוה חיובית שצריך לקיימה.

166 כדברי המהר"י קורקוס ביארו: הכסף משנה ביכורים ד, יג; ר' עקיבא איגר ביכורים א אות ז. הרב יעקב אפשטיין, במאמרו: "הבאת ביכורים ומקרא ביכורים" בספר זה (ובספרו: שו"ת חבל נחלתו, חלק ב סי' קיב אות יג), הביא סיוע לדיוק המהר"י קורקוס והכס"מ שדין "ראוי לבילה" בביכורים נאמר רק בספק, גם לדעת הירושלמי, מהעובדה שבשני התלמודים מופיעה ביחס לאותו דין דעת רבי יוסי בר חנינא. ניתן אם כן לומר שאף בירושלמי אין המושג ראוי לבילה נאמר כא"נ במפורש, מכל מקום דעת רבי יוסי בר חנינא שאומרים את דין "ראוי לבילה" בביכורים, אלא שהוא מגביל זאת רק למקרה של ספק כפי שכתבו המהר"י קורקוס הכסף משנה ועוד אחרונים. 

167 דברים דומים הגיב גם הרב ירוחם פישל פערלא, בעקבות דברי הראי"ה קוק. דבריו מובאים במכתבו של הרב עובדיה הדאיה, אגרות לראיה סימן שכב. הרב הדאיה מציין במכתבו זה את דבריו בשו"ת ישכיל עבדי חלק ב שיצא אז לאור (שנת תרצ"ד). 

168 ראה את התייחסותו של הרב עובדיה הדאיה לתשובה זו של הראי"ה קוק. אגרות לראיה סימן שכז. 

169 לענ"ד קושיית מרכה"מ על שיטת המהר"י קורקוס ודעימיה: כיצד דוקא בספק חיוב ביכורים אומרים "כל שאין ראוי לבילה" כשאינו יכול לקרוא - נובעת ממחלוקת עקרונית יותר האם אכן ניתן לומר שיש שני סוגי חיוב ביכורים: כפי שכתב הרב משה פיינשטין, שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סי' קכד ד"ה ענף ה, גם בדעת הרמב"ם, וכפי שהובא לעיל (סוף אות ט).

170 לדעה זו דומים ביכורים למעשר שני, שהרבה הלכות הקיימות לגביהן, הם רק אחר שנכנס לפנים מן החומה – אך במעשר שני לא נאמר שהוא חולין לכל דבריו עד שיכנס לפנים מן החומה. 

171 בדומה לחילוקו של מרכבת המשנה (שם) נקט הצפנת פענח ח"ב הל' תרומות פרק ב עמ' 71.

172 בענין זה עיין במאמרו של הרב שלמה משה עמאר: "הבאת ביכורים ממשקים", בספר זה.

173 הרדב"ז הוצרך לומר שהרמב"ם חזר בו כיוון שהיה מונח לפניו מהדורא קמא של פירוש המשנה של הרמב"ם, אך במהדורא בתרא כתב הרמב"ם במשנה בתרומות (מהדורת הרב יוסף קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק): "ואמרו שמביאין ביכורים יין ושמן זוהי דעת רבי יהודה שלומד לביכורים מן התרומה והלכה כרבי יהודה". אלא שגם לפי מהדורא בתרא נחוץ תירוצו של הרדב"ז כיוון שבפיהמ"ש למס' חלה ד, יא גם במהדורא בתרא (מהדורת הרב יוסף קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק) כתב הרמב"ם: "ואמרו הביא בכוריו יין ושמן ולא קבלו ממנו – זה הסברא הנכונה, ויתבאר כל זה במס' ביכורים שאין מביאים ביכורים משקין".

למעבר לחלק ג'