שליח שהפריש תרו"מ פחות מהשיעור

ראשי פרקים:

הקדמה

       א. האם יש למופרש גדר תרומה

       ב. ביטול השליחות

       ג. שאלה על ההפרשה ומי השואל

* * *

הקדמה

בנידון זה יש להתבונן במספר שאלות:

א. האם חלה כאן תרומה גדולה. שהרי בנוסח ההפרשה אנו אומרים: "כל שהוא יותר מאחד ממאה שיש כאן הרי"ז תרומה גדולה", וכאשר לא הפריש את הכמות המלאה ממילא לא היה בסך הכולל יותר מאחד ממאה, ואם כן אולי לא היתה כאן הפרשת תרו".ג.

ב. יש להסתפק במקרה שהכמות שהפריש לתרומת מעשר היתה אחד ממאתיים במקום אחד ממאה, האם חצי הכמות מופרשת וחציה אינה מופרשת, או אין כאן הפרשה כלל.

ג. אם לא חלה תרומה גדולה, הרי עבר המפריש מעש"ר על דין "מלאתך ודמעך לא תאחר", ואם כן נימא: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", וממילא לא חלה ההפרשה.

א. האם יש למופרש גדר תרומה

במשנה בריש פ"ד דתרומות איתא:

"המפריש מקצת תרומה ומעשרות - מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא

ממקום אחר (ג"א למקום), ר"מ אומר! אף מוציא הוא ממקום אחר (ג"א

למקום) תרומה ומעשרות"

הרמב"ם מבאר בפירושו למשנה שמקצת התרומה והמעשר שהפריש אינם תרומה ומעשר, והרוצה לאכול חייב להפריש מהם תרו"מ כיון שאין דינם כתרו"מ מתוקנים. אמנם אי אפשר להפריש עליהם ממקום אחר דהיינו מטבל אחר כיון שחל עליהם שם תרו"מ, ואינם כטבל גמור. הר"ש בביאורו למשנה מסביר שיש חלות שם תרו"מ על מה שכבר הפריש, וחייב להשלים את ההפרשה. מאידך הוא אינו יכול להפריש מהפירות למקום אחר, כיון שחלקם כבר אינם טבל.

ונראה שיסוד מחלוקתם בגירסת המשנה האם יש לגרוס "אבל לא ממקום אחר" או "אבל לא למקום אחר".

ונראה שמחלוקת זו היא גם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות מעשר פ"א הט"ו, הל' תרומות פ"ג ה"ז). וכתב הרמב'ים (בהל' מעשר שם):

"המפריש מקצת מעשר - אינו מעשר אלא כמי שחלק את הערמה, אבל צריך להפריש מזה החלק שיוציא מעשר שלו".

לדעת הרמב"ם כיון שהוא הפריש פחות מהשיעור הראוי ההפרשה, הרי היא כמו 

חלוקה של הערוגה לשני חלקים, ואינה כלום. מאידך, צריך להפריש מיניה וביה ולא ממקום אחר, כי ממקום אחר נראה הדבר כמפריש מן החיוב על הפטור. הראב"ד חולק על הרמב"ם, ולדעתו מה שהפריש נתפס בקדושת תרו"מ, והדיון הוא לגבי השאר: האם יכול להפריש למקום אחר כיון שטבל וחולין מעורבים בשאר הכרי, או - לא.

אלא ששיטת הרמב"ם צריכה ביאור! אם מה שהפריש הוי כחלוקת הכרי בלבד, א"כ צודקת סברת ר"מ שאפשר להפריש ממקום אחר על טבל זה כדין כל הטבלים שמפרישים עליהם ממקום אחר! אמנם הרמב"ם בפיה"מ בותב וז"ל:

"ואין לו להפריש על אותו המקצת שהפריש תרו"מ ממקום אחר כדרך שמותר לעשות בטבל. וזה שהפריש - על דעת שהוא מקצת תרומות ומעשרות הפרישו".

ולכאורה מהו יסוד הסברא ש"הפרישו על דעת שהוא תרו"מ"? במה משנה דעתו, הרי מבחינה דינית הוא כמחלק את הכרי בלבד! ובעל מראה הפנים בירושלמי 1 הביא תוספתא 2 המסייעת לרמב"ם וז"ל:

"היה צריך להפריש בעשר וחמש עשרה חביות של יין, מעלה את הראשונה, ואומר: הרי זו מתרומה, ואת השניה, ואומר: הרי זו תרומה - דברי רשב"ג. רבי אומר: מעלה כולן לגב הבור, ואומר: הרי זו תרומה".

ולכאורה סברת רבי היא שא"א להעלות רק חבית אחת ולהפריש אותה על הבור, שהרי מתקן חלק בלתי ידוע מן הבור ולא את הבור כולו - ואינה תרומה. כיון שאנו פוסקים כרבי, נמצאנו למדים שכאשר מפרישים מקצת תרומה - לא חל עליה שם תרומה.

אלא שפירוש זה של "מראה הפנים" יוצר מחלוקת בין התוספתא והירושלמי. הירושלמי 3 הביא שמחלוקת זו בין רבי וחכמים היא בשאלת "מוקף". האם חייבים להעלות את כל החביות בבת אחת כדי שייחשב "מן המוקף" או שגם אם מעלה חבית אחת וקורא עליה שם, ומעלה חבית נוספת - אין בכך חסרון של מוקף. אנו לומדים בירושלמי שאין מחלוקת רבי ורשב"ג תלויה בשאלת המפריש מקצת מהתרומה.

אלא שלכאורה ישנה עוד תוספתא 4 ושם נלמד:

"היה לוקט דלעת להיות מפריש עליה והולך, והיה רושם ואומר עד כאן תרומה, עד כאן תרומה דברי רבי, רשב"ג אומר תורם ומחשב כמות שלמוד".

הירושלמי בחלה מבאר שלרבי יש צורך לסמן בכל פעם עד היכן התרומה: "כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהן". ההסבר לכך הוא, שלרבי יש להפריש וליתן לשבט בכל פעם מיד, ולא יצטרכו לחשב את הכמות. מה שמפרישים צריך להיות מזומן לנתינה לכהן כבר ברגע ההפרשה, ולא יצטרכו לחכות עד שעת הנתינה. נראה שלרבי ברגע ההפרשה כבר התרומה שייכת לכהנים מהבחינה הממונית, ולכן החלק המופרש צריך להיות מזומן לנתינה לכהנים. נראה שזוהי גם סברת הרמב"ם:

במקרה שהפריש פחות מהכמות הנצרכת אמנם לא חל על הפירות שם תרומה שהרי לא הפריש את כולו, אבל מכיוון שרוצה לתת את התרומה אזי יש לפירות אלו כעין שם של תרומה מהבחינה הזאת שהם שייכים לכהנים, ושישנה חובה לתת אותם בהקדם לכהן. אשר על כן הרמב"ם אומר שהחלק המופרש חולין וצריך להפריש פעם נוספת, אך א"א להפריש עליו ממקום אחר כי הוא כבר כחלק של כהנים.

הירושלמי 5 אומר שמקרה הנידון: "הפריש מקצת תרומה" הוא כשכוונתו להשלים את החסר להפרשה. אמנם הרמב"ם אינו מציין זאת בהלכותיו, אך מסתבר שעל כך הוא מדבר, ולכן לא חל שם תרומה גם על המועט, שהרי אין רצונו כלל שיחול שם תרומה עד ההפרשה האחרונה, כשיגמור להפריש את הכל. לפי זה, אם הפריש על חלק מועט מתוך מטרה להפריש רק את החלק הנ"ל, גם להרמב"ם חל על אותו חלק שם תרומה. ונראה שכך הדין גם במקרה של טעות, כאשר חשב להפריש כדין ונמצא שהפריש פחות מהשיעור הנצרך - חל על המופרש שם של תרומה, כי ודאי שכוונתו היא להפריש לפחות את המקצת 6.

העולה לנו בנידוננו שגם לדעת הרמב"ם יש למופרש דין תרו"מ וצריך להשלים את ההפרשה ולעשותה כדינה.

ב. ביטול השליחות

נשאלת א"כ השאלה: האם אפשר לומר כאן "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"? שהרי השליח לא עשה כרצון המשלח להפריש את כל הפירות כסדרן!

הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ט) כותב:

"האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום, וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח - תרומתו תרומה, ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום, הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה".

והקשו הראשונים הרי הצורך בשינוי הוא לדעת ר"ל שסובר שאין דיבור מבטל שליחות אבל לפי שיטת ר' יוחנן 7 הרי אתי דיבור ומבטל שליחות א"כ אין צורך בשינוי. ויש להעיר שהרמב"ם בהלכות אישות 8 פסק כדעת ר' יוחנן שאתי דיבור ומבטל שליחות. הכס"מ 9 הביא דעת מהרי"ק שיש בקדושין דין מיוחד כיון שהאשה מקפדת בקדושיה, והכל תלוי בדעתה לכן היא גם יכולה לבטל השליחות עד שעת הקידושין בפועל, ורק בדין קרושין אמר ר' יוחנן אתי דיבור ומבטל שליחות.

אולי על פי הסבר זה יובן היטב לשון הרמב"ם (פ"ד מהל' תרומות ה"א):

"עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות".

ומשמע שבתרומות ומעשרות עושה שליח לכתחילה דאין בתרו"מ חסרון של "מצוה בו יותר מבשלוחו". והסיבה היא שתרומה ניטלת במחשבה 12 ולכן ברגע שבעה"ב נתן את הפירות לשליח, זו כבר הפרשה גמורה, והשליח אינו עושה אלא פעולה טכנית, בשאר מצוות השליח עושה את גוף המצוה לאחר מינוי השליחות - בכה"ג "מצוה בו יותר מבשלוחו".

נאמר ברמב"ם שאם המשלח ביטל את השליחות, והשליח מצידו שינה כגון: מצפון לדרום - אינה תרומה. השינוי שמדובר עליו הוא שינוי קטן, וע"כ בתוספת ביטול השליחות מצד המשלח - אינה תרומה, אך יתכן שאם השינוי יהיה גדול, גם ללא ביטול השליחות מצד המשלח - אינה תרומה. והשאלה תהיה מהי הגדרת שינוי גדול המבטל שליחות, ומהו שינוי קטן שאינו מבטל את השליחות.

הטור (סי' של"א) חולק על הרמב"ם וכתב:

"ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם, למה לי שינה? אפילו בלא שינוי - אינה תרומה, ואם שינה, אפילו לא ביטל השליחות - אינה תרומה".

למדנו בדברי הטור שכל שינוי הוי ביטול השליחות. הטור מוסיף שאלה על שאלת הראב"ד. הראב"ד שואל, הרי הצורך בשינוי מצפון לדרום הוא רק לר"ל שאין בטול בדיבור מספיק ולא לר"י שדיבור מבטל דיבור. הטור מוסיף גם לאידך גיסא: השינוי לבד ג"כ מספיק כדי לבטל את השליחות! מדוע א"כ הרמב"ם מצריך שהמשלח יבטל את השליחות? על שאלה זו עונה הר"ש בפירושו למשנה 13

שבשינוי של צפון ודרום ליכא קפידא של הבעלים, ולכן לא נחשב שינוי זה במספיק לבטל את השליחות כולה. מקור דברי הר"ש הוא מהירושלמי, ומסתבר שזוהי גם דעת הרמב"ם. לעומת זאת, נראה שלדעת הטור כל שינוי מדעת המשלח נחשב שינוי המבטל את השליחות.

ונראה שיש לדקדק בדברי הר"ש שהביא את תירוצו של רבא שמדובר במשנה כשקדם בעה"ב ותרם כריו. דהיינו הביטול של השליחות נעשה ע"י מעשה הבעלים, בגון שהוא מפריש בפועל, ואינו מסתמך על השליח. למדנו שיש לחלק בין מקרה שהשליח שינה מעט - אין השליחות בטלה כיון שאין הבעלים מקפידים על כך,

לבין מקרה שבו הבעלים הראו שאין דעתם נוחה כלל מהפרשת השליח וממילא השליחות בטלה. בהכי נחלקו הר"ש והרמב"ם מצד אחד, והטור מצד שני. לדעת הר"ש והרמב"ם רק שנוי בעצם השליחות להפריש יכול לבטל את השליחות, ולדעת הטור כל שינוי מבטל.

בשו"ע (סי' של"א סעי' ל"ו) הובאו דברי הרמב"ם:

"האומר לאחד לתרום, והלך לתרום, וביטל שליחותו קודם שיתרום - אם שינה השליח שליחותו, כגון שאמר לו: תרום מן הצפון ותרם מן הדרום - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה".

והשיג הרמ"א:

"ויש חולקין וסבירא להו דכל שבטל השליחות אפילו לא שינה לא הוי תרומתו תרומה".

ולכאורה נראה מהשגת הרמ"א שהביא את דעת הראב"ד שאנו פוסקים כר"ל ואפשר לבטל שליחות בדבור. לעומת זאת, לענין שינוי לא הביא את דעת הטור שבשינוי מהשליחות - לא הוי תרומה! משמע א"כ שהרמ"א סובר שאפשר ליישב את קושיית הטור ולומר שכו"ע שינוי מועט לא מהוה ביטול השליחות.

היוצא א"כ להלכה שאין שינוי בין צפון ודרום מבטל שליחות, אבל שינוי שהוא במהות השליחות - מבטל שליחות.

בנידון דידן, שהפריש רק על חלק מהכרי וחלק נשאר בלתי מתוקן, נראה שאין זה שינוי במהות השליחות אלא שינוי צדדי, שהרי השליח קיים את שליחותו אלא שהוא עשה כן רק באופן חלקי. השליחות א"כ חלה ואי אפשר לומר לשליח: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", ולכן אין ההפרשה בטלה מעיקרא.

יסוד סברא זו אנו מוצאים בתשובת מרן הרב זצ"ל במשפט כהן 14

לשאלת הגרצ"פ פראנק זצ"ל, בדין שליח שקלקל בסדר ההפרשה, שקרא שם מעשר ראשון אחר הפרשת תרומה גדולה. וייחד מקום בצפונו של כלי, ואח"כ נטל מאית מתוך הכלי והפריש תרומת מעשר, ומ"ע לא קבע. הוא טעה בכך, שלא נתן תרו"מ מתוך המעשר הראשון אלא לקח מאית חדשה מתוך הכלי, ובהפרשתו דימע את תרומת המעשר בתוך ט' חלקי חולין.

מרן הרב זצ"ל בתב שאם ישנה אפשרות להרבות שיעור ט' חלקים כנגד התרומת מעשר, ולהפריש אח"כ תרו"מ כדין - אין צורך בשאלה. וכתב מרן:

"וי"ל דקלקול צדדי שבכהאי גונא, שבא ע"י מה שדימע את התרומת מעשר, לא הוי בכלל לתקוני שדרתיך, דעצם השליחות הרי עשה, וגם אם התחיל לקרוא בשם תרומת מעשר ולא השלים השיעור - עדיין לא עשה כל שליחותו וצריך להשלים".

אנו לומדים שע"מ שהשליחות תבוטל אנו מזקיקים שינוי מוחלט בעצם השליחות. לא רק שינוי במעשה או בדרך ההפרשה, בכמות הפירות שהופרשו, כי

אלו פרטים הניתנים לתיקון. לעומת זאת, שינוי המבטל הוא שינוי שאינו חוזר ואינו ניתן לתיקון, אבל כל שינוי אחר אינו מבטל שליחות שהרי עצם השליחות מתקיימת.

ברור שהגרצ"פ זצ"ל שסבר אולי יש כאן סברת בטול שליחות מדין "לתקוני שדרתיך" ס"ל שבל שינוי הוי ביטול, בדעת הטור, אבל כפי שהראנו לעיל גם הרמ"א הסכים בדין שינוי כרמב"ם שבעיק שינוי יסודי ע"מ לבטל שליחות 15.

ג. שאלה על ההפרשה ומי השואל

על פי דברינו אלו נראה שאין ההפרשה בטלה מעצמה אלא בעינן שאלה על התרומה מעיקרא ולהפריש את התרו"מ מתחילה 16. וכפי שכתב הרמב"ם (תרומות פ"ד הי"ז): 

"וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם - ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו, בדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה, עד שיפריש פעם אחרת".

עדיין יש לברר מי יכול לשאול על ההפרשה: המשלח או השליח.

לכאורה המשלח אינו יכול כעת לשאול על ההפרשה שהרי הוא לא נדר ולא עשה את ההפרשה, אמנם הוא צוה על השליח להפריש אבל לא הוא הפריש. וכבר הביא שו"ת ענג יו"ט 17 שאין גדר שליחות של אדם כמותו לומר שהמשלח ממש עשה את הדבר, וגופו של שליח הוי כגופו של המשלח, אלא שיש רבוי בשליחות שמועיל מעשה השליח כמו מעשה המשלח, וא"כ אין המשלח יכול לשאול על ההפרשה, וכך פסק למעשה בשו"ת עונג יו"ט.

אבל בחת"ס 18 כתב שהמשלח אינו יכול להשאל על התרומה, אבל יכול להתחרט על עצם שליחות השליח להפרשה.

בענין השליח הכריעו האחרונים (עונג יו"ט וחת"ס) שיכול השליח עצמו לשאול ולבטל את ההפרשה. ואע"פ שכל כוחו נובע מכח בעה"ב, השליח יכול להישאל על מה שהיה ברשותו לעשות דהיינו ההפרשה. אבל הפת"ש 19 הביא מספר משנת חכמים שברגע שהסתיימה שליחות השליח אין לו עוד דין בעלים, ולכן אין הוא יכול להישאל.

אמנם להלכה נראה שהדרך המועילה לכו"ע היא ע"י נתינת רשות הבעלים לשליח לשאול על הנדר וממילא להחזירו לטבלו. אבל נראה שאם אין אפשרות כזאת כגון שהשליח לא נמצא בפנינו, עדיף שהמשלח עצמו ישאל על ההפרשה שהרי הוא הבעלים. והשאלה תהיה כפי שהסביר החת"ס על עצם שליחות השליח, ויחזרו הבעלים ויפרישו כדין.

 

<<2>>

 

1).מראה הפנים על הירושלמי מעשרות פ"ד ה"א.

2).תוספתא תרומות פ"ה ה"ב.

3).ירושלמי ספ"ג רחלה.

4).תוספתא תרומות פ"ה ה"א.

5).ירושלמי תרומות פ"ד ה"א.

6).ועי' חזו"א דמאי י"א י"ט, ותוס' אנשי שם תרומות פ"ד.

7).קדושין נ"ט ע"א.

8).רמב"ם הל' אישות פ"ט ה"כ.

9).כס"מ על הרמב"ם הל' תרומות פ"ד ה"ט ועי' מה שהקשה שם.

10).תוס' אנשי שם תרומות פ"ג ה"ד.

11).עיניים למשפט קדושין נ"ט אות ז'.

12).עי' גיטין ל"א ע"א ורש"י ר"ה במחשבה ותוס' שם ר"ה במחשבה, קדושין מ"א ע"ב, ועי' חולין ז' ע"א: "ודילמא נתן עיניו וכו'". ועי' תוס' שם שבתרומה לא צריך אפילו דבור אך בשאר מעשרות שלא כתוב "ונחשב לכם תרומתכם" - הדבור לבד מועיל ללא הפרשה. ועי' רמב"ם הל' תרומות פ"ד הט"ז, ועי' ערוך השולחן סי' ס' סעי' ל"ב שמסתפק אם מחשבה מהני אם לקח את הפירות שרוצה להפריש מהכרי או גם בלא זה מהני. והוא מכריע כרש"י ותוס' הנ"ל שמהני.

13).תרומות פ"ג מ"ד.

14).משפט כהן סי' מ"א.

15).וע"ע הר צבי זרעים סי' מ"ט.

16).ועי' שו"ע יו"ר סי' שכ"ג סעי' א', ט"ז ס"ק ב' וש"ך שם.

17).שו"ת עומ יו"ט סי' קי"ג, ועי' קצות החושן סי' קפ"ב ס"ק א'.

18).חתמ"ס יו"ד סי' ש"כ והובא בפת"ש סי' של"א סק"ו.

19).יו"ד טי' שכ"ג ס"ק ג'