שימוש בעלי גפן

1. תולעים

בעלי הגפן מצויים חרקים. החרקים המצויים שם הם בעיקר תריפסים שחורים ואקריות היוצרות עפצים. את התריפסים ניתן לזהות בקלות. את האקריות קשה לזהות, אבל יש דרך קלה לדעת אם יש שם אקריות: לבדוק אם יש "יבלת" בעלה (ברוחב של 1 ס"מ בערך), הנוצרת כתוצאה מהימצאותן של האקריות הללו. סימן היכר נוסף הוא כתמים שחורים על העלים. לכן נראה שמעיקר הדין מותר להשתמש בעלי הגפן כשהם צעירים ואין עליהם עפצים, וזאת לאחר בדיקה באור שאין עליהם תריפסים.

 אך דא עקא, שפוסקי בבל וארם צובה החמירו מאד בעלי גפנים, וכך נכתב בכף החיים (יו"ד סי' פד ס"ק צד):

עלי הגפנים... בעיר ארם צובה היה מבוכה גדולה, שבדקו עלי גפנים ומצאום מלאים תולעים דקים, ואחר שנבדקו כמה פעמים עינא דשפיר חזי נגד השמש -  אכתי פשו טובא. וכיוצא בזה עשו נסיונות הרבה. ולכן עלתה הסכמת הרב החסיד ראש על אר"ץ מהר"ש לאנייאדו ושאר חכמים לאסרם לגמרי. וכן הרב המופלא מאור הגולה מהר"ח אבולעפיא הסכים לאסור. וגם רבני עה"ק ירושת"ו ורבני עה"ק חברון הסכימו לאסור.

ויש חכמים שהאריכו בכוח דהיתרא... ובוודאי במקום שנאסרו, כעיר אר"ץ - האוכל מהם פורץ גדר. אך בשאר מקומות דנהוג היתרא - יש להתיר, דאם יש תולעים בהם במקומו - יחתוך בתחילה מקום שהם מחוברים בו באילן, ואח"כ יבדוק כל עלה לבדו במיתון רב ויקנח במפה ואח"כ יניחם בתוך מים רותחין שהיד סולדת בהן, ואח"כ יכול לבשלם בלי פקפוק. זהו תורף דברי הרב מהר"י זיין בתשובה...

גם בעיר בגדאד יע"א יש הסכמה קדומה משנים קדמוניות שלא לאכול עלי הגפנים, ואצלם כמו בשר חזיר.

ופעם אחת היינו בפרדס עם כמה בני אדם, ואחד מהם הביא בידו עלי גפנים בידו ואמר לנו: תראו לנו היכן הם התולעים? והנחנו אותם בשמש כמו ג' דקים, והראינו להם בחוש כמה וכמה תולעים קטנים שהם רצים ומרקדים בתוך העלים. ואמר לנו: ברוך שבחר בהם ובמשנתם (זבחי צדק אות צט).

גישה זו איננה רק אצל חכמי א"י, בבל ואר"ץ, אלא גם אצל הפוסקים האשכנזים. גם היד אפרים (סי' צא סעי' ד) וגם הדרכ"ת (ס"ק קנא) מביא את דברי האדמת קודש (ח"ב יו"ד סי' א) שאסר באכילה את עלי הגפנים.

 הרב יואל שוורץ כותב בספרו "הלכות תולעים" (עמ' 161) שבארץ בדרך כלל לא נמצאו חרקים בגפנים. וכך הוכח גם בנסיונות שנערכו במעבדת מכון התורה והארץ. הניסיון מראה שהבעיות של התולעים מתחילות בחודש אב, ואז זה ניכר מאד על העלים.

 להלכה נראה שאפשר להקל כיום לאכול עלי גפנים לאחר בדיקה. אך צריך עיון גדול בדינן של משפחות מיוצאי ארם-צובה ובבל, אם חל עליהן החרם המוזכר בכף החיים. ולשם כך צריך לברר אם באמת החרם באמת התקבל והתפשט אצל כל המשפחות שחיו שם. בבירור שערכתי אצל בני ביתו של הרה"ג עובדיה הדאיה זצ"ל (בעל שו"ת "ישכיל עבדי"), מיוצאי ארם צובה, באמת נהגו שלא להשתמש בהם. אך אין בידינו מידע על משפחות אחרות. ולמעשה, יש לברר בכל משפחה כיצד נהגו הדורות הקודמים, ולנהוג על פיהם.

2. ברכות

את הדיון בדינם של העלים הללו למצוות התלויות בארץ, נפתח בחיוב הברכה. וכך נאמר בגמרא (ברכות לו ע"א, הפירושים בסוגרים מתוך רש"י):

על מיני נצפה (הוא צלף): על העלין ועל התמרות (בתוך העלים גדלים כמין תמרות) - אומר בורא פרי האדמה. ועל האביונות (הוא הפרי) ועל הקפריסין (הוא קליפה) - אומר בורא פרי העץ... צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא (לאכול גם את העלים ואת התמרות, שאינן ממעטין את האילן בכך).

בשו"ע (או"ח סי' רב סעי' ו) נפסק להלכה בצורה שונה במקצת:

צלף: על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין - בורא פרי האדמה, ועל האביונות, שהן עיקר הפרי - בורא פרי העץ.

אבל המשנ"ב (שעה"צ, ס"ק מא) מעיר הערה חשובה ביחס לעלים:

ומ"מ יש לברך עליהן בפה"א (ולא "שהכל", כמו במקרים אחרים) משום דנטעי להו אינשי גם אדעתא דעלין ותמרות. ועיין בברכ"י, שכתב דכהיום לא נטעי להו אינשי כלל אדעתא דעלין ותמרות, ויש לברך עליהן "שהכל".

ולפיכך, הדין של עלי הגפן יהיה תלוי בדעת הנוטעים. אם נדון על דעת הנוטעים באופן כללי - הרי כמעט אף גפן בארץ אינה ניטעת לשם שימוש בעלים. נטיעה כזאת קיימת רק במקרים בודדים ביותר. אך יתכן שיש מקום ללכת אחר הגנן הפרטי, ואם הוא נטע גם לשם העלים - יוכל לברך "בורא פרי האדמה".

 שאלה זו, אם הולכים אחר דעת הנוטעים הכללית או אחר דעת הנוטע הפרטי, היא שאלה גדולה ורחבה, ואכמ"ל (ועי' מדריך שמיטה לצרכנים, פרק ב הע' 2). ולכן נראה שמספק יש לברך "שהכל". אלא שיש להסתפק אם העלים, המשמשים להכנת "ממולאים", אינם טפלים למילוי ונגררים אחר ברכתו.

3. תרומות ומעשרות

גם את הדין בתרו"מ ניתן ללמוד מן הצלף, עפ"י המשנה (מעשרות פ"ד מ"ו):

ר' אליעזר אומר: צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. ר' עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי.

הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"ד) פוסק להלכה כר' עקיבא:

תמרות ...של צלף והקפריסין של צלף - פטורים מפני שאינן פרי. במה דברים אמורים? בשזרען לזרע. אבל זרען לירק - הרי אלו חייבים. וכן האביונות של צלף - חייבים, מפני שהן פרי.

מדברי הרמב"ם יוצא שמה שחייב בתרו"מ הוא לא הפרי הבוטאני, זה שנוצר מהשחלה של הפרח, אלא החלק הנאכל העיקרי.

בגמרא (ברכות לו ע"א) מבואר שהלכה כר' עקיבא, הפוטר את התמרות מתרו"מ, רק מספק, מפני שמעשר אילן אינו אלא מדרבנן. אבל אילו היה מדובר בדגן, תירוש ויצהר, שחייבים בתרו"מ מן התורה (וכן לענין ערלה, שאיסורה מן התורה) - היה צריך להחמיר. אבל כל הדיון הנ"ל אינו אמור אלא לגבי התמרות, שהן יותר "אוכל" מהעלים. לגבי העלים עצמם כתב הרא"ש (ברכות פרק ו סי' ג):

אע"ג דחשיבי לענין דמברכין עליהן בפה"א... - היינו משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. אבל לענין מעשר - לא חשיבי אפי' כירק.

ומכאן שהעלים פטורים לחלוטין מתרו"מ. אך יש להסתפק בעלי הגפן כיום, שמא השימוש בהם רווח יותר מאשר עלי הצלף בימי קדם. אך למעשה הסיק הגרא"י זלזניק שליט"א (כרם ציון, ערלה, פרק טו ס"ק ג), שעלי הגפן פטורים מתרו"מ, כדין ערלה שיתבאר לקמן.

4. ערלה

עלי הגפן אינם "פרי" מבחינה בוטאנית ואף הם לא החלק הנאכל העיקרי בצמח. ויש לדמות אותם לצלף, שלגביו נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' ג):

אביונות והתמרות והקפריסין של צלף חייבים בערלה... בארץ ישראל.

וגם כאן ההלכה מבחינה בין תמרות, שחייבות בערלה, לבין עלים, שפטורים מערלה. אך הגר"א נוקט כדעת הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ג), שפוטר את התמרות גם בא"י. ובכרם ציון (הל' ערלה פרק טו סעי' ב) מובאת המחלוקת בדין תמרות הצלף - ללא הכרעה. (בסעי' א מובאת דעת הרדב"ז, מע"ש ונט"ר פ"י ה"ד., שכתב שלולבי התמרים הרכים, שהם ראויים לאכילה - חייבים בערלה, והיינו כדעת השו"ע; אך גם דעה זו הובאה רק בשם "יש אומרים").

אך בהמשך מובאת שם דעתו של הגרא"י זלזניק שליט"א, בשאלת עלי הגפנים. והוא מסיק שהם פטורים מערלה, עפ"י משנה מפורשת (ערלה פ"א מ"ז):

העלים והלולבין ומי גפנים ומי סמדר - מותרים בערלה וברבעי.

וכך נפסק להלכה ברמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ט הי"ג) ובשו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' ב).

 וכאן יש לשאול: מה ההבדל בין התמרות של הצלף לבין העלים של הגפנים, הרי שניהם נאכלים בתור חלק טפל של הצמח? ולא נראה לומר שעלי הגפן דומים דווקא לעלים של הצלף, שהרי לא מסתבר שהיום משתמשים בעלי הגפנים לאכילה יותר מאשר בימי קדם. ולכן נראה שיש לחלק בין התמרות של הצלף לבין עלי הגפן: בצלף, גם האביונות שלו אינן טובות כל כך למאכל. ולכן אין הבדל מהותי בינן לבין החלקים האחרים של הצמח, שכן הנוטעים מגדלים את הצלף על דעת כל השימושים שלו, הן העיקריים והן הטפלים, למעט החלקים הטפלים ביותר, שהם העלים. מתוך כך נובעות כל המחלוקות בדינם של האיברים השונים בצלף. הגפן, לעומת זאת, נועדה באופן ברור וחד-משמעי לדבר אחד: לענבים. העלים הם מוצר לוואי טפל ביותר ביחס למטרה העיקרית של הגידול. ולכן גם השיטות המחמירות בתמרות של הצלף אינן מחמירות בעלי הגפן.

באחד הגליונות הקודמים של "אמונת עתיך" (מס' 7 עמ' 11-17) נידונה שאלת הערלה בצמחים שאוכלים דווקא את החלקים שאינם מוגדרים כ"פרי" מבחינה בוטאנית. ולהלכה כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם עמ' 17, "התורה והארץ" ח"ג עמ' 121), שה"פרי" החייב בערלה הוא החלק הנאכל. ובדומה לכך הורה גם הגר"מ אליהו שליט"א ("אמונת עתיך" 11 עמ' 9 סעי' ח-ט והע' 14-15). והגר"ש ישראלי הדגיש במכתבו שם, שהכוונה היא בדווקא לחלק הנאכל העיקרי, ולא לחלק הטפל. ולכן נראה שאין חשש ערלה בעלים אלו.

מסקנות

לאור כל האמור, יוצאים הדברים הבאים להלכה:

א. מותר לאכול את עלי הגפן לאחר בדיקה. ויוצאי בבל וארם-צובה צריכים לברר את המנהג במשפחותיהם.

ב. אין איסור ערלה בעלי הגפן.

ג. עלי הגפן פטורים מתרו"מ.

ד. על עלי הגפן מברכים "שהכל", מספק (אם אינם טפלים למילוי).