נאמנות בעל מלון על הפרשת תרו"מ

הצגת הבעיה

עפ"י נוהלי הכשרות, בעל בית מלון או מסעדה חייב להחזיק משגיח, מפני שאין סומכים עליו ונחשב כנוגע בדבר. השאלה היא מה הדין בבעל בית מלון יר"ש ומקיים מצוות, שהוא מתבונן יום יום כיצד הרב המשגיח מפריש תרומות ומעשרות. האם די בעובדה זו כדי להפוך את בעל בית המלון לאמין, באופן שהוא ייחשב נאמן על המעשרות.

תשובה

מצאנו בדברי הרמב"ם (מעשר פ"י ה"ב):

כל תלמיד חכם - לעולם נאמן, ואינו צריך בדיקה אחריו. ובניו ובני ביתו ועבדיו ואשתו הרי הם כמוהו.

נמצא שכל מי שמתלווה לתלמיד חכם, הרי הוא נאמן על הפרשת תרו"מ, ואין צריך לחשוד בו שלא הפריש. ועוד נאמר ברמב"ם (הל' ג):

בנו או עבדו של עם הארץ שהיו למודים אצל חבר, כל זמן שהן אצלו - הרי הן כחבר.

ועי' בכס"מ (שם) שכתב שמקור דברי הרמב"ם הוא בתוספתא (דמאי פ"ב הי"ב). עכ"פ, בנד"ד הרי בעל המלון הזה רגיל להיות תמיד אצל התלמיד-חכם, ויש לו אפוא להיחשב בין אלה המורגלים להיות אצל תלמיד חכם. לכן נראה שיש להאמין לבעל המלון הצופה תמיד ברב המשגיח ורואה איך הוא מפריש תרו"מ.

מאידך גיסא יש מקום להחמיר, כי בעל המלון אינו פנוי לראות כל הזמן איך תלמיד החכם מפריש תרו"מ, בגלל עיסוקיו הרבים. נמצא, שהוא שונה מבני ביתו של תלמיד חכם שמתלווים אליו תדיר. ולפי"ז יחזור הדין שבעל המלון צריך לקבל על עצמו דברי חבירות, כמבואר ברמב"ם (מעשר פ"י ה"א):

המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פרותיו דמאי - צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ. וצריך לקבל עליו ברבים. וכשיבואו עדים נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים, ושהוא רגיל בהם תמיד - הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן.

והנה תנן (דמאי פ"ג מ"ה):

הנותן לפונדקאית - מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה לחלוף. אמר ר' יוסי: אין אנו אחראים לרמאים; אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד.

והרמב"ם (מעשר פי"א הי"ב) פוסק כרבנן. נמצא א"כ, שאף שהפונדקאית נמצאת במחיצת התלמיד-חכם ומתבוננת ורואה איך הוא מפריש תרו"מ - זה לא הופך אותה להיות אמינה. והת"ח צריך לחוש שהיא תחליף לו את התבשילים, ולעשר את מה שנותן לה ואת מה שמקבל ממנה. ולכאורה ה"ה בנד"ד.

מיהו י"ל שאין הנדון דומה לראיה. שהרי הפונדקאית אינה מעוניינת לשנות את דרכה. וכיון שעד היום לא היתה אמינה לענין הפרשת תרו"מ, לא נשתנה מצבה ודינה בגלל הת"ח. אך נד"ד הוא בבעל מלון שמעוניין להתנהג בכשרות ונאמנות על הפרשת תרו"מ.

והנה תנן (שם מ"ה):

הנותן לחמותו - מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, ... שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. אמר ר' יהודה: רוצה היא בתקנת בִּתה, ובושה מחתנה...

ופירש הרע"ב:

בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מילתיה דר' יהודה... שר' יהודה אומר: רוצה היא בתקנת בתה וכו'.

וכן מפרש הר"ש, שהתנא קמא הוא ר' יהודה. ומקור הדברים הוא בירושלמי (דמאי פ"ג ה"ו, מובא בכס"מ מעשר פי"א הי"ב):

אמר ר' יוחנן: אף קדמייתא על דעתיה דר' יהודה היא. דר' יהודה אמר, הנותן לחמותו כנותן לפונדקאית. ורבנן אומרים, הנותן לחמותו כנותן לשכנתו; כהדא דתניא: הנותן לשכנתו פת לאפות לו, תבשיל לעשות לו - אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות. אימתי - בזמן שנתן לה שאור ותבלין...

והרמב"ם (שם) פוסק כחכמים (ועי' חולין ה ע"ב). והרי חמותו, בוודאי יש לה דין של "נמצאת במחיצת חבר", מפני שיש להניח שהמשנה עוסקת גם במקרה שהיא נמצאת במחיצת חתנה שהוא ת"ח, והרי היא במחיצתו באופן מתמיד. אעפ"כ אין אומרים שהיא הופכת להיות אמינה. ודוחק לפרש שחמותו איננה מעוניינת ללמוד מחתנה, כי יש להניח שהיא מעוניינת בתלמיד חכם כחתן לבִתה. ומכאן יוצא, לכאורה, שלא מספיק שמתבוננים על מעשיו של ת"ח ומתלווים אליו כדי להפוך לנאמנים על המעשרות. וה"ה בנד"ד, שבעל המלון אינו הופך להיות אמין.

ונראה שיש להבחין בין בעל המלון הנ"ל לבין בני משפחתו של חבר. שכן הם נמשכים אחריו, רגילים אצלו ואוכלים על שולחנו. וממילא הם מסגלים לעצמם במשך הזמן את תחושת האחריות ואוכלים רק דברים מתוקנים. לעומת זאת, כאשר בעל הבית הוא בעל המלון, או במקרה של חמות או פונדקאית, אף שהם רגילים להימצא במחיצת התלמיד חכם - אין הם אוכלים על שולחנו, ואינם נכנעים לו. וממילא אין הם לומדים בהכרח ממעשיו ואינם הופכים לאמינים לענין הפרשת תרו"מ ללא קבלת חברות עצמית.

לסיכום, נראה לענ"ד שאין בעל המלון נאמן על הפרשת תרו"מ, עד שיקבל עליו ברבים כמבואר בגמ' (בכורות ל' ע"ב).