מינוי שליח להפרשה לדבר שלא בא לעולם - חלק ב'

אך לא כל האחרונים מסכימים לדעה זו: 

הגרי"א מקובנא כתב שהממנה שליח, אך השליחות לא מועילה מפני שזהו דבר שלא בא לעולם - אי אפשר להפריש לו מטעם זכיה. זאת מפני שכבר גילה את דעתו שהוא מעונין דווקא בשליחות. על יסוד זה הוא אומר, שר"ת, הסמ"ג, סה"ת ורבינו עזריאל, הסוברים שניתן למנות שליח לדבר שלא בא לעולם רק מכוח "בידו", אינם חולקים על דברי תרוה"ד, האומר שניתן להפריש מכוח זכיה. ולפיכך, יועיל גילוי דעת בדבר שלא בא לעולם אם גילה דעתו שמעוניין בכך שיפרישו לו מדין זכיה.

וכן כתבו כמה מן האחרונים בדיני תרו"מ ובנושאים אחרים. ומתוך כך מסיק השדי חמד, שבמינוי שליח לדבר שלא בא לעולם יש לציין בפירוש שיעשה לו את המכירה מדין שליחות ומדין זכיה.

הגרי"א מקובנא מביא ראיה לשיטתו זו מגמרא ערוכה (חולין יב ע"א):

בעא מיניה רב דמי בר יוסף מרב נחמן: ... האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, מאי? א"ל: אין חזקתו תרום... אין חזקה שליח עושה שליחותו... דילמא איניש אחרינא שמע ואזל תרם, הו"ל תורם שלא מדעת, והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה.

וכך פוסק הרמב"ם להלכה. ומכאן למדנו, שאף אם אדם גילה את דעתו שרוצה בהפרשת תרו"מ - אין ההפרשה מועילה אם נעשתה ע"י אדם שלא נתמנה לכך. וזאת משום שאנו אומדים את דעתו של המשלח ואומרים שייתכן שהוא מקפיד על כך שדווקא שלוחו יהיה המפריש. וכן יש לומר כאן, שמכיון שטרח למנות שליח - יתכן שמקפיד על כך שהדבר יעשה דווקא בתורת שליחות ולא בתורת זכיה.

אך עיון בדברי הראשונים מורה שאין ראיה מכאן. בעל תרומת הדשן מביא את הסוגיא הזאת ומסיק ממנה מסקנה הפוכה:

דדווקא התם לא מהני, משם דאיכא למימר דדעת דבעה"ב דשלוחו דווקא יתרום, משום דיודע ומכיר באיזה מידה רגיל בעה"ב לתרום... אבל בהפרשת חלה בזה"ז, דהכל שוין בו... אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום...

ומכאן עולה שאם היה מינוי שליחות ואין לבעל הפירות או הקמח משמעות מעשית בשאלה מי יבצע את ההפרשה ומכוח מה - יש לראות במינוי זה גילוי דעת גמור שבעה"ב מעוניין בכל הפרשה מכל סוג שהוא. וודאי שאין לראות בכך בעיה של מינוי בדבר שלא בא לעולם.

החזו"א מחדש חידוש גדול יותר ואומר, שכשם שלא מועילה שליחות בדשלב"ל, כך לא יועיל גילוי דעת במקרה כזה. ומסתבר שלדעתו הדין כך מפני שחסר בגמירות הדעת למינוי זה.

5. סיכום שיטות הראשונים

לסיכום, יש בשאלה זו, של שליחות לדבר שלא בא לעולם, שלוש שיטות בין הראשונים, בעלי התוספות:

א. לדעת ר"ת ורבינו עזריאל, אם המשלח יכול להשיג עיסה להפרשת חלה תוך זמן קצר - יכול הוא למנות שליח להפרשה. ויש להסתפק אם די בכך גם במקרה שאין כלל קמח בידי המשלח.

ולפי זה, לענין תרו"מ, החקלאי יכול למנות שליח להפריש תרו"מ מכל מה שבידו לתלוש (ומסתבר דהיינו: שכבר הגיעה לפחות ל"עונת המעשרות"). ולגבי הירקן יש להסתפק אם יוכל למנות שליח להפריש מתוצרת חקלאית שאינה ברשותו כלל ברגע זה.

ב. לדעת האו"ז (בדעת ר"ת) וסה"ת, גם אם אין ביד המשלח אפילו קמח - יכול הוא למנות שליח להפרשת חלה כל זמן שבידו לקנות.

ולפי זה, לענין תרו"מ יכולים גם הירקן וגם החקלאי למנות את המשגיח להפרשת תרו"מ בכל המינים המצויים בשוק באותה תקופה.

ג. לפי פשטות דברי הסמ"ג, אם המשלח הוא בעל הקרקע - נחשב כל מה שיצמח בה כ"בידו". לדעתו, שליחות לדבר שלא בא לעולם קשורה לדין קנין בדבר שלא בא לעולם. לכן, בכל מקום שיועיל קנין - ניתן יהיה למנות שליח. 

ולפי זה, יכול החקלאי למנות את הרב המקומי כשליח שלו להפרשת תרו"מ מכל היבול שיהיה לו בשדותיו. אבל הירקן לא יוכל, לפי סברא זו, למנות שליח להפרשה אפילו למה שעומד לקנות בעוד רגע.

ד. לדעת בעל התוס' בנזיר אין אפשרות למנות שליח לדבר שלא בא לעולם, ומינוי השליח להפרשה מועיל רק מכוח גילוי דעת. דברים אלו אמורים הן לענין חלה והן לענין תרו"מ. ואילו הסמ"ק מביא את שתי האפשרויות: "בידו" וגילוי דעת.

6. פסק ההלכה בשו"ע

להלכה נפסק בשו"ע בהלכות חלה (יו"ד סי' שכח סעי' ג) שאכן כדין וכשורה הם אותם "מעשים בכל יום" שממנים שליח להפריש חלה גם לפני שיש עיסה בעולם. ואלו דבריו:

אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה... ומיהו, אם נתן רשות לאחר להפריש, אפילו בעודו קמח - מועיל, אע"פ שעדיין לא נתחייב.

השו"ע אינו מביא הסבר לפסק זה. בהמשך אותה הלכה פוסק השו"ע כדעת האו"ז וסה"ת, שאף הקמח אינו צריך להיות ברשותו בשעת המינוי, וכותב:

והאורח יאמר לבעלת הבית להפריש לו חלה מכל עיסות שתעשה לו בעוד שיהיה בביתה, כדי שלא תצטרך ליטול רשות בכל פעם.

ערוה"ש מפרש את פסק השו"ע מכוח "בידו". ורצונו לומר, שניתן למנות שליח להפרשת חלה גם אם אין כרגע כלום ביד המשלח, מפני שגם מה שבידו לקנות הכל אח"כ - חשיב "בידו" לענין זה, וכפי שכתבנו לעיל (סעי' 2).

הגר"א בביאורו שם אינו מציין את דברי סה"ת כמקור לשו"ע, אלא מסתמך על התוספתא (תרומות פ"א ה"ז):

הבן בשל אביו והאשה בעיסתה - הרי אלו תורמין, מפני שתרמו ברשות.

ומוסיף על כך הגר"א: "ועתה סתמן כפירושן".

מקור הסמכות של אנשים אלו להפריש תרו"מ נתבאר בהרחבה במקום אחר, ואכמ"ל. ידועה דעת תרומת הדשן שאשה מפרישה מכוח זה שבעלה בוודאי מעוניין בהפרשתה. מדברי הגר"א כאן, שכתב ש"סתמן כפירושן" משמע שאף הוא סובר כך. מכאן יש ללמוד שלדעתו אף מינוי לדבר שלא בא לעולם מועיל מכוח גילוי דעת, וכפי שכתבנו לעיל (סעי' 4) בדעת בעל התוס' בנזיר. ומכאן, שהשו"ע הולך לשיטתו בסוגיית "כלך אצל יפות" שאפשר להפריש מכוח גילוי דעת, ואין צורך במינוי שליחות מפורש. ועפ"י זה יש לומר, שמה שכתב השו"ע שניתן למנות שליח להפרשת חלה בדשלב"ל - זה לא מטעמם של ר"ת וסיעתו, ומדין "בידו", אלא מדין גילוי דעת, כדעת בעל התוס'.

אך מתוך עיון נוסף יש להסתפק אם אכן זוהי כוונתו של הגר"א: כידוע, ביאור הגר"א לשו"ע הוא השלמה לציוני המקורות שבבאר הגולה. בבאר הגולה נכתב בפירוש שמקור דברי השו"ע הוא מדברי סה"ת ומדברי הסמ"ק. הסמ"ק מציג שם שלוש דרכים להפרשה ללא מינוי סמוך להפרשה: מינוי מראש המועיל מכוח "בידו", גבל המפריש מכוח גילוי דעת, וגבל המפריש מכוח היותו פועל. מדבריו עולה בבירור שאלו שלושה דינים נפרדים, ודינו של הגבל אינו מבוסס על כך שההפרשה היא "בידו" של בעה"ב. ולעומת זאת, כתב סה"ת שאשה יכולה למנות את חברתה לדבר שלא בא לעולם מכוח "בידו", וכן התלמידים יכולים למנות את בעלת הבית לעיסות שיקנו אח"כ. מדברי באר הגולה, שהביא את סה"ת והסמ"ק כאחד, משמע שלמד גם את דברי סה"ת כדברי הסמ"ק. וא"כ יש בדברי סה"ת שני דינים נפרדים: אשה מפרישה לחברתה מדין שליחות ומכוח "בידו". שם לא תועיל זכיה, מפני שבמפורש דובר ביניהן על מינוי שליחות, וכדעת הבאר יצחק. ואילו בעלת האכסניא מפרישה לתלמיד מדין זכיה ומכוח גילוי דעת. וזאת מפני שמלכתחילה לא דובר ביניהם על שליחות.

יתכן שלפי זה יש להבין גם את דברי הגר"א. הגר"א לא בא לשלול את ההבנה הפשוטה שפסק השו"ע מבוסס על דברי סה"ת. הבנה זו מפורשת בדברי באר הגולה, והגר"א לא נזקק לחזור על הדברים. הגר"א רק בא לבסס את דברי באר הגולה ולפרש את דברי סה"ת, שבנקודה זו אינם מבוססים על "בידו" אלא על זכיה או גילוי דעת. אך מצד שני אפשר לומר שהגר"א בא לחלוק על דברי באר הגולה ולא לבאר את דבריו. וא"כ דברי הגר"א יתפרשו כפי שכתבנו לעיל, וצ"ע.

מכאן יוצא להלכה שאם בעל הפירות אומר בפירוש שמינוי המשגיח הוא בגדר זכיה ולא בגדר שליחות - ניתן למנות שליח גם לדבר שלא בא לעולם. אך אם אמר בפירוש שממנה אותו כשליח - יתכן שהדבר לא יועיל. מאידך גיסא אין הכרח לומר שאכן כוונת השו"ע היא כך, וייתכן שפירש גם את דעת סה"ת מדין "בידו", כמו שכתב ערוה"ש. וא"כ, אין בידינו הכרעה ברורה להלכה במחלוקת שבין הראשונים.

פרק ג. - מינוי שליח להפרשה בדבר שלא בא לעולם, למעשה 

1. הקדמה

הראשונים נחלקו ביסוד הדין של מינוי שליח להפרשת חלה בדבר שלא בא לעולם. מבואר שלמעשה אפשר למנות שליח להפרשה מראש גם בדבר שלא בא לעולם או לרשות המשלח, אך נחלקו בשאלה מכוח מה ובאלו גדרים. כפי שהזכרנו לעיל (פרק ב סעי' 6) קשה להסיק מסקנות ברורות מפסק השו"ע בשאלה זו, אם הדבר תלוי בצורה כזאת או אחרת של "בידו". לכן, כדי להקל בשאלה זו, של מינוי להפרשה בדבר שלא בא לעולם, יש לבחון סניפים נוספים להקל.

2. מינוי לדבר שלא בא לעולם בדרבנן

כתב המשל"מ (ביאת מקדש פ"ב ה"ו):

דע"כ לא אמרינן דבמילתא דלא מצי עביד לא משוי שליח - אלא באיסורי דאורייתא, אבל בדרבנן משוי שליח.

החכמת אדם מסיק מדברי המשל"מ, שבזה"ז, שתרו"מ מדרבנן - אפשר למנות שליח לדבר שלא בא לעולם. בעלי ההסכמה לספר זה חולקים עליו ואומרים שהדבר אינו מועיל. ומסבירים שהמשל"מ מדבר על מקרה בו מדאורייתא הדבר הוא "בידו" אך מפאת איסור דרבנן החל על המעשה - אין הדבר בידו בפועל. ראייתם העיקרית היא מדברי הראשונים שהבאנו לעיל (פרק ב סעי' 1-3) בהלכות חלה, הסוברים שאין למנות שליח לדבר שלא בא לעולם אא"כ הדבר בידו של המשלח. ולמרות שהמדובר בחלה בזה"ז ובחלת חו"ל.

3. מינוי בכתב

לרווחא דמילתא ניתן להסתמך על סברא נוספת שנאמרה במינוי שליח לדבר שלא בא לעולם, והיא: מינוי בכתב. מקור סברא זו היא בדברי מרכבת המשנה (גירושין פ"ו ה"ג), העוסק בבעל הרוצה לגרש את אשתו השוטה. הוא מביא את מנהג העולם להשליש לה גט בידי שליח שימסרנו לה לכשתשתפה, ומבאר:

יש לצדד, דאפי' תימא דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח - היינו דווקא בשליחות בע"פ. דכיון דהשתא לא מצי עביד, אין דיבור מינוי השליחות מהני. ולאחר זמן, דמצי עביד - הא לא קאמר מידי ואין הדיבור הראשון בעולם. משא"כ בממנה שליח בשטר ונותן השטר ביד השליח, כשיבוא הזמן דמצי עביד - זוכה השטר ההוא לשם שליחות... בשליחות דסגי באמירה ואינה צריכה קנין - שפיר נגמר השליחות בשטר מינוי השליחות שבידו.

ויש שנהגו כך לכתחילה לענין מכירת חמץ, וכן בהפרשת תרו"מ.

4. פועל בדבר שלא בא לעולם 

עוד דרך שניתן לצרף לרווחא דמילתא היא מינוי פועל בתשלום במקום שליח בעלמא. בשו"ת דברי מלכיאל ובשו"ת עונג יו"ט, בהלכות מכירת חמץ, נאמר שאף שאין אדם ממנה שליח לדבר שלא בא לעולם - יכול הוא למנות פועל לדבר שלא בא לעולם. שכן, אף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יכול הוא לשעבד דבר שלא בא לעולם ולהשתעבד לדבר שלא בא לעולם. וכ"כ עוד אחרונים. לדעה זו, רצוי למנות את השליח לפועל לצורך ההפרשה.

5. הקנאת הפירות למשגיח

דרך נוספת למינוי שליח לדבר שלא בא לעולם מסתמכת על הסברו של ה"חלת לחם" בדעת הסמ"ג. הוא אומר שם שמינוי לכל התבואות שיצמחו בשדה אינו שליחות אלא קנין ממש. אף אם לא נפסוק להלכה כשיטה זו - אין הדברים אמורים אלא בסתמא. אבל אם הבעלים מקנים למשגיח בפירוש את כל התוצרת החקלאית מראש באמצעות מעשה קנין המועיל עפ"י ההלכה - יוכל המשגיח להפריש מדין בעלים. בעלות זו יכולה להיות בעלות מוגבלת לצורך הפרשה בלבד. לשם כך ניתן להשתמש במספר דרכי קנין:

א. סיטומתא, שמועילה גם בדבר שלא בא לעולם.

ב. מתן הלוואה על ערכה של התוצרת, ושיעבוד הפירות לפירעונה, כדין הלוואה מראש לנתינת מעשר עני.

ג. קנין חצר מראש.

ד. עשיית המשגיח לשותף בעסק באחוז מיזערי.

6. סיכום

למעשה נראה שיש דרך מרווחת לסמוך על מינוי המשגיח להפרשת תרו"מ בדבר שלא בא לעולם או שלא בא לרשות הבעלים. ההיתר מבוסס בעיקר על הדעות המקילות בהפרשה מכוח גילוי דעת. ולרווחא דמילתא יש לציין בנוסח המינוי שמינוי זה אינו תלוי בגדרי שליחות. בנוסף לכך, במקרים רבים קניית הפירות היא בידו של הבעלים כבר בעת המינוי. ולרווחא דמילתא יש לצרף לכך מינוי בכתב או את דין פועל. ובכל מקרה תועיל ההפרשה אם יעשה קנין מראש על התוצרת, כך שהמשגיח יפריש בתורת בעלים.

למעבר לחלק א'