מינוי שליח להפרשה לדבר שלא בא לעולם - חלק א'

הצגת הבעיה 

אחת הבעיות המצויות בהפרשת תרו"מ במערכת הציבורית היא מינוי שליח לדבר שלא בא לעולם. בדרך כלל אין קשר ישיר ורצוף בין הבעלים לבין המשגיח האחראי על ההפרשה. באותם מקומות נמצאת התוצרת החקלאית בתנועה מתמדת, של: גידול, קניה ומכירה. לא ניתן א"כ למנות את המשגיח מחדש לאחר כל קניה או ייצור של תוצרת חקלאית. האם יש תוקף הלכתי למינוי כזה, הנעשה מראש למשך תקופה ארוכה? כיצד יועיל מינוי השליחות לדבר שלא בא לעולם או לדבר שאינו ברשותו של המשלח?

פרק א. - שליחות בדבר שלא בא לעולם 

יסודה של הבעיה הוא בגמרא במסכת נזיר (יב ע"ב):

לא משוי איניש שליח, אלא במילתא דמצי עביד השתא. במילתא דלא מצי עביד השתא - לא משוי שליח.

ומכאן שאדם אינו יכול למנות שליח למה שאין ביכולתו לעשות עתה.

נחלקו הראשונים בגידרה של הלכה זו: רבינו ירוחם והמהרי"ט סוברים שכל זה הוא רק בסתמא, שכן אין גמירות דעת למנות את השליח במקרה כזה. אך אם המשלח גילה את דעתו בפירוש שמעוניין בשליחות גם בכה"ג - המינוי תופס. לעומת זאת, רוב הראשונים גורסים שאי אפשר למנות שליח למה שאינו ביכלתו. וכך כתבו האחרונים להלכה.

עפ"י זה כתבו האחרונים שה"ה לדבר שלא בא לעולם ולדבר שעדיין לא בא לרשותו של המשלח. ומתוך כך כתבו האחרונים שאי אפשר לחתום על שטר שליחות למכירת חמץ אם החמץ עוד לא הגיע לרשות המשלח.

לאור האמור קשה, כיצד מועיל מה שנוהגים למנות מראש את המשגיח כשליח להפרשת תרו"מ וחלה?

פרק ב. - שליחות לדבר שלא בא לעולם מכוח "בידו" 

1. הקדמה: מינוי שליח להפרשת חלה

אפשרויות שונות למינוי שליח להפרשה בדבר שלא בא לעולם, נידונו בהרחבה בדברי הפוסקים בהלכות חלה. וכבר עמדו בעלי התוס' (נזיר יב ע"א ד"ה מ"ט) על שאלה זו:

וא"ת: דהא מעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה, לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי. וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן. ואיך נעשה שליח בדבר זה? הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמח זה שאינו בר חיובא, שאין מפרישין חלה מקמח!

תשובות שונות נאמרו בין בעלי התוס' על קושיא זו. רובן יוצאות מתוך הנחה שההפרשה מועילה מכוח העובדה שבמדה זו או אחרת הדבר הוא בידו של המשלח. ומאחר והדבר הוא "בידו" של המשלח, אין הוא בכלל דבר ש"לא מצי עביד".

2. בידו לעשות עיסה או לקנותה

בתוס' שם מובאת תשובתו של רבינו תם:

ואומר ר"ת, דיש בידה להביא עיסה מגולגלת, ולומר: עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש. ודברים שבידה קיימים, ואין זה דבר שלא בא לעולם. כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה - קרוי שפיר בא לעולם, כיון שבידה לעשות ".

בשטמ"ק (שם ד"ה פסק רת"ם) הגירסא שונה במקצת:

משום דהוי ביד המשלח לקנות עיסה מגולגלת ולהפריש ממנה חלה על קמח זה אחר שתגלגל. דכה"ג אמרי' בקידושין, פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות תלושין לכשייתלשו... - דבריו קיימין.

וכ"כ הסמ"ק (מצוה רמו):

ואם נתנו רשות בעוד שהוא קמח - מועיל, הואיל ובידו ליקח עיסה ולעשות שליח להפריש ממנה.

החת"ם סופר מדייק מדברי רבינו תם, שהדברים אמורים דווקא במקרה שיש אפשרות לקנות עיסה שהיא כבר מגולגלת עתה. אבל אם אין אפשרות כזאת - אין אפשרות למנות שליח, למרות שיש כבר עכשיו קמח ברשות המשלח והוא יכול להכין ממנו עיסה מיד. החת"ם סופר מסביר שהאפשרות להפוך קמח לעיסה היא יצירה של פנים חדשות לגמרי, ולכן אין דבר זה נחשב כ"בידו". החזו"א והגרי"ז מינצברג חולקים עליו מכוח מה שכתב הסמ"ק ונפסק בשו"ע, שאפשר להפריש קמח כאשר מתנים שההפרשה תחול לאחר הגילגול. כדבריהם נאמר גם בשטמ"ק (שם) בשם רבינו עזריאל:

אמנם יכול אדם לעשות שליח... להפריש חלתו קודם גלגול, ואע"ג דלאו איהו מצי עביד. והיינו טעמא, הואיל ויכול להקנותן... הקמח או הדמים ליקחם בשוק. וכל שבידו לעשות, לאו כמחוסר מעשה דמי.

דברים אלו - של ר"ת, הסמ"ק ורבינו עזריאל - עוסקים במקרה שהקמח לעיסה נמצא בעולם וברשותו של המשלח. ולדעתם הבעיה בשליחות היא רק מצד זה שאין כרגע עיסה מגולגלת הראויה להיות חלה. וא"כ יתכן שמה שמועיל זה שבידו לקנות, הוא רק ה"היכי תמצי" שהמשלח יכול לבצע באותו רגע את מעשה הפרשת החלה. אך לא ברור שניתן להסיק מכאן למקרה בו גם הקמח עצמו עדיין איננו בעולם וברשות המשלח. וכך הבין בדעתם בעל "חלת לחם", שאם הקמח אינו בעולם - לא ניתן למנות שליח להפרשת החלה, ואף שניתן לקנותו עתה. וא"כ אי אפשר להוכיח מכאן שיהיה אפשר למנות שליח להפריש תרו"מ מפירות שהמשלח יקנה אחר כך.

האור זרוע (הל' חלה סי' רכא) מביא גירסא אחרת בדעת רבינו תם:

ור"ת הורה שיכולה אשה לשוי' שליח להפריש החלות מכל עיסות שיהיו לה עד עולם. אע"ג דהשתא לית לה עיסה ואינה יכולה להפריש חלה - מ"מ, כיון דכל שעה שרוצה יכולה ללוש עיסה ולגלגל ולהפריש חלה, א"נ יכולה לקנות עיסה מגולגלת בסוף העולם שחייבת בחלה - יכולה נמי לשוי' שליח... הכא יש כוח ביד האשה ללוש עיסה מן הקמח שיש לה, א"נ אין לה - יש בידה כוח לקנות ולגלגל...

ולפי גירסא זו, מודה ר"ת שניתן למנות שליח גם כשאין אפשרות לקנות עיסה עתה, ואף כאשר אין קמח בידי המשלח באותו הזמן.

וכן דעת ספר התרומה (מפתחות, סי' פג), שניתן למנות את השליח גם כאשר הקמח המיועד לכך אינו בעולם וברשות המשלח. ואלו דבריו:

והתלמיד, שהוא כמו אורח - יכול לומר לבעלת הבית להפריש מכל עיסות שיהא לו, אפילו מאותן שיקנה אחר כן. ואינו צריך ליטול רשות בכל פעם.

וכן אשה יכולה לומר לחברתה, קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה, אע"פ כי בשעת הציווי היתה קמח... וכן מנהג... אבל ביד האשה לעשות עיסה מן הקמח או לומר לאחר לעשות... דכל שבידו - לאו כמחוסר מעשה דמי.

מדברי האו"ז למדנו שאין הגבלה של מקום. וגם דבר שיתאפשר רק במקום רחוק - נקרא "בידו". ומכאן, ש"בידו" לענין זה אינו מצד מה שבידו בפועל, ודי בכך שה"חפצא", דהיינו: הקמח - הוא "בידו", דהיינו: שבאופן אובייקטיבי הוא זמין לבני אדם, וכל הקשיים בהשגתו אינם אלא סובייקטיביים לאדם זה. וכן כתבו בעלי התוס' (יבמות צג ע"א ד"ה מייתי):

ולא מסתבר לומר דלא חשיב הכא "בידו" לפי שהיה רחוק מהם, דאין נראה לחלק בין רחוק לקרוב.

לעומת זאת, מדברי הראשונים האחרים משמע ש"בידו" כולל רק שמצוי לקנות בפועל במקום זה. וכך כתב הכרתי ופלתי, שמה ש"בידו" לעשות בסוף העולם - אינו נקרא "בידו". אך לא ראינו בדבריהם הבחנה בין מינוי הנעשה בשעה שהחנויות פתוחות לבין שעה שהחנויות סגורות. וא"כ, "בידו" כולל גם את טווח הזמן הקרוב.

מצד שני כתב המעשר בהתרומה שאין להקל באותם מינים שאינם מצויים בשוק באותה עונה של השנה. ומסתבר שהדברים אמורים אליבא דכו"ע. מתוך כך יש לעיין אם יועיל מינוי שליח למינים עונתיים למשך מספר שנים, אם הוא נעשה בשעה שהם מצויים בשוק.

3. הפרשה מכוח האפשרות להקנות את הקרקע לפירותיה

הסמ"ג (עשין, מצוה קלד) מסביר את המושג "בידו" בצורה שונה מאשר בעלי התוס':

עושה אדם שליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו עד עולם, מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותם לו מעכשיו, ע"י שיקנה לו גוף הקרקע לפירותיו. כך פירש רבינו יצחק בפרק שני דנזיר בענין כל מידי דמצי עביד מצי משוי שליח.

לפי דעה זו אין הגבלה של זמן ומקום להגדרת "בידו" בהפרשת חלה. ההגבלה היחידה היא הבעלות על הקרקע בה תגדל התבואה.

על דברי הסמ"ג יש לשאול, מה הקשר בין העובדה שאפשר להקנות את הקרקע לפירותיה לבין שליחות? הרי שליחות איננה קנין בחפץ!

ה"חלת לחם" עומד על קושי זה, ומתוך כך מוציא הוא את דברי הסמ"ג מפשוטם: בתירוצו הראשון הוא אומר, שמינוי השליחות כולל הקנאת הקרקע לפירותיה לענין ההפרשה. וא"כ אין זו הפרשה מכוח שליחות אלא בעלות גמורה. בתירוצו השני כתב החלת לחם שההפרשה מועילה מדין ניחותא. אפשרות זו תידון לקמן (סעי' 4) בביאור דעת התוס' בנזיר.

4. הפרשה מכוח גילוי דעת

בעל התוס' עצמו (נזיר יב ע"א ד"ה מ"ט) חולק כל האמור. הוא אומר שאין מקום למינוי שליח בדבר שלא בא לעולם על סמך העובדה שבידו של המשלח להפריש חלה בעצמו. ואלו דבריו:

ומכל מקום, בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן, כיון דבידו ללוש ולגלגל. מדאמר פרק רבן גמליאל: "האומר לחבירו, כתוב גט לארוסתי, לכשאכניסה אגרשנה - הרי זה גט", מפני שבידו לגרשה מיהא אם ירצה. ובעי התם: ליבמתו מהו. ומאי קא מיבעיא ליה? והא בידו לבוא עליה ולגרשה! אלא ודאי, כיון דהשתא לא מצי לגרשה - לא מצי משווי שליח, כיון דמחוסר מעשה לבוא עליה. הכא נמי, כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש - אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל, לענין זה שיכול לעשות שליח, כיון דמחוסר לישה וגילגול.

אעפ"כ, אין התוס' חולק על אותם "מעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה בעבורי", שהוזכרו בראשית הדברים. ואינו אומר אלא שטעם זה של "בידו" אינו מספק. וא"כ יש לשאול, מכוח מה מועילה ההפרשה?

החזו"א עונה על שאלה זו ואומר שאפשר שההפרשה מועילה לדעה זו מכוח גילוי דעת, כדעת תרוה"ד, האומר שאם העיסה עומדת להתקלקל - יכולה המשרתת להפריש חלה מדין זכיה. בשאלה זו עסקנו במאמר נפרד ואכמ"ל. ושם הסקנו שלדעת רוב הפוסקים ניתן להפריש אף ללא מינוי שליחות, אם ישנו בירור מספיק שאכן בעל הפירות מעוניין בכך שיפרישו תרו"מ בשבילו. וא"כ כאן, כאשר בעל הפירות או העיסה גילה את דעתו בפירוש שהוא מעוניין שפלוני יפריש בשבילו, ואין כאן אלא חיסרון פורמאלי של מינוי שליחות - י"ל שההפרשה תועיל מטעם זה.

וכך כתבו רבים מן האחרונים בדיני הפרשת תרו"מ ובנושאים אחרים.

למעבר לחלק ב'