טיפול בתרומה במערכת הציבורית - חלק א'

 

הצגת הבעיה 

בפני משגיחי הכשרות, הממונים על הפרשת תרו"מ במקומות גדולים (כגון: בתי אריזה, שווקים, מפעלי מזון, בתי מלון, אולמות וכדו'), עומדת בעיה חמורה מאד: מה לעשות עם הכמויות הגדולות של התרומה שהם מפרישים? מחד גיסא, אי אפשר לתת את התרומה לכהן, מפני הטומאה. ומאידך גיסא, אם לא יהיה שום טיפול בתרומה, אין ספק שרבים ייכשלו בה. איבוד התרומה בידיים גם הוא אסור, בגלל האיסור להפסיד תרומה. וכן לא רצוי מצב שבו לא יפרישו תרו"מ כלל ועיקר בגלל בעיית הטיפול בתרומה.

במסגרת המאמר נבחן דרכי פיתרון שונות המקובלות כיום, ונעמוד על הקשיים שיש בהן, תוך ניסיון לדרג אותן עפ"י סדר עדיפויות. כמו כן ננסה לעמוד על פתרונות חדשים או על שיפורים הנדרשים בפתרונות המקובלים. בסוף הדברים נברר גם כיצד לטפל בתרומה במערכת הביתית.

פרק א' - דרכים שונות לטיפול בתרומה

1. איסורי תרומה טהורה וטמאה

התרומה היא דבר קדוש, ויש להקפיד בה על הדברים הבאים:

א. איסור טומאה. ב. איסור הפסד והשחתה. ג. איסור ביזיון. ד. איסור אכילה לזרים. ה. איסור אכילה לטמאים. דרך הטיפול בתרומה צריכה להיות מותאמת למצבה ההלכתי, אם היא טמאה או טהורה. ישנם כמה הבדלים עקרוניים בין תרומה טמאה לתרומה טהורה:

א. תרומה טהורה - אסור לטמא; ואילו תרומה טמאה, בדרך כלל אין איסור לטמא.

ב. תרומה טהורה - אסור להפסידה, ואילו בתרומה טמאה - אדרבה, יש מצוות שריפה.

2. שריפת תרומה טמאה

כיום, שאין לנו כהנים טהורים היכולים לאכול את התרומה בטהרה - הדרך הרצויה ביותר לטיפול בתרומה, היא להפריש אותה בטומאה, ואז לשרוף אותה כדין תרומה טמאה.

הדרך הפשוטה לטמא את מה שמיועד לתרומה היא להרטיב את הפירות המיועדים להיות תרומה ולגעת בחלק מהם בשעה שהמשקה טופח. מכיון שכולנו בחזקת טמאי מת מן התורה, יוצא שהמים הם ראשונים לטומאה והפירות הנוגעים בהם הם שניים לטומאה, וטמאים מן התורה.

במקומות בהם הפירות עוברים שטיפה, השטיפה מכשירה אותם לקבלת טומאה, וכל מה שנדרש הוא לוודא שהתרומה אכן תיטמא. מסתבר שהנחת כלי טמא בתוך מיכל השטיפה אכן מטמאת את המים. במקומות בהם הפירות אינם עוברים שטיפה במים, ניתן לרכז אותם במקום אחד ולהתיז עליהם מים בצינור, כאשר המשגיח נוגע באצבעו בקילוח ומטמא את המים.

בהמלצה זו ישנן שתי בעיות מעשיות:  

א. במקומות בהם ההפרשה לא נעשית ע"י נוכחות קבועה של המשגיח, אין לו אפשרות לעמוד ולטמא את הפירות לפני חלות ההפרשה. אמנם ניתן להקים מתקן המתיז מים טמאים על כל מה שנפלט למקום המיועד לתרומה; אך יש לחשוש שבמקומות רבים הדבר לא יהיה מעשי, במיוחד במקומות בהם אין אמצעים טכניים להרטיב את הפירות המיועדים לתרומה (הן מהעדר מערכת לאספקת המים והן מהעדר מערכת ניקוז מתאימה). כתוצאה מבעיות אלה, לא ניתן להימלט ממצבים בהם אנו נדרשים לטפל גם בתרומה טהורה.  

ב. ישנה בעיה טכנית קשה בשריפה של תרומה מפירות וירקות לחים, שאינם נשרפים בקלות.

3. קבורת תרומה טמאה

מכיון שלא תמיד ניתן לשרוף את התרומה הטמאה, יש לשקול את הדרך לקבור אותה באדמה. ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת בין הראשונים: לדעת רוב הראשונים, תרומה טמאה חייבת שריפה בדווקא; אך יש אומרים שמותר לאבד אותה גם בדרכים אחרות.

לדעה הסוברת שדינה בשריפה, אסור לקבור את התרומה, שכן נאמר במסכת תמורה (דף לג ע"ב) ש"הנשרפין לא ייקברו". אמנם קבורה אינה אלא איבוד בגרמא; אך לדעה זו צריך לומר שיש מצוה חיובית לשרוף תרומה טמאה, ומסיבה זו נראה שגם אין היתר להשאיר את התרומה להירקב מאליה. אעפ"כ כתבו החזו"א והמנחת יצחק שמחשש לתקלה מותר לקבור גם תרומה טמאה.

אך נראה לענ"ד שכל הדיון על שריפת תרומה לא נאמר אלא בשמן שריפה או בתרומה יבשה הראויה להדלקה (כגון: דגנים, קטניות, שקדים, אגוזים וכדו'). אבל כאשר מדובר בפירות וירקות לחים, שאינם בני שריפה - קשה להניח שישנה מצוה להסיק כבשן ולשרוף אותם שם. ואכן ביין של תרומה טמאה לא מצאנו חובת שריפה, ונאמר במפורש שמותר להשתמש בו לזילוף או לקוברו באדמה, למרות שיש דרך לשרוף אותו ע"י שפיכה לתוך מדורה גדולה. ונראה שהוא הדין לכל הפירות והירקות הלחים, שאינם ראויים לשריפה בדרך פשוטה, ואף לא ניתן לייבש אותם מבלי שיירקבו. וא"כ ברוב הגידולים מותר לקבור תרומה טמאה אף לכתחילה. וכך מוכח מדברי הגמרא בפסחים (לב ע"א-לג ע"ב), האומרת שתותים וענבים שלמים, "אין בהם היתר הסקה", משום שאינם ראויים להסקה. וכ"כ הרב קוק זצ"ל, שדברים הראויים דווקא לקבורה מתבערים בדרך זו.

על כן נראה שברוב מיני הפירות והירקות מותר לכתחילה לטמא את מה שמיועד לתרומה עוד לפני ההפרשה, ולאחר מכן לקבור את התרומה באדמה.

מבחינה מעשית קשה מאד ליישם גם את הדרך הזאת במערכת הציבורית, מפני שהדבר מחייב החזקת מחפרים שיעבדו בחפירת בורות הקבורה ובכיסויים, והעלות הגבוהה מהווה מכשול כבד בפני הביצוע. ועל כן יש לבחון דרכים נוספות, הן לטיפול בתרומה הטמאה, והן לטיפול בתרומה טהורה.

4. הנחת התרומה להירקב

ישנה דרך אחרת, שהיא מתאימה גם לתרומה טמאה (אם אינה ראויה לשריפה) וגם לתרומה טהורה, והיא: להניח את התרומה במקום מוצנע, עד שתירקב מאליה. דרך זו מסתמכת על המשנה (סנהדרין קיא ע"ב), האומרת בענין עיר הנידחת:

"שללה" - ולא שלל שמים. מכאן אמרו: ההקדשות שבה - ייפדו; ותרומות - יירקבו; מעשר שני וכתבי הקודש - ייגנזו.  

בטעם ההבדל בין תרומה למעשר, כתבו שם התוי"ט והתפא"י שמעשר ייגנז מחשש לתקלה, שמא יבואו ליהנות ממנו; בעוד שחשש זה לא קיים בתרומה, מפני שכהנים זריזין הן. ומדבריהם משמע שמעיקר הדין מותר גם לגנוז את התרומה, אלא שאין חובה לנהוג כך. הנחת הפירות להירקב מאליהם, זוהי הדרך המקובלת כיום בפירות שביעית, וכבר הוצעה בנוגע לתרומה ע"י הגרי"מ טוקצ'ינסקי. אלא שיש להקפיד על כך שהדבר לא יגרום לתקלה. מחשש לתקלה יש להניח את התרומה במקום כזה שאף אדם לא יקח ממנו לאכילה, בשוגג או במזיד.

דוגמא טובה לדרך כזאת במערכת הציבורית היא מה שהונהג ע"י הרבנות האיזורית בגוש קטיף לשם טיפול בתרומה המופרשת ע"י הירקנים שבפיקוחה. במרכז המסחרי הועמד פח אשפה מיוחד, המצוייד במנעול שהמפתח שלו נמצא בידי משגיח הכשרות. המשגיח מניח שם את התרומה בתוך קרטונים, ונועל את הפח. הוא פותח את הפח לשם ריקון רק לאחר שהוא מוודא שכל התרומה הנמצאת שם כבר נפסלה ממאכל אדם.

ישנה דרך נוספת, המתאימה למקומות שיש בהם כמויות גדולות מאד של תרומה: להניח את התרומה בתוך מכולה מיוחדת, ולהנחות את נהגי המשאיות לפרוק את תכולתה בצד המיזבלה ולא על גבי האשפה הנמצאת שם.

דרך זו, של השארת התרומה להירקב מאליה, מתאימה מאד למיגזר החקלאי. שם, הדרך הפשוטה ביותר לטיפול בתרומה היא להשאיר אותה בשדה. במשך הזמן התרומה נרקבת מאליה או שהיא נאכלת ע"י בעלי חיים (כגון: ציפורים, מכרסמים או חרקים).

החקלאים ההולכים בדרך זו צריכים להקפיד על הדברים הבאים:

א. מחשש לתקלה, יש לוודא שאף אדם לא יקח את התרומה בטעות לאכילה. (בשטחים חקלאיים או במיזבלות מרוחקות הדבר ניתן בדרך כלל, מפני שאנשים מן היישוב ממעטים להימצא שם).

ב. אם מדובר בתרומה מגידולים עונתיים הנשארת בשדה, יש להבטיח שלא יצמחו ספיחין בגידול הבא, שיהיו גידולי תרומה, וכן שהטיפולים הנעשים בקרקע לאחר איסוף היבול לא יהוו הפסד תרומה.

ג. יש לברר אם הטיפולים הנעשים בשטח לאחר איסוף היבול (כגון: שריפת השלף משאריות הגידול הקודם, חיטוי הקרקע, וכן השקיה להנבטת העשביה) אינם מפסידים את התרומה מאכילת אדם.

במקומות בהם יש חשש לתקלה, הטיפול בתרומה הטהורה צריך להיות בדרך אחרת. ועל כן יש לבדוק אם מותר לקבור תרומה טהורה.

5. קבורת תרומה טהורה

במשנה (סנהדרין קיא ע"ב) נאמר לגבי שללה של עיר הנידחת: "ותרומות - יירקבו; מעשר שני וכתבי הקודש - ייגנזו".

מדברי המשנה משמע שהתירו רק גניזה או הנחה להירקב; אבל קבורה גרידא (ללא עטיפה, באופן שגורם הפסד) - אסורה, הן בתרומה והן במעשר שני, למרות שהם של עיר הנידחת; וק"ו לתרומה שאינה של עיר הנידחת. וצריך לומר איפוא שקבורה אסורה משום שיש בה גרם הפסד.  

אעפ"כ כתבו סה"ת, הסמ"ג והטור, שבזה"ז מותר לקבור תרומה טהורה. בטעם הדבר כתב החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק י) שאמנם קבורת התרומה מזרזת את הריקבון ונחשבת לגרם הפסד; אך התירו הפסד כזה של תרומה בזה"ז, מחשש לתקלה. לעומת זאת, לדעת הגרי"מ טוקצ'ינסקי (ספר א"י עמ' קמ סי' ד), קבורה אינה איבוד, אפילו בגרמא, ואינה אלא גניזה בעלמא. אלא שצ"ע מדוע המשנה בסנהדרין מזכירה רק גניזה או על ריקבון, ולא על קבורה. ולשיטתו צריך לומר שקבורה היינו גניזה.

הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' לח אות ג) כתב שאין לקבור תרומה טהורה, ויש להניחה עד שתירקב; וטעות סופר נפלה בדברי הטור. אך הגרח"ז גרוסברג מעיר שלא ייתכן שנפלה טעות בכל הספרים: סה"ת, הטור והסמ"ג. וכן צ"ע בדברי הרב זצ"ל עצמו, שכן כתב בתשובה אחרת מאותה שנה (דעת כהן סי' רלז) שמותר לקבור תרומה טהורה.

6. הנחת תרומה בפח האשפה

אחת הדרכים המקובלות, לצערנו, לטיפול בתרומה במערכת הציבורית, היא להניח את התרומה - הן הטמאה והן הטהורה - בפח האשפה. בדרך זו מספר בעיות הלכתיות חמורות:  

א. חשש תקלה, הנובע מכך שישנם אנשים האוספים פירות וירקות מתוך פחי האשפה, והם עלולים לקחת - בטעות או במזיד - גם את התרומה. כמו כן, פועלי מחלקת התברואה (אם הם יהודים) עלולים להיכשל באיסור הפסד או ביזיון תרומה.

ב. כפי שהזכרנו לעיל (סעי' 1), יש בתרומה איסור ביזיון, ואיסור זה אמור גם ביחס לתרומה טמאה. הנחת התרומה בתוך פח האשפה - שהוא מקום מלוכלך וריחו נודף - נראה לכאורה שהיא ביזיון גדול.

כדמות ראיה לכך ניתן להביא מהאיסור לקרוא קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע ולהכניס ספרי קודש לבית הכסא אם אינם מכוסים. וכבר ראינו שהמשנה בסנהדרין (שם) משווה תרומה ומעשר שני לכתבי הקודש.

אמנם דינה של התרומה הוא קל יותר מדינם של כתבי הקודש, והראיה - שלא מצאנו איסור לשמש מיטתו כנגדה. אבל האדר"ת (אחרית השנים פ"ד ה"ד אות ח) כתב עפ"י הירושלמי שאסור להדליק בשמן שריפה בבית הכסא ובבית המרחץ.

מאידך גיסא נראה שיש להביא ראיה להקל מהגמ' בפסחים (כ ע"ב, לג ע"ב). הגמ' שם אומרת שכדי שלא להיכשל ביין ושמן של תרומה טמאה, יש להניח אותם בכלי מאוס. על כך מעירה הגמ' שאם היין מיועד לזילוף, לא מעשי להניח אותו בכלי מאוס, מפני שכתוצאה מכך היין לא יהיה ראוי לזילוף. ומסביר רש"י (ד"ה לזלוף): "וצריך שיהא לו ריחו טוב...". ומכאן למדנו שאין איסור לשים תרומה (טמאה לכל הפחות) במקום שיגרום לה ריח רע, ואין בכך משום ביזיון תרומה.

אך מ"מ נראה לענ"ד שהביזיון שיש בהשלכה לפח אשפה מצחין הוא גדול בהרבה מאשר בסתם הנחה בכלי מאוס, ועל כן יש להימנע מלהניח את התרומה בפח האשפה, אם אינה מכוסה כראוי.

למרות כל האמור, נראה לענ"ד שאם מתקיימים כל התנאים הבאים, מותר להניח את התרומה בפח האשפה:  

א. התרומה מונחת בצורה מסודרת בתוך ארגזים סגורים או שקיות, ואינה נוגעת בשאר האשפה הנמצאת בפח.

ב. ניתן להבטיח שזרים לא יקחו ממנה לאכילה. ג. עובדי התברואה הם גויים. אמנם מן המשנה בתרומות (פ"ח מי"א), הדנה בגוי המאיים לטמא תרומה, מוכח שאסור לאפשר לגויים לטמא את התרומה, וה"ה להפסידה. אך נראה שדבר זה אינו חמור יותר מאשר גרם הפסד וכבר הסקנו לעיל (סעי' 5) שיש להתיר גרם הפסד לתרומה במקום שיש בו חשש לתקלה. ומכאן יוצא שאם עובדי התברואה הם גויים, מותר להניח את התרומה ולאפשר להם לקחת אותה למיזבלה, למרות שבכך ייגרמו לה הפסד וביזיון.

מכיון שישנם מצבים שבהם דרך זו איננה מעשית - הן בגלל בעיות מעשיות והן בגלל קשיים כלכליים - יש לבדוק דרכים נוספות, המאפשרות לבעלי העסקים קבלת תשלום מסויים עבור הטיפול בתרומה.

7. מסירת תרומה לבהמת כהן

שאלה זו, של מסירת תרומה לבהמת כהן, נידונה במקומות רבים, ואכמ"ל; רק נציין את הבעיות שיש לתת עליהן את הדעת:

א. הדבר הותר רק בשעת הדחק; ולמעשה התירו רק בגרמא, דהיינו: להניח את התרומה במרחק מן הבהמה, והבהמה תיגש ותאכל בעצמה.

ב. נדרשת זהירות רבה שלא לטמא תרומה טהורה, וכן שלא להוסיף על טומאתה. הדבר מחייב בדיקה מדוקדקת של סדרי הטיפול בתרומה, הן מבחינת הכשרתה לקבלת טומאה והן מבחינת האנשים או הכלים הנוגעים בה.

ג. אין לגבות מן הכהן תשלום עבור התרומה עצמה.

ד. יש להימנע מלערב בתרומה חומרים הפוסלים אותה ממאכל אדם, אא"כ הדבר נעשה בגרמא.

ה. יש לוודא את מכירת כל הבהמות או העופות כדין לכהן (כולל כל מחזור גידול חדש וכל בעל חיים חדש שנרכש), ולהימנע מלתת את התרומה למבכירות, שהקנה והוושט שלהן נמכרים לגוי.

ו. צריך לדאוג לכך שהתרומה לא תימסר למי שלא מכר את הבהמות לכהן או למי שאינו שומר כראוי על קדושתה של התרומה, וכן שאף אדם לא יאכל מן התרומה בטעות.

ז. סדר ההפרשה צריך להבטיח שלא יהיה טבל מעורב בתרומה הניתנת לבהמה. ח. יש לחשוש לדעה הסוברת שאסור להאכיל לבהמה תרומה טמאה בשבתות ובחגים.  

ט. אם משתמשים באותה עגלה גם לחלוקת מזון שהוא חולין, יש לנקות את העגלה לאחר השימוש בתרומה, אא"כ כמות התרומה היא פחות מ-1 מכמות החולין.  

י. יש להיזהר שלא להניח את התרומה על גבי דברים הגורמים לה ביזיון (כגון: גללים).

יא. מן הראוי לוודא שמקבלי התרומה לא מעבירים אותה למשקים אחרים, שלא כדין.

סיכום:

סדר העדיפויות לטיפול בתרומה במסגרת הבירור כאן לא נשקלו כל הדרכים לטיפול בתרומה. דרך אחת, היכולה להוות פיתרון מסויים היא לעשות מן התרומה "קומפוסט" (זבל אורגני) שיימסר או יימכר לחקלאים, כהנים או ישראלים. שאלה זו נידונה במאמר נפרד בספר זה, מאת הרב יעקב אפשטיין, ואכמ"ל. לסיכום, סדר העדיפויות לטיפול בתרומה הוא כדלקמן: א. לטמא את הפירות המיועדים לתרומה, ולשרוף אותם לאחר ההפרשה. ב. לטמא את הפירות כנ"ל, ולקבור אותם. ג. להניח את התרומה להירקב, גם אם היא טהורה. ד. לקבור את התרומה כשהיא טהורה. ה. להניח את התרומה בתוך סגורה קרטון או שקית בפח האשפה, כאשר ידוע שעובדי התברואה הם גויים. ו. להכין מן התרומה קומפוסט שישמש כזבל אורגני לחקלאים. ז. למסור את התרומה לבהמת כהן (רצוי - כשהיא טמאה). דרכים הרבה יותר דחוקות שיש לשקול אותן רק בדלית ברירה, יידונו בפרק הבא. 

 

פרק ב' - דרכים לשעת דחק גדולה

הקדמה לאחר ששקלנו דרכים שונות לטיפול בתרומה עלינו להתמודד עם בעיה קשה בהרבה. מה יעשה משגיח כשרות שלרשותו לא עומדת אף אחת מן הדרכים הללו? הרי בדרך כלל, לא עומדים לרשות המשגיח מיכלים גדולים לשם הנחת התרומה עד שתירקב מאליה. גם לא עומד לרשותו מחפר לשם קבורת התרומה באדמה, והכנסה לשקיות גדולות אינה יעילה כלל לשמירת קדושתה של התרומה, מפני שברי לנו שהשקיות תיקרענה במהלך הטיפול באשפה, ובהרבה מקרים ישנם עובדי תברואה יהודים העוסקים בפינוי האשפה. וודאי שלא ניתנת למשגיח האפשרות לשפוך חומר דליק על תרומה טמאה על מנת לשרוף אותה.

1. "הלעיטהו לרשע וימות"

אחת הדרכים שיש לשקול היא להניח את התרומה בסמוך לפחי האשפה (ולא בתוכם) עד שתירקב מאליה. הבעיה הכרוכה בכך היא שאז עלולים יהודים לבוא ויקחו את התרומה לאכילה או שעובדי התברואה יעבירו אותה לפחי האשפה. על כן יש לברר: עד כמה מוטלת עלינו חובה למנוע מהם לקחת את התרומה באיסור?

בפשטות נראה שעל כגון זה נאמר (ב"ק סט ע"א): "הלעיטהו לרשע וימות". כלומר: אם המשגיח ישים שלט גדול המודיע על כך שזוהי תרומה ואסור לקחת אותה - יצא בכך ידי חובתו; ומי שיקח, יקח על אחריותו האישית. 

את ההלכה הזאת למדנו מן המשנה (מע"ש פ"ה מ"א):

"כרם רבעי, היו מציינים אותו בקוזזות אדמה; ושל ערלה - בחרסית... והצנועין היו מניחין את המעות ואומרים: כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו".

ומכאן למדנו שמעיקר הדין די לסמן את האיסור, ורק ממידת חסידות יש לנקוט פעולות להציל את העבריינים מלעבור את העבירה.  

אך נראה שאין מקום לנהוג כך בנד"ד, מכמה סיבות:

א. כמויות התרומה במערכת הציבוריות הן גדולות, ויש חשש גדול שמא כמויות גדולות של תרומה תמצאנה את דרכן לשווקים, וקונים תמימים ייכשלו באיסור אכילת תרומה.

ב. לדעת הרמב"ם (בפיה"מ שם), דין "הלעיטהו לרשע וימות" נאמר בעיקר על גזלנים, הלוקחים פירות ללא רשות מבעל הבית, בעוד שבנד"ד התרומה היא הפקר, ובהפקר נאמר שהצנועין היו מניחים את המעות ומחללים את הפירות. ואין זה ראוי לקבוע במכוון שהתרומה לא תהיה הפקר, כדי להיפטר מהצורך לאפרושי מאיסורא וליצור במכוון מצב שבו אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" ומכשילים את הלוקחים גם באיסור גזל וגם באיסורי תרומה.

ג. יש ראשונים החולקים על דעת הרמב"ם ואומרים שמן הראוי לנקוט את הפעולות הדרושות להצלה מן האיסור גם כאשר מדובר בגזלנים (אם כי אין בכך חובה).

ד. חלק גדול מלוקחי התרומה הם בבחינת "תינוקות שנשבו", ומסתבר שלא עליהם נאמר הכלל "הלעיטהו לרשע וימות".

ה. החזו"א (דמאי סי' ח ס"ק ט ד"ה ואמרו) כותב שלא אמרו "הלעיטהו לרשע וימות" אלא במקרה שהדבר האסור מונח במקומו והרשע בא ולוקח אותו משם; אבל אסור להניח את האיסור לפני הרשע. והביטוי "הלעיטהו" לא בא להתיר הכשלה בידיים. וכאן, שהמשגיח מוציא את התרומה לרשות הרבים, מסתבר שהדבר דומה יותר להכשלה בידיים.

ו. לצערנו, יהודים רבים אינם מכירים כלל את ההלכה, והכרזת איסור "תרומה" אינה אומרת להם דבר. ומסתבר שלא שייך לומר בהם "הלעיטהו לרשע וימות" לאחר הצבת השלט.

אמנם אם לוקחי התרומה לאכילה הם גויים, הדבר קל יותר. ולמעשה הסיק אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א שמותר להניח תרומה במקום שהגויים יקחו אותה ממנו, אלא שראוי למנוע זאת במידת האפשר. ומ"מ בדרך כלל אין זה פיתרון מעשי להוביל את התרומה למקומות שבהם לא מצויים יהודים. אך כדי למנוע את לקיחת התרומה לאכילה - ניתן, לעיתים, לנקוט בדרך פשוטה לרסס עליה חומר כימי בעל ריח דוחה. המדובר בחומר שאינו רעיל, ואף יורד בשטיפה, כך שאין בו משום הפסד התרומה; אך מכיון שבני האדם הבאים לקחת את התרומה אינם יודעים זאת, אין חשש שמא יקחו אותה לאכילה. בדרך זו ניתן בהחלט להניח את התרומה במקום צדדי, ולסמוך על כך שאף אחד לא יקח אותה לאכילה. אבל אם התרומה נלקחת משם למיזבלה עוד לפני שהיא נרקבת - לא פתרנו את הבעיות הנובעות מאיסורי הפסד וביזיון.

2. הנחת התרומה בצד המיזבלה

לכאורה, דרך טובה יותר, המתאימה לכמויות גדולות, היא לרכז את התרומה בתוך מכולה מיוחדת, ולבקש מהנהגים של משאיות האשפה לשפוך אותה בצד המיזבלה ולא על גבי ערימות האשפה הנמצאות בה. יישומה של שיטה זו תלוי בשיתוף פעולה עם נהגי משאיות האשפה, והוא אפשרי בעיקר בהתיישבות החקלאית, שם יש מיזבלות קטנות שלרשותן עומדים שטחים פתוחים גדולים, אך לא במיגזר העירוני. וכל זמן שמסתבר שהנהגים מבצעים את ההנחיה הזאת, מותר לנהוג בדרך זו, ואין לחשוש לאיסור "לפני עיוור".

אלא שאם מסתבר יותר שהנהג יעבור עבירה, יש לחשוש למה שכתב מרן הרב קוק זצ"ל שאין לתלות בהיתר אלא בנוגע לאיסור "מסייע", שהוא מדרבנן, אך לא בנוגע לאיסור "לפני עיוור", שהוא מן התורה.

יש לחקור א"כ בנד"ד, אם המשגיח עובר על איסור "לפני עיוור" או על איסור "מסייע לדבר עבירה". אמנם איסור "לפני עיוור" לא נאמר אלא ב"תרי עברי דנהרא", וכאן הרי הנהג יוכל, אם ירצה, להשיג בקלות תרומה אחרת ולבזותה. אבל יש מקום לומר שבמקום שאין לעובר שום אינטרס לעבור על האיסור, וברי לנו שלולא נתינת האיסור לידיו לא היה עובר כלל - המכשיל עובר ב"לפני עיוור" אף שלא בתרי עברי דנהרא.

שאלה זו נידונה בספר "לפני עיוור" (להרב יצחק אליהו הכהן אדלר, עמ' לז-לח). ושם מובאת דעת החזו"א (יו"ד, הל' עבודת כוכבים סי' סב), שהמכשיל עובר משום "לפני עיוור" בכל מקרה בו ידוע שבלעדיו לא היה הנכשל עובר את העבירה. החזו"א מביא לכך שתי ראיות:

א. בהלכות ריבית נאמר שהערב עובר משום "לפני עיוור", למרות שהמלוה יכול היה להלוות בריבית גם ללא ערב; ומשמע שהערב עובר ב"לפני עיוור" גם כלפי המלוה.

ב. במסכת ע"ז (ו ע"א) נאמר שהמוכר לגוי בהמה לקרבן ביום אידו עובר משום לפנ"ע גם אם יש לגוי בהמה אחרת, אם ידוע שהגוי לא ירצה להקריב אותה. בדומה לכך כתב המכתם לדוד, שאדם המגיש איסור לחבירו מבלי שהלה ביקש ממנו, עובר משום "לפני עיוור" גם שלא בתרי עברי דנהרא.

בהמשך הדברים מובאת שם הדעה החולקת: מובא בשד"ח שגם המושיט איסור ביוזמתו אינו עובר משום "לפני עיוור" שלא בתרי עברי דנהרא. אך יתכן שגם הוא יודה שהמכשיל עובר ב"לפני עיוור" אם ידוע בעליל שהעובר לא היה עובר מבלי ששם לפניו את האיסור. ובשו"ת חוות יאיר (סי' קפה) נכתב שבכה"ג, אף אם אין משום "לפני עיוור", אין לנהוג באופן בו בא מכשול ליהודי אחר על ידך.

מן האמור עולה שאם מסתבר יותר שנהגי המשאיות (אם הם יהודים) יעברו על ההנחיה שיקבלו, וישפכו את המכולה של התרומה בתוך המזבלה, אין היתר להניח את התרומה במכולה ולהורות להם לקחת אותה לשפיכה בצד המזבלה.

3. הפסד התרומה כדי למנוע מכשול

בגלל הבעיה שיש בדרך הקודמת, נוהגים בכמה מקומות ללכת בדרך אחרת: המשגיח מצוייד במדחס, ולאחר ההפרשה הוא דוחס את התרומה בתוך מיכל האשפה כך שאף אחד לא ירצה ולא יוכל לקחת ממנה. אמנם יש בכך הפסד (אם התרומה טהורה) וביזיון לתרומה (מכיון שהפח מלוכלך וריחו נודף), אבל הדבר עדיף לדעתם על הנחת התרומה לכל דכפין. במקום אחר נהוג שהמשגיח שופך כמות גדולה של סולר על התרומה (גם אם היא טהורה), כדי לפסול אותה ממאכל אדם.

הדבר מחייב אותנו לדון בשאלה העקרונית: האם מותר להפסיד תרומה כדי שלא ייכשלו בה? החזו"א דן בשאלה זו, אך לא כתב להקל אלא בקבורה, שהיא גרם הפסד, ולא בהפסד בידיים. עם זאת יש להדגיש שהוא לא דן בתקלה ודאית של אחרים אלא בחשש לתקלה אצל עצמו. ועל כן אין להביא ראיה מדבריו לנד"ד. היחיד מבין הפוסקים שהתיר לאבד תרומה בידיים במצב כזה הוא הרדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תשלא), מדבריו משמע שבזה"ז מותר לאבד תרומה טהורה אפילו בידיים, מחשש לתקלה.

ונראה א"כ שיש לדון בשאלה זו מדין "אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". ויש מקום לומר שמכיון שהאיסור להפסיד תרומה הוא איסור עשה ("משמרת תרומותי": רש"י), ולכל היותר הוא איסור לאו ("בכל קודש לא תיגע": רמב"ם), ואילו האיסור לאכול תרומה או טבל הוא במיתה בידי שמים - יש להורות למשגיח שיעבור על איסור קל כדי שלא להכשיל אחרים באיסור חמור.

נראה היה לכאורה שאין בכך כדי להתיר. שהרי חיוב תרו"מ בזה"ז הוא מדרבנן, ובדרך כלל התוצרת הנמצאת בשווקים היא "תלת דרבנן" או "ארבע דרבנן". ובמצב כזה קשה לומר שאיסור דרבנן של אכילת תרומה הוא הרבה יותר חמור מאשר איסור דרבנן של הפסד וביזיון. אך במבט שני נראה שיש מקום להתיר את הפסד התרומה, מן השיקולים הבאים:

א. איסורי אכילה חמורים יותר מאיסורים אחרים. ב. כאן העובר הוא יחיד, ואילו הנכשלים הם רבים, ויש להתיר משום "מצוה דרבים".

ג. הנכשלים הם "תינוקות שנשבו", והם דומים לאנוסים, שהקלו יותר לחטוא כדי להצילם מעבירה.

ד. כאן המשגיח הוא המכשיל את האוכלים באיסור, ועליו מוטלת אחריות אישית למנוע את העבירה.

ה. יש לצרף להיתר את דעת הרדב"ז, המתיר גם הפסד תרומה בידיים כדי למנוע מכשול.

וידידי הרב ניצן בראונר (משגיח כשרות במפעל "סלטי שמיר" שבשומרון) סיפר לי שיש נוהגים, עפ"י הוראת אחד מגדולי הפוסקים, להפעיל את המדחס ע"י גוי.

 

למעבר לחלק ב'