הפסד וטומאה בתרומה - חלק ב'

2. שיטת הרמב"ם בתרומה שסופה לטומאה או לאיבוד

הרמב"ם (בפיה"מ תרומות שם) מפרש בצורה שונה מהר"ש ודעימיה. במשנה (תרומות פ"ח מ"ט) נאמר: "ר' אליעזר אומר תרד ותיטמא ואל יטמאנה בידיו". ומפרש הרמב"ם: "שלא יעזור בירידת היין לגת התחתונה". במשנה הבאה (מ"י) נאמר: "אם יכול להציל רביעית בטהרה - יציל". ומפרש הרמב"ם: "בשעה שהוא מציל רביעית יין לא אכפת לן אם הוא עוזר באיבוד השאר או בטומאתו...". גם בהמשך (מי"א ד"ה ובל תטמאה) כותב הרמב"ם: "ר"ל: שלא תזיד לטמאה; אבל לסייע בכך אחר שנשפכה - מותר".

הרמב"ם אינו מפרש כדברי הר"ש, שהנידון במשנה הוא אם צריך לחזר אחר כלים טהורים או שאפשר לקבל את התרומה בכלים טמאים. נמצא שלדעת הרמב"ם גם אם סוף היין או השמן לאיבוד, עדיין אין אנו מתירים לטמאו בידים, אלא רק לעזור באיבודו או לסייע בטומאתו.

ואכן הרמב"ם בהלכה (תרומות פי"ב ה"ד) אינו מתיר במקרה של חבית היין לקבל את היין בכלים טמאים, וז"ל: "ואם לאו - יציל בידיו בלא נטילת ידים ואעפ"י שהוא מטמאה...". נמצא שהרמב"ם התיר בכה"ג רק לטמא את התרומה בטומאה דרבנן, טומאת ידים ללא נטילה, שהיא מי"ח דבר (ועי' דעת כהן עמ' רצח).

האחיעזר (סי' מ) מסביר שהרמב"ם הולך לשיטתו, שאינו לומד כשיטת תוס' שהאיסור לטמא או לאבד את התרומה הוא מדין "משמרת" אלא לומד מ"בכל קדש לא תיגע". הנפק"מ מכך היא כזאת: הלומד את האיסור לטמא או את האיבוד מ"משמרת" - אינו מחוייב בשמירתה, אם בין כך התרומה הולכת לאיבוד או לטומאה. מאידך, אם האיסור נובע מ"בכל קדש לא תיגע" - היינו שיש איסור שהטמא יגע בקדש, כמו שמצאנו בקדשים - אזי מה אכפת לי שהתרומה הולכת לטומאה או לאיבוד, הרי עדיין אנו מחוייבים להימנע מלטמא את הקודש? לכן הרמב"ם אינו מתיר בכה"ג לטמא את התרומה בטומאה דאורייתא אלא רק בטומאה דרבנן כמו טומאת ידים.

האור שמח עומד על נקודה נוספת בדברי הרמב"ם. מצד אחד כתב הרמב"ם (שם ה"ד): "חבית (יין) שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה - אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, יציל בידיו בלא נטילת ידים..." לעומת זאת, לגבי חבית שמן שנשפכה כתב הרמב"ם (שם ה"ה): "ואם לאו - יציל בטומאה, שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר שלא להציל בטומאה, מפני שהוא בהול".

בדין של חבית שמן, הרמב"ם אינו מתיר לטמא את התרומה רק בטומאת ידים, כפי שכתב במקרה של חבית היין, אלא מתיר אפילו לטמא את השמן בטומאה דאורייתא. האור שמח מסביר שבחבית יין אסור להשתמש ביין לאחר שנטמא, לכן אסור לטמאה בטומאה דאורייתא. בשמן, אף לאחר שנטמא - מותר לשורפו, והכהן משתמש בתרומה במידה מסויימת כדין, לכן הדבר דומה ל"עמוד וחטא בתרומה כדי שתזכה בתרומה" (מנחות מח ע"א-ע"ב). לדעת הרמב"ם העובדה שסוף התרומה ללכת לאיבוד אינה מתירה לטמא תרומה בטומאה דאורייתא, כמבואר לעיל. גם העובדה שהוא בהול אינה מספיקה להתיר איסורים דאורייתא (עי' שבת מג ע"ב). אשר על כן מבאר האור שמח, שכיון שההצלה בכלי טמא אינה מועילה לחולין בלבד, אלא מועילה גם להנאה מהתרומה עצמה - מותר לעשות כן אף כשמטמא את התרומה בטומאה דאורייתא.

יתכן שיש נפק"מ בין סברת האחיעזר לסברת האור שמח בהסברת הרמב"ם. לדעת האחיעזר איסור הפסד אינו אלא איסור דרבנן. לפי"ז יתכן שכמו שמותר לטמא את התרומה בטומאה דרבנן כאשר סופה ללכת לטומאה או להפסד, אכן יהיה מותר להפסידה, שהרי ההפסד הינו איסור דרבנן. ואילו לסברת האור שמח, שמותר לטמא חבית שמן בטומאה דאורייתא בגלל שהדבר דומה ל"חטא בתרומה כדי שתזכה בתרומה" - יהיה אסור להפסידה, כי לאחר האיבוד בוודאי אינו זוכה בתרומה.

שיטה נוספת לאיסור הפסד בתרומה מצאנו ברש"ס (לירושלמי תרומות ריש פ"ט ד"ה ואם הביאה שליש). הוא מסביר שהאיסור להפסיד את התרומה נובע מכך שיש מצוות עשה לאכול את התרומה, וכפי שמצאנו בדיני שביעית, שם נאמר "לאוכלה ולא להפסד". ויש לעיין בדבריו. כי לגבי שביעית מסתבר שאין מצוות עשה באכילת פירות שביעית (ואף לדעת הרמב"ן, סהמ"צ, נוספות, מ"ע ג; ועי' "שבת הארץ" עם "תוספת שבת" פ"ה ה"א אות א), ולכן כשהתורה אומרת "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", היא באה לחדש את דין "לאכלה ולא להפסד". בתרומה, לעומת זאת, מסתבר שיש מצוה באכילתה (רמב"ם הל' תרומות פט"ו הכ"ב ונו"כ שם. ועי' רדב"ז שם, סהמ"צ עשין פט, רמב"ן נוספות מ"ע ב, תוס' גיטין יב ע"ב ד"ה השבתוני), ולכן יתכן שאין ללמוד מכאן שיש איסור דאורייתא להפסיד את התרומה.

לסיכום:

ישנן שלש שיטות עיקריות:

א. שיטת רש"י, הר"ש והתוס':

1. יש דין "משמרת" בטומאה וגם באיבוד.

2. כאשר סוף התרומה לטומאה או לאיבוד אזיל, מופקעת חובת השמירה "משמרת תרומותי". אעפ"כ מדרבנן אסור להפסיד אותה, אך אם יש הפסד מרובה כמו בחבית יין או בחבית שמן שנשפכה - מותר לטמא את התרומה בטומאה דאורייתא (תוס' פסחים יג ע"א ד"ה ושורפין, הר"ש ) תוס' הרשב"א פסחים שם, תרומות פ"ח מי"א).

ב. רבנו אפרים:

1. איסור טומאה הוא איסור דאורייתא מדכתיב "משמרת תרומותי".

2. איסור האיבוד הוא רק איסור דרבנן.

ג. שיטת הרמב"ם:

1. איסור טומאה נלמד מן הפסוק "בכל קודש לא תיגע".

2. לא התברר מהו מקור האיסור באיבוד תרומה, וייתכן שהוא רק איסור דרבנן, כרבנו אפרים.

3. כאשר התרומה הולכת לטומאה או להפסד, אין היתר לטמא את התרומה בטומאה דאורייתא אלא רק בטומאה דרבנן. (מאידך אולי יש מחלוקת בין האור שמח לאחיעזר אם מותר בכה"ג להפסידה.)

3. שיטת ספר התרומה בתרומה בזמן הזה

כאמור לעיל, כתב ספר התרומה (שם) שבזה"ז יש לקבור את התרומה כדי למנוע מקרה שזר יאכל אותה. וביאר החזו"א (הובא לעיל) שאין לחשוש שע"י כך ממהר את רקבונה, כי בזה"ז פקעה חובת "משמרת תרומותי", מאחר שבין כך התרומה הולכת לאיבוד.

אך לענ"ד לא נראה כן בדעת ס' התרומה, וז"ל:

עוד אפרש דבזה"ז אין תרומה מן התורה, דלא קידשה לעתיד... דאם היא טהורה, מה יעשה ממנה, כיון שאינו יכול לאוכלה. דאין לומר שיכול לשורפה כמו תרומה טהורה בערב פסח דשרי בפ"ק דפסחים, דשאני התם דבלאו הכי אזלא לאיבוד משום איסור חמץ... אבל בטהורה גמורה - אסור לשורפה כיון שמאבדה בידים כמו דהוי אסור לגרום לה טומאה מדכתיב "משמרת תרומותי", שצריך לשומרה מטומאה והוא הדין מאיבוד. ומביא מורי רבנו ראיה דתנן בחלק גבי עיר הנידחת: "ותרומות ירקבו", אבל שריפה עם שלל העיר - אסור. לכך טוב לקוברה אם היא טהורה שלא הוכשרה. ולא יתננה בכלי, פן ימצאוה ויאכלוה. וטוב יותר להכשירה קודם שיפריש התרומה, ואח"כ יסיקנה הכהן...

נראה מדברי ס' התרומה, שנקודת המוצא היא שיש דין "משמרת" גם בזה"ז, ולכן אסור לשרוף תרומה טהורה או לגרום לה טומאה. ראייתו מהגמ' בסנהדרין היא שאף בזמן שיש מצוה לשרוף את שלל עיר הנידחת, כיון שאפשר בקבורה - אסור לשרוף, כיון שעושה מעשה הפסד בידים. ואמנם העיר המגיה לס' התרומה (בשולי הגליון) שקשיא מהגמ' בפסחים, כי מאי שנא חמץ בערב פסח הנחשב כאזיל לאיבוד משלל עיר הנידחת שדינו בשריפה? מדוע החמץ יישרף ושלל עיר הנידחת ייקבר? לכן רצה החזו"א לבאר שהיא גופא מה שס' התרומה רצה להוכיח, שכיון שאזיל לאיבוד ואין דין "משמרת", בכל אופן יש לקבור במקום שאין צורך לשרוף. אך לא נראה כן מהמשך הדברים של ס' התרומה, וז"ל:

ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל מן התורה לאחר שבא להם חיוב חלה דהיינו לאחר הגלגול או לאחר חיוב תרומה דהיינו לאחר מירוח, דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי - מ"מ בזה"ז, דלא קדשה לעתיד לבוא ותרומה בזה"ז אינה אלא מדרבנן, כיון שאין לה אוכלין עם טהורה - היה מותר להכשירה ותהא טמאה בהפרשתה שלא ייכשלו בה עוד, שהכהן ישרפנה ויהנה בשעת שריפתה...

דאי לאו הכי, תמה על עצמך: היאך לשים שם עיסה בארץ ישראל עכשיו שאין לנו שום הזאה וכולם טמאים, הלא עכשיו אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י? אלא כיון דבזה"ז חלה ותרומה מדרבנן הקילו חכמים היכא דלא אפשר לתקן...

ס' התרומה מציע לטמא את הטבל, ואז, לאחר ההפרשה, יהיה לפירות דין של תרומה טמאה שדינה בשריפה. אך ס' ההתרומה מתקשה, היאך אפשר לטמא את הטבל, הרי "אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י"? ובהמשך (שם עמ' 125) כתב: "וגם פירשתי לעיל היאך יכשירנה הלא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי וכתיב "משמרת תרומותי"... הא קמן שאף לאחר ראייתו מהגמ' בסנהדרין הוא סובר שיש דין "משמרת תרומותי" בזה"ז, שאל"כ בוודאי יהיה מותר לטמא חולין הטבולין לתרומה.

רש"י (סנהדרין שם ד"ה אלא תרומה ביד כהן) מסביר שאין לשרוף את שלל עיר הנידחת כיון שהשריפה לעומת הקבורה היא זילזול גדול יותר בתרומה. היד רמה (סנהדרין שם ד"ה ותרומות ירקבו) שואל שאלה הפוכה: איך יתכן שמדאורייתא שלל עיר הנידחת בשריפה ורבנן יאמרו שיירקב? מתרץ היד רמה שהפקר בי"ד הפקר; וכיון שרבנן עשו מעלה בתרומה, הם הפקיעו את הבעלות של הכהן בתרומה, וממילא לא חל על התרומה דין שריפה דאורייתא. לפי תירוץ היד רמה יש ליישב את קושיית המגיה לס' התרומה, ששאני דין חמץ בערב פסח, שבכל מקרה יש לשרוף עד כניסת החג כדי שלא יעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא". לעומת זאת, שלל עיר הנידחת - אין תאריך קבוע לשריפתו, ולכן כיון שחכמים יכולים למצוא פיתרון נאות יותר לתרומה, מוטב כך.

אלא שלכאורה צודקים דברי החזו"א: מאי שנא תרומה בזה"ז שאין לה אוכלין מתרומת חמץ שסופה לאיבוד אזיל! ויש לבאר בדעת ס' התרומה שגם כאשר התרומה הולכת לאיבוד לא פוקע דין "משמרת", אלא מדאורייתא אנו אומרים שאם אפשר בקבורה יקבור ולא ישרוף, ואם אפשר ע"י הפסד בגרמא לא יעשה מעשה הפסד בידים. ולכך הוא מביא ראיה מהגמ' בסנהדרין, שאף שהתרומה הולכת לאיבוד, דין "משמרת" אינו פוקע, אלא יש לקבור כשאינו חייב לשרוף; ולכן אף שחייב שריפה מצד דין עיר הנידחת - אי אפשר לשרוף כי יש בכך הפסד לתרומה, ולכן יירקבו. להסבר זה קשה, מדוע בערב פסח שורפים את התרומה כשהיא חמץ (פסחים טו ע"ב), ובפרט שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כפי שמציינים תוס' ותוס' הרשב"א (שם) 2. לכן יש לומר שחכמים חייבו לשרוף את תרומת החמץ כי חששו שמא יאכלו אותה בפסח. לעומת זאת, בעיר הנידחת, שמדובר בע"ז ובדילי אינשי מינה - לא חייבו שריפה מפני איבוד התרומה וחייבו רק להניח עד שתירקב 3.

גם לדעת רש"י והר"ש, הסוברים שכאשר סוף התרומה הולכת לאיבוד - נפקע דין "משמרת תרומותי" - יש לומר שלא ברירא שבזה"ז אמרינן סוף תרומה לאיבוד אזלא. כי המציאות של האיבוד של השמן המבואר בגמ' בפסחים היא איבוד ממשי ומיידי; ואילו תרומה בזה"ז, לעומת זאת, אין לה אוכלין, ואי אפשר ליהנות ממנה; אך מכל מקום אין האיבוד ממשי ומיידי, ובכה"ג דין "משמרת" אינו פוקע. ולכאורה יש להביא ראיה לסברה זו מהמשנה (תרומות פ"ח מי"א):

אמר לו עכו"ם: תן לי אחת מהן (ככר אחת מבין הככרות) ואטמאה, ואם לאו הרי אני מטמא את כולה... - ר' יהושע אומר: יניח לפניו אחת מהן על הסלע...

כלומר שאף שסופו של אותו כיכר להיטמא, עדיף להניח את הכיכר על הסלע מאשר לתת אותו ביד לעכו"ם.

הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' לח) אומר שדברי ס' התרומה (אשר מביאם הטור) הם טעות סופר כי לא יתכן שתרומה טהורה תיקבר, כי בכך מאבד אותה בידים. לכן הרב זצ"ל גורס בדבריו כפי שאכן נאמר בגמ' בסנהדרין: "תרומות ירקבו", דהיינו שיש להשאירם עד שירקבו לבד; ואין לגרוס "ייקברו".

נמצא שלדעת הרב זצ"ל אליבא דס' התרומה - יש דין "משמרת" בזה"ז, ולכן נזקק לתקן את המילה "ייקברו" ב"ירקבו". ואף שלענ"ד אין הכרח כ"כ לתקן את הגירסה, כי לא ברירא שהקבורה ממהרת את ההפסד יותר מאשר השארת הפירות במקומם. בנוסף לכך יש לומר שס' התרומה מחייב את הקבורה בדווקא כי חיישינן לתקלה. ושנינו בגמ' (פסחים לג ע"ב): "פת - זריק ליה בין העצים, שמן של תרומה - רמי ליה בכלי מאוס". ומבואר שם בגמ' שהסיבה לכך היא כדי שלא תהיה תקלה והתרומה הטמאה תיאכל בטעות. וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב הי"ב). ויש לבאר בדעת ס' התרומה, כפי שאמרנו לעיל, שאמנם יש דין "משמרת" גם בזה"ז, ואעפ"כ התירו חכמים לקבור את הפירות מפני התקלה, וכפי שהתירו לטמא את הטבל לפני ההפרשה, כדלעיל.

הרמ"א (יו"ד סי' שלא סעי' יט) פוסק כס' התרומה:

ונותנה בזה"ז לכל כהן שירצה... והוא שורפה... וכל זה מיירי בתרומה שהוכשרה דאז נטמאת ומותר לשורפה, אבל אם לא הוכשר, שלא נטמאת - אסור לשורפה. וטוב להכשיר אותה קודם מירוח כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשורפה 4

ג. הנחת התרומה בפני גויים או הפסדה

בהצעה שהוצעה מדובר על שלש אלטרנטיבות:

1. להניח את התרומה במקום האיסוף הקבוע, אף שידוע שגויים יקחו אותה.

2. לרסס בריסוס שגורם להפסד התרומה.

3. לרסס בריסוס שאינו גורם להפסד התרומה, אך גורם שהגויים יתרחקו ממנה מחמת ריח רע מראה וכדו'.

ויש לבחון כל אחת מן הדרכים הללו:

1.בהנחת הפירות במקום האיסוף, יש איסור גרמא של איבוד וטומאה או איסור של היסח הדעת.

בזה"ז תלוי דין זה במחלוקת שהבאנו לעיל, אם דין "משמרת תרומותי" נוהג בזה"ז. אם ננקוט כדעת החזו"א, שאין דין "משמרת" בזה"ז, מה אכפת לנו שהגויים יקחו את התרומה, הרי הנחת הפירות אינה אפילו גרמא, ולנו אין בכך בעיה? לדעה זו יש להוסיף את דעתו העקרונית של הרמב"ם שכלל לא למד דין הפסד וטומאה מהפסוק "משמרת תרומותי", ולדעתו יש איסור דאורייתא של "בכל קודש לא תיגע" רק כאשר מטמאים את הפירות בידים, כמבואר לעיל.

לעומת זאת, לדעת רש"י, תוס', הר"ש וס' התרומה, ביארנו לעיל שמסתבר שיש דין "משמרת תרומותי" בזה"ז, וכפי שהסיק מרן הרב זצ"ל. לדעתם נראה שאין להניח את הפירות במקום האיסוף גם בזה"ז; והדבר דומה לאיסור הנחה על הסלע בפני הגוי (תרומות פ"י מי"א), שהותר רק כאשר הגוי מאיים לטמא את כל הפירות.

2.ההצעה לרסס בחומר שגורם להפסד התרומה תלויה במחלוקת מהו מקור האיסור של הפסד תרומה: לדעת רש"י ודעימיה אסור להפסיד את התרומה מדאורייתא. לדעת הרמב"ם ורבנו אפרים נראה שאינו אלא איסור דרבנן. ובזה"ז תלוי במחלוקת כנ"ל. אך גם החזו"א, הסובר שאין איסור "משמרת" בזה"ז, מודה שאין לשרוף את התרומה אלא רק לקבור אותה. ולכן נראה שאסור לרסס בחומר הנ"ל שגורם להפסד התרומה.

3.האלטרנטיבה הנוספת היא לרסס את התרומה בחומר "דוחה". ולכאורה יש לדון אם אין זה נחשב הפסד תרומה. השאלה היא מהו הפסד: האם דווקא הפסד בגוף הפרי נחשב הפסד או שאף כשממאיסים את הפרי על האנשים - בכך מפסידים אותו.

נאמר בירושלמי (תרומות פי"א ה"א) שאין מבשלין יין של תרומה, והסיבה לכך היא מפני שבכך ממעט משותיו. העובדה שממעט משותיו לא נחשבת הפסד בידים והיא דומה למקרה שממאיס את הפרי על האנשים. בס' תורת הארץ (פח אות לא) דן אם מותר לבשל יין של שביעית, ומביא את דעת הבית רידב"ז (סי' ה סעי' י ד"ה ולענין שפסק) שמבחין בין יין של שביעית ליין של תרומה, ואומר שרק בתרומה קיים הטעם של "ממעט משותיו", מפני שיש מצוה באכילתה. ולפי"ז בתרומה בזה"ז - שהולכת לאיבוד, ואין מצוה לאכלה - אין גם איסור של הפסד כאשר רק ממאיס את הפירות על האנשים.

לסיכום, עדיף לבחור באפשרות השלישית ולרסס את התרומה בחומר "דוחה" שאינו גורם לקלקול הפירות. אם הדבר אינו אפשרי יניח את התרומה במקום האיסוף הרגיל אף שגויים לוקחים אותה. בכל מקרה לא ירסס בריסוס הגורם להפסד התרומה.

 למעבר לחלק א'