קביעות למעשרות בהכנסת פירות למכונית

ראשי פרקים:  

הצגת הבעיה

       א. נר חנוכה בספינה, מכונית ורכבת

       ב. מזוזה בספינה ובמכונית

       ג. "חצר מהלכת" בקניינים

       ד. סוכה ניידת

       ה. שיטת ערוה"ש בבית שאין בו ד' אמות

       ו. החולקים על ערוה"ש

       ז. "דירת קבע" בקביעות למעשרות

       מסקנה

* * *

הצגת הבעיה

אצל עובדי הפרדס קורה הרבה שהם קוטפים מספר תפוזים ומכניסים אותם למכונית לשם אכילה במהלך הנסיעה. כמו כן הדבר קורה אצל נהגי המשאיות, העוסקים בהובלת הפירות לבית האריזה. האם ההכנסה של הפירות למכונית מחייבת אותם בהפרשת תרו"מ מדין "ראיית פני הבית", או שהם מותרים באכילת עראי

א. נר חנוכה בספינה, מכונית ורכבת

לכאורה ניתן לעמוד על דינו של מבנה נייד, מתוך מחלוקת הפוסקים בדין הדלקת נר חנוכה בכלי תחבורה שונים.  

לדעת המהרש"ם (ח"ד סי' קמו), הנוסע ברכבת מדליק שם נר חנוכה. וכתב בטעם הדבר שאמנם מצוות ההדלקה היא בבית, אבל היא לא נאמרה דווקא בבית קבע; ולכן נסיעת הרכבת אינה מעכבת. ומדבריו עולה שאין ללמוד דבר מנר חנוכה לדינים אחרים שנאמרו ב"בית".

הגרצ"פ פראנק (מקראי קודש חנוכה סי' יח) כתב שגדר "בית" לנר חנוכה הוא "בית קבע" כמו לענין מזוזה ועירוב, ולפיכך כתב שהנוסע בספינת נוסעים של ימינו (כדלקמן סעי' 2) חייב להדליק שם נרות חנוכה. ומדבריו משמע שבאופן עקרוני הוא הדין לכלי רכב אחרים, שניידותם אינה מעכבת כלל. ומדבריו משמע שהוא הדין לנושאים אחרים בהלכה שבהם נדרש "בית קבע".

הראשל"צ, הגר"מ אליהו שליט"א (מובא בספר "מקראי קודש" להרב משה הררי, הל' חנוכה עמ' פב סעי' כג, עמ' פט הע' פז) הורה שגם לדעה המצריכה "דירת קבע" להדלקת נר חנוכה, יש להדליק נרות חנוכה במשאיות. ובטעם הדבר נאמר שם בפירוש שגדר "דירת קבע" נקבע עפ"י השימוש במקום, והדין אינו תלוי כלל בקביעות בקרקע. לעומת זאת כתב בשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ג סי' יד אות ה) שאין מדליקים נר חנוכה בספינה. והוכיח את דבריו מרש"י (שבת כג ע"א ד"ה הרואה), שהביא את הנוסע בספינה כדוגמא למי שאינו מדליק נר חנוכה. אך בדעתו לא ברור אם כל מבנה נייד אינו "בית" או שדיבר בספינה כזו שאינה "דירת קבע" כלל.

לדעת ערוה"ש (סי' תרעז סעי' ה), הנוסע ברכבת מדליק שם נר חנוכה, למרות שהרכבת נוסעת. אך טעמו אינו משום שרכבת דינה כבית, אלא משום שגם מי שאין לו בית צריך להדליק (בברכה) במקום שבו הוא נמצא. ולדעתו, לא ברור מה יהיה הדין העקרוני של בית נייד בהלכה.  

מן האמור עולה שלדעת הגרצ"פ פראנק וסיעתו בית נייד הוא "בית". אך יש להסתפק בדעתם של הפוסקים האחרים בשאלה זו.

ב. מזוזה בספינה ובמכונית

ברמב"ם (מזוזה פ"ו ה"ט) ובשו"ע (יו"ד סי' רפו סעי' יא) נפסק להלכה שספינה פטורה ממזוזה. ומכאן יש ללמוד שבית נייד פטור ממזוזה, אף אם מתקיימים בו כל התנאים האחרים. אך הש"ך (שם) וערוה"ש (סעי' כז) מבארים שבית שבספינה פטור ממזוזה משום שהוא "דירת עראי", ולא משום שהספינה ניידת. ואכן יש אחרונים שכתבו לחייב מזוזה באניות נוסעים בזמננו, שהתאים שלהן נקראים דירת קבע. ובערוה"ש (שם) כתב שגם ספינה המיועדת לנסיעה בנהרות (שהיא נסיעה קצרה), אם יש שם מבנה קבוע - חייבת במזוזה (למרות שהשימוש בה הוא לזמן קצר). ומכאן יש ללמוד שגם בנד"ד הדין יהיה תלוי במחלוקת. (ועי' רש"י, עירובין נה ע"ב ד"ה בית שבספינה, שכתב שאינו בית לענין עירוב מפני שהספינה אינה קבועה בעיר אלא נכנסת אליה ויוצאת ממנה; ואין זה שייך לנושאים אחרים בהלכה).

ג. "חצר מהלכת" בקניינים

לכאורה יש להביא מדין "חצר מהלכת", שאינה קונה (גיטין כא ע"א). ומכאן ש"בית" נייד אינו "בית", ולכן מכונית לא תקבע למעשרות. אך נראה שלמעשה, דווקא משם יש ראיה הפוכה. שכן מסקנת הגמרא (עפ"י תוס' ד"ה והילכתא) היא שעבד ישן וכפות קונה כדין חצר. ומסתבר א"כ, שמכונית דומה לעבד כפות וישן, שהרי אינה יכולה לזוז ממקומה ללא פעולה של הנהג, ועל כן אין להגדיר אותה כ"חצר מהלכת" באותה שעה. והרי הכנסת הפירות למכונית נעשית תמיד בשעה שהיא עומדת במקומה ואינה נוסעת.  

אך יתכן שיש לחלק בין המקרים. קניין "חצר" אינו דין ב"בית דירה" אלא בשטח אדמה בלבד. ואכן גם שטח אדמה שיכול להתנייד הוא "חצר" לענין זה. אבל בדיני מעשרות נדרש מבנה שהוא "דירת קבע", וייתכן שמבנה שמידי פעם הוא נוסע אינו נחשב "דירת קבע" מטעם זה, והדין יהיה תלוי במחלוקת שהבאנו לעיל (פרק ב') בדין מזוזה בספינה.

ד. סוכה ניידת

וכן יש להביא ראיה מסוכה, שמשנה מפורשת היא להכשיר בראש העגלה, בראש הבהמה ובראש הספינה (סוכה כב ע"ב). וכך נפסק להלכה בשו"ע (סי' תרכח סעי' ב). וכתב המשנ"ב (ס"ק י): "אף דמיטלטלא ולא קביעא". ומכאן שגם מבנה מיטלטל, כגון: מכונית, הוא "בית".  

אך ניתן לדחות את הראיה ולומר שסוכה אכן איננה "בית" אלא "דירת עראי". ואין ללמוד ממנה דבר, משום שסוכת החג עצמה אינה קובעת למעשרות (רמב"ם מעשר פ"ד ה"ד).

ה. שיטת ערוה"ש בבית שאין בו ד' אמות

אף אם נאמר שהניידות של המכונית אינה מעכבת, יש לדון בשאלה נוספת, שכן ברוב המכוניות אין רוחב של ד' אמות. ומפורש בהלכה (רמב"ם הל' מעשר פ"ד ה"ג) שבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו קובע למעשרות.

אלא שאף אם נאמר שמכונית איננה "בית", יתכן שיהיה לה דין של "חצר". וכך כתב בערוה"ש (סי' צז סעי' ד):

"יראה לי דבית שהוא פחות מד' על ד' - מ"מ מדרבנן קובע למעשרות, דלא גרע מחצר... ובתנאי שיהא בו כל דיני חצר... וכן כל מה שיתבאר שאין להם דין בית - מ"מ דין חצר יש להם".

ערוה"ש מביא ראיה לדבריו ממה שנאמר בהלכות עירובין (שו"ע או"ח סי' שפו סעי' א) בענין בית שאין בו ד' אמות, שמניחים בו שיתופי מבואות, כשם שמניחים את השיתוף בחצר (אף שאין מניחים שם עירובי חצרות). ראיה נוספת לדבריו ניתן להביא מבית שער, אכסדרה ומרפסת, שגם הם קובעים למעשרות כחצר (רמב"ם מעשר פ"ד ה"ט). והדברים מתאימים להגדרות העקרוניות של "חצר" בדברי הרמב"ם (מעשר פ"ד ה"ח):

"אי זו היא חצר הקובעת? כל שכלים נשמרין בתוכה או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה או שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש..."

להלכה די באחד מכל התנאים הללו כדי שהחצר תקבע למעשרות, ואכן במכונית - קיימים כולם. וא"כ ק"ו הוא שהמכונית תקבע למעשרות מדין "חצר".

ו. החולקים על ערוה"ש

אך נראה שאין לפסוק כדעת ערוה"ש, מכמה טעמים:  

1. בדין בתי החצרים משמע בגמרא (ערכין לג ע"ב) ש"חצר" היא דווקא חצר הסמוכה לבית וטפלה אליו. וכן כתב היד רמ"ה (ב"ב פרק ד סי' מט) בדיני קניינים: "אבל חצר גרידתא, דלית לה בית לאשתמושי ביה, לא מיקריא חצר". ומכאן יש מקום ללמוד שבית שאין בו ד' אמות, שהוא עומד לעצמו ואינו טפל לבית אחר - אין לו דין "חצר". והוא הדין למכונית, שאינה טפלה לבית, ולכן לא יהיה לה דין של "חצר".

ובדעת ערוה"ש יש לומר שאמנם המילה "חצר", משמעותה שטח הטפל לבית, אבל גדר "חצר" למעשרות הוא מקום שהשימוש שלו דומה לבית (וכפי שראינו בדין הנחת שיתוף מבואות בבית שאין בו ד' אמות). והראיה - מחצר שהיא נעדרת, שאין לה דין "חצר", למרות שהיא סמוכה לבית; וזאת - משום שהשימוש שלה אינו דומה לבית.

2. בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ג) מובאת ברייתא: "בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה ומן העירוב, ואינו טובל למעשרות..."

ופשטות הדברים מורה שפטור לגמרי (וכן משמע מכל מפרשי הירושלמי, שלא העירו שייתכן שחייב מדרבנן). הברייתא הזאת מובאת גם בבבלי (סוכה ג ע"א) , אך בלי למנות את הדין שאינו קובע למעשרות. ובפשטות היה מקום לומר שהוא מפני שמדרבנן הוא קובע למעשרות כחצר. אך התוס' (ד"ה בית) והר"ש (מעשרות פ"ג מ"ו ד"ה של חצר) תירצו ש"תנא ושייר", ומכאן שלדעתם אין מקום לתירוץ זה.

3. בדיני חלוקת שותפות (ב"ב יא ע"א) נאמר שהשיעור המינימלי של חצר הוא ד' אמות.
4. באמונת יוסף (מעשרות פ"ג ה"ג ד"ה דתניא) כתב שאף שבית שאין בו ד' אמות יש לו דין "חצר" לענין שיתופי מבואות (סוכה ג ע"ב), מ"מ אינו קובע למעשרות כלל, מפני שהפתח שלו לא נחשב "שער". (וכתב שאין הדין כן בחצר שאין בה ד' אמות, שעדיין יש לה חשיבות מכוח זה שהיא טפלה לבית). ועי' "עשר תעשר" (הל' קנד) שהסתפק בדין חצר שאין בה ד' אמות.
5. גם החזו"א (מעשרות סי' ה ס"ק טז סד"ה ויש) חולק על ערוה"ש. הוא מסתפק בדינו של בית שאין בו ד' אמות ועומד בחצר, אם הוא בטל לגבי החצר או שהוא פטור ממעשרות. ולפי דבריו נראה בבירור שמבנה כזה שאינו עומד בחצר - אין לו דין "חצר", וק"ו מכונית.

מכל הראיות הללו יוצא שיש לדחות את דברי ערוה"ש מההלכה, ולכן מכונית אינה קובעת למעשרות אפילו מדרבנן. ובכלי רכב גדולים (כגון: רכבת, אוטובוס ומשאית) יש לדון מצד "דירת עראי", כדלקמן.

ז. "דירת קבע"

בקביעות למעשרות כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד ה"ד):  

"וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגנות בימי הקיץ, אע"פ שדרין בהן כל ימי הקיץ ויש בהם ריחיים ותרנגולין - אינן קובעין למעשר.

וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין, שכל אלו אין דירתן קבע. (אבל הסוכה הפנימית חייבת וקובעת, שאין דירתה עראי אלא קבע: רדב"ז) ".

ומסתבר שמכונית, שאינה מקום דירה אלא לכל היותר מקום עבודה, ורק בשעת הצורך והדחק אדם אוכל שם (ואף ישן שם) כשאין לו מקום אחר - לא יהיה לה דין "בית". וכן מוכח גם מההגדרות המובאות בערוה"ש (סי' צז סעי' ו-י).

אך עדיין יש לעיין בדינו של תא הנהג במשאיות גדולות ורחבות, שהנהג "מבלה" בו שעות רבות, וגם אוכל וישן שם לעתים קרובות, ובמקרים רבים גם יש בו מיטה לשינה. אך נראה לומר שמכיון שהנהג ישן שם רק בדלית ברירה, כשאין לו מקום אחר לישון, הרי הוא דומה יותר לספינות של ימי קדם, שאף שהנוסעים היו ישנים בהן, לא נחשבו כ"דירת קבע" לענין מזוזה (לעיל סעי' 2).

מסקנה

להלכה נראה שמכונית אינה קובעת למעשרות כלל, מפני שאין בה ד' אמות ואינה דירת קבע. ואפילו כאשר מדובר בתא נהג של משאית גדולה, שיש בו ד' אמות והנהג ישן בו מידי פעם, מסתבר שיש מקום להקל, מהנימוקים הבאים:  

1. מכיון שהמשאית לא חונה כל הזמן במקום אחד, יש מקום להסתפק אם היא "בית קבע".
2. מכיון שהנהג לא גר שם בקביעות, אלא לן שם באופן עראי בשעה שאין לו מקום אחר - להרבה פוסקים אין זו "דירת קבע", הקובעת למעשרות.

ומ"מ מן הראוי לחשוש לשיטות המחמירות (ערוה"ש, הגרצ"פ פראנק).

ונראה שבמקרה זה אין להימנע מלברך על ההפרשה, למרות שהחיוב מסופק. וזאת מפני שהפרי עצמו חייב בתרו"מ מרגע הקטיף, אלא שלפני הקביעה למעשרות מותר לאכול ממנו אכילת עראי.