קביעות למעשרות בהכנסת פירות למכונית

הצגת הבעיה

עובדי הפרדס ונהגי המשאית נוהגים לקטוף תפוזים להכניס אותם למכונית לשם אכילה במהלך הנסיעה. האם ההכנסה של הפירות למכונית מחייבת אותם בהפרשת תרו"מ מדין "ראיית פני הבית", או שהם מותרים באכילת עראי?

1. נר חנוכה בספינה, מכונית ורכבת

לכאורה ניתן לעמוד על דינו של מבנה נייד, מתוך מחלוקת הפוסקים בדין הדלקת נר חנוכה בכלי תחבורה שונים:

לדעת המהרש"ם (ח"ד סי' קמו), הנוסע ברכבת מדליק שם נר חנוכה. לדעתו, אמנם מצוות ההדלקה היא בבית, אבל לאו דווקא בבית קבע; ולכן נסיעת הרכבת אינה מעכבת. ומדבריו עולה שאין ללמוד לדינים אחרים שנאמרו ב"בית".

הגרצ"פ פראנק (מקראי קודש חנוכה סי' יח) כתב שגדר "בית" לנר חנוכה הוא "בית קבע" כמו לענין מזוזה ועירוב, ולפיכך כתב שהנוסע בספינת נוסעים (כדלקמן סעי' 2 אות ג) חייב להדליק שם נרות חנוכה. ומדבריו משמע שהוא הדין לכלי רכב אחרים[1]. ה"ה לנושאים אחרים בהלכה שבהם נדרש "בית קבע".

לעומת זאת כתב בשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ג סי' יד אות ה) שאין מדליקים נר חנוכה בספינה. אך בדעתו לא ברור אם כל מבנה נייד אינו "בית" או שדיבר בספינה כזו שאינה "דירת קבע" כלל.

ולדעת ערוה"ש (סי' תרעז סעי' ה), הנוסע ברכבת מדליק שם נר חנוכה, למרות שהרכבת נוסעת. אך טעמו אינו משום שרכבת דינה כבית, אלא משום שמי שאין לו בית צריך להדליק (בברכה) במקום שבו הוא נמצא[2]. ולדעתו, לא ברור מה יהיה הדין העקרוני של בית נייד בהלכה.

מן האמור עולה שלדעת הגרצ"פ פראנק וסיעתו בית נייד הוא "בית". אך יש להסתפק בדעתם של הפוסקים האחרים בשאלה זו.

2. מזוזה בספינה ובמכונית

ברמב"ם (מזוזה פ"ו ה"ט) ובשו"ע (יו"ד סי' רפו סעי' יא) נפסק להלכה שספינה פטורה ממזוזה. ומכאן יש ללמוד שבית נייד פטור ממזוזה, אך הש"ך (שם) וערוה"ש (סעי' כז) מבארים שבית שבספינה פטור ממזוזה משום שהוא "דירת עראי", ולא משום שהספינה ניידת. ואכן יש אחרונים שכתבו לחייב מזוזה באניות נוסעים שהתאים שלהן נקראים "דירת קבע" (פסקי עוזיאל סי' ל; מנחת יצחק ח"ב סי' פד, ח"ד סי' נה, צ, צג). ובערוה"ש (שם) כתב שגם ספינה המיועדת לנסיעה בנהרות (שהיא נסיעה קצרה), אם יש שם מבנה קבוע - חייבת במזוזה (למרות שהשימוש בה הוא לזמן קצר). ומכאן יש ללמוד שגם בנד"ד הדין יהיה תלוי במחלוקת.

3. "חצר מהלכת" בקניינים

לכאורה יש להביא ראיה מדין "חצר מהלכת", שאינה קונה (גיטין כ"א ע"א), ולכן מכונית לא תקבע למעשרות. אך נראה שדווקא משם יש ראיה הפוכה. שכן למסקנת הגמרא (עפ"י תוס' ד"ה והילכתא) עבד ישן וכפות קונה כדין חצר. ומסתבר, שמכונית דומה לעבד כפות וישן, שהרי אינה יכולה לזוז בעצמה, ועל כן אין להגדיר אותה כ"חצר מהלכת" באותה שעה. והרי הכנסת הפירות למכונית נעשית תמיד בשעה שהיא עומדת במקומה ואינה נוסעת.

אך יתכן שיש לחלק בין המקרים. קניין "חצר" אינו דין ב"בית דירה" אלא בשטח אדמה בלבד. אבל בדיני מעשרות נדרש מבנה שהוא "דירת קבע", וייתכן שמבנה שמידי פעם הוא נוסע אינו נחשב "דירת קבע", מטעם זה.

4. שיטת ערוה"ש בבית שאין בו ד' אמות

אף אם נאמר שהניידות של המכונית אינה מעכבת, יש לדון מצד זה שברוב המכוניות אין רוחב של ד' אמות. ומפורש בהלכה (רמב"ם הל' מעשר פ"ד ה"ג) שבית שאין ברחבו ד' אמות אינו קובע למעשרות. אלא שייתכן שיהיה למכונית דין של "חצר". וכך כתב בערוה"ש (סי' צז סעי' ד):

יראה לי דבית שהוא פחות מד' על ד' - מ"מ מדרבנן קובע למעשרות, דלא גרע מחצר... ובתנאי שיהא בו כל דיני חצר...

ערוה"ש מביא ראיה לדבריו ממה שנאמר בהלכות עירובין (שו"ע או"ח סי' שפו סעי' א) בענין בית שאין בו ד' אמות, שמניחים בו שיתופי מבואות, כשם שמניחים את השיתוף בחצר (אף שאין מניחים שם עירובי חצרות). והדברים מתאימים להגדרות העקרוניות של "חצר" בדברי הרמב"ם (מעשר פ"ד ה"ח):

אי זו היא חצר הקובעת? כל שכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש...

להלכה די באחד מהתנאים הללו כדי שהחצר תקבע למעשרות, ובמכונית - קיימים כולם. ולכן נראה שתקבע למעשרות מדין "חצר" (ואף שהיא גם דירת עראי).

5. החולקים על ערוה"ש

אך נראה שאין לפסוק כדעת ערוה"ש, מכמה טעמים:

א. בדין בתי החצרים משמע בגמרא (ערכין לג ע"ב) ש"חצר" היא דווקא חצר הסמוכה לבית וטפלה אליו. וכן כתב היד רמ"ה (ב"ב פרק ד סי' מט) בדיני קניינים: "אבל חצר גרידתא, דלית לה בית לאשתמושי ביה, לא מיקריא חצר". ומכאן שבית שאין בו ד' אמות, שהוא עומד לעצמו ואינו טפל לבית אחר - אין לו דין "חצר" (וכן כתב באמונת יוסף, מעשרות פ"ג ה"ג ד"ה דתניא).

ובדעת ערוה"ש יש לומר שאמנם המילה "חצר", משמעותה שטח הטפל לבית, אבל גדר "חצר" למעשרות הוא מקום שהשימוש שלו דומה לבית (וכפי שראינו בדין הנחת שיתוף מבואות בבית שאין בו ד' אמות). והראיה - מחצר שהיא נעדרת, שאין לה דין "חצר", למרות שהיא סמוכה לבית; וזאת - משום שהשימוש שלה אינו דומה לבית.

ב. בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ג) מובאת ברייתא:

בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה ומן העירוב, ואינו טובל למעשרות...

ופשטות הדברים מורה שפטור לגמרי (וכן משמע מכל מפרשי הירושלמי, שלא העירו שייתכן שחייב מדרבנן). הברייתא הזאת מובאת גם בבבלי (סוכה ג ע"א), אך בלי למנות את הדין שאינו קובע למעשרות. ובפשטות היה מקום לומר שמדרבנן הוא קובע למעשרות כחצר. אך התוס' (ד"ה בית) והר"ש (מעשרות פ"ג מ"ו) תירצו ש"תנא ושייר", ולדעתם אין מקום לתירוץ זה.

ג. בדיני חלוקת שותפות (ב"ב י"א ע"א) נאמר שהשיעור המינימלי של חצר הוא ד' אמות (ומכאן הוכיח גם הגר"ח קנייבסקי, דרך אמונה, פרק ד ס"ק נג).

ד. באמונת יוסף (מעשרות פ"ג ה"ג ד"ה דתניא) כתב שאף שבית שאין בו ד' אמות יש לו דין "חצר" לענין שיתופי מבואות (סוכה ג' ע"ב), מ"מ אינו קובע למעשרות כלל, מפני שהפתח שלו לא נחשב "שער".

ה. גם החזו"א (מעשרות סי' ה ס"ק טז סד"ה ויש) חולק על ערוה"ש, ומסתפק בדינו של בית שאין בו ד' אמות ועומד בחצר. ולפי דבריו נראה בבירור שמבנה כזה שאינו עומד בחצר - אין לו דין "חצר", וק"ו מכונית.

מן האמור עולה שרוב הפוסקים חולקים על דעת ערוה"ש, ולדעתם מכונית, שאינה רחבה ד' אמות, אינה קובעת למעשרות אפילו מדרבנן. אך בכלי רכב גדולים (כגון: רכבת, אוטובוס ומשאית) יש לדון מצד "דירת עראי".

6. "דירת קבע" בקביעות למעשרות

כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד ה"ד):

וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגנות בימי הקיץ, אע"פ שדרין בהן כל ימי הקיץ ויש בהם ריחיים ותרנגולין - אינן קובעין למעשר. וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין, שכל אלו אין דירתן קבע. (אבל הסוכה הפנימית חייבת וקובעת, שאין דירתה עראי אלא קבע: רדב"ז).

ומסתבר שמכונית, שאינה מקום דירה אלא לכל היותר מקום עבודה,(כמו משאית שיש בה מיטה לנהג) ורק בשעת הצורך והדחק אדם אוכל שם (ואף ישן שם) כשאין לו מקום אחר - לא יהיה לה דין "בית". וכן מוכח גם מההגדרות המובאות בערוה"ש (סי' צז סעי' ו-י. וכן נראה מכל ספרי האחרונים בהל' מעשרות, שהעתיקו את ההגדרות של הרמב"ם). והרי זה דומה יותר לספינות של ימי קדם, שאף שהנוסעים היו ישנים בהן, לא נחשבו כ"דירת קבע" לענין מזוזה (לעיל סעי' 2).

הרב מרדכי עמנואל העירני שמפסק השו"ע בהל' עירובין (או"ח סי' שע סעי' א) ובהל' מזוזה (יו"ד סי' רפו סעי' א-ב וש"ך ס"ק ב) נראה שהשו"ע חולק על הרמב"ם (עירובין פ"ד ה"ח, מזוזה פ"ו ה"א) בהגדרת "בית", ואינו מצריך "דירת קבע". אך מדברי האחרונים שהביאו את פסק הרמב"ם, נראה שחילקו בין דיני מזוזה ועירובין לבין דיני קביעות למעשר. וייתכן שמכיון שהיסוד של קביעות למעשרות הוא "אכילת קבע" ‑ נדרש כאן בית שהוא קבוע יותר.

מסקנה

להלכה נראה שמכונית אינה קובעת למעשרות כלל, מפני שאין בה ד' אמות ואינה דירת קבע. ואפילו כאשר מדובר בתא נהג של משאית גדולה, שיש בו ד' אמות והנהג ישן בו מידי פעם, מסתבר שיש מקום להקל, מהנימוקים הבאים:

א. מכיון שהמשאית לא חונה כל הזמן במקום אחד, יש מקום להסתפק אם היא "בית קבע".

ב. מכיון שהנהג לא גר שם בקביעות, אלא לן שם באופן עראי בשעה שאין לו מקום אחר - להרבה פוסקים אין זו "דירת קבע", הקובעת למעשרות.

ומ"מ מן הראוי לחשוש לשיטות המחמירות (ערוה"ש, הגרצ"פ פראנק).

(אך אין מניעה לברך על ההפרשה, למרות שהחיוב מסופק; מפני שהפרי עצמו חייב בתרו"מ מרגע הקטיף, אלא שלפני הקביעה למעשרות מותר לאכול ממנו אכילת עראי).

קביעות למעשרות בהכנסה למכונית (תגובה)/הרב יעקב אפשטיין

בגליון מס' 13 (עמ' 18) ברר הרב עזריאל אריאל מה הדין בנהג ופועלים שנוטלים תפוזים מן הנקטף למכונית ואוכלים אותם בנסיעה, האם חייבים בתרו"מ קודם אכילתם כיון שהמכונית דינה כבית, או שזו היא אכילת עראי ופטורים. והסיק שאין המכונית קובעת, וע"כ מעיקר הדין פטורים מתרו"מ; ובכ"ז מהיות טוב, ע"מ לחוש לאותן הדעות המחשיבות מכונית כבית, יעץ לעשר. ולענ"ד, אגב עיון בשאלת המכונית הניח את דין האכילה עצמה, וע"כ המסקנה הסופית צריכה עיון.

פירות המיועדים למכירה אסורים מלאכול עראי משעת גמר מלאכתם, ומותרים לפני כן. פירות המיועדים לביתו מותרים לאכול עראי אף לאחר גמר מלאכה עד שיקבעו למעשרות. במקרה דידן נראה שאלה פירות העומדים להימכר וע"כ מגמר מלאכה אסורים אף באכילת עראי. לגבי גמר מלאכה: הרב עזריאל אריאל עצמו כתב בספרו 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' (עמ' 47) שמחלוקת אחרונים מתי גמר בפרי בקטיף פירות, כגון תפוזים: האם מילוי הכלים בשטח, או גמר המיון וההכנסה לתיבות. וא"כ לפחות לדעה אחת ההכנסה למכונית נעשתה לאחר גמר פרי, וא"כ פועל אינו אוכל מד"ת, ואסורה אכילה אפילו עראי. וכן הסיק שם (ע' 49) לגבי אכילת עובדים שאין להם לאכול ללא הפרשת תרו"מ.

ואף אם נאמר שלא היה כאן גמר מלאכה, הרי לקיחת מספר פירות ואכילתם היא כבר בגדר אכילת קבע וחייבת בתרו"מ. ועוד הרי הרב ע' אריאל באמונת עתיך מס' 8 הסיק, שבפרי שיש לו פלחים, אכילת מספר פלחים נחשבת אכילת קבע וטעונה תרו"מ. ואף שבמאמרו שם כתב שדין צירוף זה דווקא בחצר - עיין בדרך אמונה (ח"ג פ"ד סט"ו ובבאור הלכה ד"ה אוכל ממנה) שלאו דווקא חצר, אלא כל ששת הדברים הקובעים למעשרות. וא"כ אין משמעות לשאלה האם המכונית כבית שהרי זה נחשב כאכילת קבע.

עוד צריך לעיין האם נטילת הפועל, וכש"כ הנהג (שלכאורה אינו עושה אף במלאכה שבתלוש קודם גמר מלאכה), אינה כמקח; ואף שמקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, וא"כ לאחרונים הסוברים שעדיין לא היה גמר מלאכה, לא קשיא, אולם הר"ש (מעשרות פ"ג מ"א) כתב שלגבי לוקח נחשב כמקח אחר גמר מלאכה, מפני שלוקח עיניו במקחו (היינו שאינו ממתין למלאכות גימור נוספות), וכ"פ בשו"ע (סי' שלא סע' קא, ועי' ביאור הגר"א שם). אף כאן לקיחת הפועלים והנהג, לפחות כשהיא קבועה, או שהיא במילוי כלי (שקית, ארגז וכד') - אינה מתנה, שאינה קובעת כמקח (מעשר פ"ה ה"ו), אלא מעין תנאי שבשתיקה להוספת בעל הפרדס לשכר פועליו, ויש לראות בה מקח הקובע למעשרות ומחייב בהפרשת תרו"מ.

מכל הטעמים לעיל, נראה לענ"ד שאסור לאכול את הפרות לפני הפרשת תרו"מ.