יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר - חלק ב' | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

ג. דעת רבי יהושע בן לוי

מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה: [תקנות יוחנן כהן גדול] מהן לגנאי ומהן לשבח... רבי תנחום ר' חייה בשם רבי יהושע בן לוי: בראשונה היה מעשר37 נעשה לשלשה חלקים, שליש למכרי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר [לצדקה], ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלם... משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתירה38 היו נוטלין אותן בזרוע, והיה ספיקה בידו למחות ולא מיחה והעביר הודיית המעשר, וזו לגנאי.

לדעת ריב"ל, מכיון שאנשים אלימים השתלטו על המעשר והוא לא הגיע ליעדו לא יכלו להתוודות, ויוחנן כה"ג העדיף לבטל את הוידוי מאשר למחות באותם אנשים. ואולי יש מקום לפרש שלדעת ריב"ל לא יוחנן כה"ג החליט לבטל את הוידוי, אלא בית הדין, והדבר נזקף לחובתו של יוחנן כה"ג מפני שלא מיחה.

יש בזה חידוש, שגם מי שלא נתן ללוי מחמת אונס, כגון שהפקיד את המעשר ביד שליח והמעשר נגזל, אינו רשאי לומר "וגם נתתיו ללוי".39

חידוש גדול נוסף נובע מדבריו, שמשמע בבירור שה"עניים וחברים" הם ישראלים, ואין זה מעכב את הוידוי, אלמלא הגזל. הווי אומר: בעוד שלדברי הגמ' בסוטה כאשר המעשר ניתן לכהנים אי אפשר להתוודות, סובר ריב"ל ש"בראשונה", כשנתנו אפי' לישראלים, היה מותר להתוודות. ויש לשאול, בשלמא לגבי כהן ניתן לומר שאף הוא בכלל לוי (וכדעת ריב"ל עצמו ביבמות פו ע"ב ובירושלמי במע"ש פ"ה ה"ג), אבל איך יתכן לתת לישראל ולומר "נתתיו ללוי"?!

נראה לישב, שלדעת ריב"ל עיקרו של הוידוי הוא "ככל מצותך אשר צויתני", ומכיון שבי"ד קבעו שהמעשר צריך להתחלק באופן זה, והתורה ציותה לשמוע בקול בי"ד, הרי זה עושה "ככל מצותך". בפשטות, הגמ' בסוטה שאומרת שקנס עזרא גרם לביטול הוידוי אינה סוברת כך. אמנם הב"י (יו"ד שלא) כתב (בישוב דעת הרמב"ם, ראה להלן פרק ג) "דעל ידי שהורגלו לתת בימי עזרא לכהנים, אף לאחר זמנו גם כן נהגו כן, ולא היה יכולת ביד יוחנן כהן גדול לבטלם ממנהגם... ולפיכך העביר הודיית המעשר", ומשמע שר"ל שכל עוד קנס עזרא היה בתוקף אין סיבה לבטל את הוידוי, אע"פ שלדעתו (שם) מדאורייתא המעשר ללויים בלבד ואילו עזרא קנס שינתן לכהנים בלבד. אך ברמב"ם עצמו בפיה"מ (סוף מע"ש) משמע להיפך, שכתב: "העביר הודית המעשר, לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן 'ככל מצותך אשר צויתני', כי ה' אמר לתת מעשר ראשון ללוים והם היו באותו הזמן נותנים אותו לכהנים, וזה בגזרת בית דינו של עזרא הסופר", הרי שגם באותו הזמן שהגזרה בתוקף א"א להתוודות.

בדרך אחרת ניתן להסביר את דברי ריב"ל, שדבריו לשיטתו שתרומות ומעשרות נהגו בזמן בית שני רק מדרבנן,40 ולפי זה גם מצוות ביעור ווידוי היא מדרבנן, וממילא אפשר להתוודות גם כשעושה שלא כדין תורה, ע"פ הוראת בי"ד, "הם אמרו והם אמרו". הרמב"ם, לעומת זאת, הגם שפסק כריב"ל שתרו"מ בזמן בית שני היו מדרבנן (הל' תרומות א, כו), סובר שאין זה מצדיק לומר את הוידוי כשנותנים לכהנים, כי סוף סוף הרי תוכן הוידוי הוא שהאדם עשה בדומה לדין התורה, ללוי דווקא.

ג. תוקף הביטול לדורות

ע"פ הטעמים שנאמרו בירושלמי, שהוידוי בטל בגלל נסיבות מסוימות, מסתבר שביטול הוידוי לא נאמר כהלכה קבועה לתקופה מסוימת או לדורות, אלא הדבר צריך להבחן בכל זמן מחדש, האם המעשר ניתן כהלכתו אם לאו. לעומת זאת ע"פ הבבלי, שקי"ל כמותו להלכה, ביטול הוידוי הוא תוצאה של תקנת בי"ד בקנס עזרא, וממילא האפשרות לחידוש הוידוי תלויה (גם) בביטול הקנס.

המחלוקת על קנס עזרא

על תוקפו של קנס עזרא לדורות נחלקו הראשונים. בשאילתות דרב אחאי (שאילתא קלב) כתב: "וכי הוה יהבינן מעשר ללוים מקמי עזרא, אבל מימות עזרא ואילך לא יהבינן להו", ומשמע שהקנס קבוע לדורות ונראה שאחז לשון הגמ' ר"ה יט ע"ב "מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר"). וכן משמע ברש"י בקידושין נח ע"ב ד"ה ה"ג לא, עי"ש. וכך מוכח מתוס' (קידושין כז ע"א ד"ה נתון, ובמקבילות), שהוכיחו מהמעשה (משנה מע"ש פ"ה מ"ט) ברבן גמליאל שנתן מעשר לר' יהושע, בתור לוי, שקנס עזרא הוסיף את הכהנים ולא הפקיע את הלויים (לדעת ר"ע); והרי מעשה זה היה כבר אחרי חורבן הבית. וכן פסק הטור (יו"ד סימן שלא): "מפריש אחד מי' מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי".41

לעומת זאת כתב הרמב"ם בהל' מעשר א, ד שהמעשר ניתן ללויים בלבד: "ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים", ומשמע שסובר שהקנס חל רק בדורו של עזרא. בהתאם לזה, כתב הרמב"ם בהל' מעשר שני יא, יג: "ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין, שנאמר וגם נתתיו ללוי", כלומר שביטול הוידוי היה זמני, כשם שקנס עזרא היה זמני.

שיטת הרמב"ם נובעת מהמקורות הרבים בחז"ל המורים על כך שהמעשר ניתן ללויים.42 תוס', ע"פ שיטתם הנ"ל שלדעת ר"ע הקנס הוסיף את הכהנים ולא הפקיע את זכות הלויים, העמידו את כל המקורות על נתינת מעשר ללוי כר"ע; אבל הרמב"ם, לשיטתו הנ"ל שגם לדעת ר"ע הקנס הפקיע את זכות הלויים, יישב את הסתירות ע"י צמצום זמנו של הקנס.43

המפרשים הקשו על הרמב"ם מכך שיוחנן כה"ג ביטל את הוידוי על סמך הקנס, "והרי יוחנן כהן גדול אחר עזרא הוה כמה דורות" (לשון הב"י יו"ד סי' שלא).44 ולפי מה שהתבאר בפרק א, הרמב"ם סבר שיוחנן כה"ג חי קרוב מאד לזמנו של עזרא, כמ"ש הרמב"ם בהל' מעשר ט, א: "בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו ב"ד הגדול45 ובדקו בכל גבול ישראל...". נראה פשוט שכשהרמב"ם אומר שעזרא קנס "בזמנו" אין הכוונה שהודיע שהקנס יתבטל עם פטירתו (ראה משנה מכות ב, ו "כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו"), אלא קנס לזמן מסוים, כנראה עד שיתברר שגם הלויים עולים לארץ,46 ולדעת הרמב"ם גם יוחנן כה"ג הוא ב'זמנו' של עזרא. וכן משמעות דברי הסמ"ג (מ"ע קלה) "ועזרא קנס את הלוים בזמנו... ומפני כך שנינו... שיוחנן כה"ג ביטל הוידוי". אך ממה שהתבאר בפרק א על זמנו של יוחנן כה"ג קשה על הרמב"ם.

נושאי כלי הרמב"ם הקשו עוד מהגמ' בכתובות כו ע"א ויבמות פו ע"ב, שמשמע שם שקנס עזרא עוד היה בתוקף בזמן המשנה, עי"ש. בחזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ג) הוכיח זאת מהירושלמי בדמאי פ"א ה"ב, שמקשה על המשנה: "הדמאי אין לו ביעור", "לא יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר?! - העבירן שלא יתודו, הא לבער צריך לבער. ובודאי, אבל בדמאי אינו צריך לבער", ולשיטת הרמב"ם אין מקום לקושיה.47 לענ"ד שיטת הרמב"ם מוקשית גם ממשמעות המשניות בסוטה (ט, ט-יב): "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה... משרבו המנאפים פסקו המים המרים... משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות... יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר... משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות... משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים, משחרב בית המקדש בטל השמיר...". המשנה מתארת את ירידת הדורות, ולא מסתבר שכללה בזה ביטול זמני של וידוי המעשר, אלא מדובר בביטול שנמשך עד החורבן. עוד קשה מלשון המשנה במע"ש ה, י: "במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין", משמע שהוידוי לא נהג למעשה בזמן המשנה.48

מאידך, יש להביא מקור לרמב"ם49 מהירושלמי בתענית א, ד: "חד בר נש הוה מפיק מעשרוי כתיקנן, אמר ליה ר' מנא: קום אמור 'בערתי הקודש מן הבית'".50 ולדעת תוס' וסיעתו צ"ל שיוחנן כה"ג ביטל את הוידוי כהנהגה קבועה שכולם משתתפים בה, אבל לא מנע מיחידים שעושים כדין לאומרו.

השו"ע יו"ד סימן שלא, יט פסק כרמב"ם שמעשר ראשון בזמננו ניתן ללוי בלבד, והרמ"א (שם) הביא שיטת רוב הראשונים "וי"א אף לכהן". למעשה מקובל לתת את המעשר ללוי, לצאת מידי המחלוקת (ב"ח שם),51 וא"כ ממילא יוצא שקנס עזרא בטל, אם להלכה, כרמב"ם, ואם למעשה, בעקבות המנהג לחוש לרמב"ם.

לגבי ביטול הוידוי, מסתבר שהדבר תלוי במציאות הקיימת, ולפיכך גם לסוברים שמותר לתת מעשר לכהן, מכיון שבפועל לא נוהגים כך הרי אין בכך כדי לעכב את חידוש הוידוי. וכ"כ החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ג) "לענין וידוי הדבר תלוי במנהג, שאם נותנין ללויים מתודין, ובזמן המשנה היו נמצאים נותנין גם לכהנים, אבל עכשיו הכל נותנין ללוים ואפשר להתודות.52 ולפ"ז אין נפקותא לדינא בין הר"מ [הרמב"ם] לדעת תוס' כתובות כו, ע"א וכדעת הטור סי' שלא דמותר עכשיו ליתן לכהן".

יהי רצון שנזכה לקיום מצוות התרומות והמעשרות כהלכתם, ויתקיים בנו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".

1. נוסח מקוצר של פרק זה נכלל במאמרי: 'שו"ת בית חשמונאי', בספר 'באורך נראה אור', ספר זכרון לע"נ גיסי, דן חיים (דני) כהן הי"ד, ירושלים תשס"ג, עמ' 71-45. ראה שם בעמ' 65-64.ראה עוד: הרב אליהו כ"ץ, "מי היה יוחנן כהן גדול שביטל את המעשרות"?, שנה בשנה (תשל"ט), עמ' 373-368; הרב ישראל שצ'יפנסקי, "יוחנן כהן גדול ותקנותיו", אור המזרח, קטז (תשמ"ה), עמ' 34 - 61.
2. רמז לכך שנעשה צדוקי במשנה בידים ד, ו "ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים", עי"ש בתפא"י.
3. כידוע, לשון מעין זה "הוא פלוני הוא אלמוני" מצויה הרבה בדברי חז"ל, ראה באריכות במאמרו של המהר"ץ חיות על אגדות חז"ל ד"ה ומפני הסבה (נדפס בפתיחה לעין יעקב). בדורות האחרונים רווחת מגמה לפרש זיהויים מעין אלו שלא כפשטם, שהכוונה רק שיש להם תכונה משותפת, או שזה על דרך גלגול נשמות (כ"כ בשו"ת דברי יציב או"ח סי' רפב על דברי אביי כאן). לענ"ד יש להסתייג מכיוון פרשני כזה. יש אמנם זיהויים בחז"ל שנראה בעליל שהפירוש הוא שיש להם אופי משותף ותו לא, כגון במדרש תהלים מזמור נג: "ויגוף ה' את נבל... אמר ר' סימון הוא נבל הוא לבן, הן הן האותיות, מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי", ופשוט שלבן לא האריך ימים עד ימי דוד, ולא עבר את הגל לרעה, ואביגיל לא נישאה לו, אלא יש כאן דמיון בשם ובאופי, וכפי שהמדרש מאריך לפרט את 'סימני הזיהוי' בצורה יוצאת דופן. מאידך, בדרך כלל משמע שהדברים כפשטן, כגון בר"ה ג ע"א: "תנא הוא סיחון הוא ערד הוא כנען", שברור מהסוגיה שהבינה את הדברים כפשטם, עי"ש. חלק מזיהויים אלו נועדו לפתור שאלות שונות בפשט התנ"ך, כגון בכריתות ה ע"ב: "הוא שלום הוא צדקיהו", שמסביר את הפס' בירמיה כב, יא, עי"ש במפרשים. בענין הזיהוי המפורסם "פנחס זה אליהו" עיין בת"י שמות ג, יג, עה"פ "שלח נא ביד תשלח", "שלח כדון שליחותך ביד פנחס, דחמי למשתלחא בסוף יומיא", כלומר: שלח נא ביד זה שתשלח לע"ל, והוא פנחס. לגבי "מלאכי זה עזרא" עיין בתרגום מלאכי א, א "ביד מלאכי דמתקרי שמיה עזרא ספרא". עכ"פ בנדון דידן, נראה שדברי אביי נסמכים על הברייתא בקידושין סו ע"א, ראה להלן, והדברים כפשטם.
4. ובספר יוסיפון, שמצוטט רבות בראשונים ויוחס ליוסף בן מתתיהו, ועל כל פנים ברור שכתבי יוסף שימשו לו מקור עיקרי.
5. כך בחשמונאים ובקדמוניות היהודים. ביוסיפון יש נוסחאות שונות בזה.
6. עמד על כך כבר בעל 'ערכי תנאים ואמוראים'. ראוי להרחיב את הדיבור על ספר זה, שאינו מוכר לרבים. מחברו הוא ר' יהודה בר' קלונימוס (ריב"ק), מבעלי התוספות (ראה אודותיו ב'בעלי התוספות' ח"א עמ' 378-361) ורבו של 'הרוקח'. הספר מסודר ע"פ שמות התנאים והאמוראים, ובכל ערך הוא אוסף את מאמריו בבקיאות מפליאה, ומברר את עיקרי תולדותיו. פעמים רבות הוא נכנס למו"מ הלכתי ארוך בסוגיה שמופיע בה שם החכם, ויש בדבריו שפע של פירושים מקוריים. הספר לא נדפס וכנראה גם כמעט לא הוכר בדורות הקודמים, ושרד ממנו כת"י חסר, מאות ב' עד י', ואין לדעת ממנו איך קרא המחבר לספרו. כתה"י יצא לאור מסוף אות ב עד האות ט' בשם 'יחוסי תנאים ואמוראים' (מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג), ואות י' בשני כרכים בשם 'ערכי תנאים ואמוראים' (ניו יורק, תשנ"ד).
7. רש"י פרש "כשהיו עסוקים בבנין - בית שני, שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה". ולענ"ד קשה, מה ראה כעת לעשות זכר לבנין הבית? ויותר נראה שהכוונה לשיקום המקדש בזמן חנוכה (שגם אז היו עניים, כמ"ש במנחות כח ע"ב שעשו מנורה משפודי ברזל ואח"כ העשירו ועשאוה של כסף וזהב), וכוונת המלך הייתה שראוי כעת, עם ביסוס ממלכת החשמונאים בכיבושים אלו, לחגוג מחדש את תקומת ממלכת ישראל.

אכילת המלוחים היא כנראה סמל לנכונות לסבול את חבלי הגאולה, כמ"ש בשהש"ר פרשה ב, ג: "דומה דודי לצבי, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה, וכמה נכסה מהם?... ארבעים וחמשה ימים... ואותן הימים ישראל קוטפים מלוחים ושרשי רותם ואוכלין, הה"ד הקוטפים מלוח עלי שיח ושרשי רתמים לחמם... וכל שהוא מאמין לו והולך אחריו וממתין הוא חיה, וכל שאין מאמין לו והולך לאומות העולם בסוף הן הורגין אותו".

8. ב'ערכי תנאים ואמוראים' ערך ינאי המלך הסביר ש'ינאי' הוא שם כללי למלכי בית חשמונאי ובית הורדוס, ולכן מעשה זה, שהיה בימי יוחנן הורקנוס, נקרא על שם ינאי. יש להעיר על מקור מוקשה נוסף בקשר לינאי המלך, ביבמות סא ע"א: "תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי". איך יתכן שמרתא בת ביתוס היתה בימי ינאי המלך, שמת ג'תרפ"ד, 144 שנים לפני החורבן, והרי היא נזכרת באגדות החורבן (גיטין נו ע"א; איכ"ר פרשה א, מו, ושם מפורש שמדובר על אשת יהושע בן גמלא הכה"ג). חוקרים שונים התחבטו בזה, ובעל ערכי תו"א מסביר לפי דרכו שמדובר על מלך מבית הורדוס סמוך לחורבן שנקרא ג"כ 'ינאי'. ולדבריו מוסבר ריבוי הסיפורים בחז"ל אודות ינאי המלך, ודוק.
9. זיהוי זה, שנחשב לחידוש מבית מדרשה של 'חכמת ישראל', נכתב כבר ב'ערכי תנאים ואמוראים' ערך ינאי המלך.
10. היה מקום לפרש בדוחק ש"שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" אין מובנו ששמונים שנה היה כהן גדול, אלא שמש בכהונה גדולה עד גיל שמונים, או שמש בכהונה שמונים שנה ומתוכם כמה שנים ככה"ג. אך בגמ' ביומא ט ע"א "ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום, מכאן ואילך צא וחשוב, כל אחד ואחד לא הוציא שנתו". ברור מכאן שמדובר של שמונים שנות כהונה גדולה ממש. י' היימן (תולדות תנאים ואמוראים ערך יוחנן כה"ג) נדחק לפרש ש"שמונים שנה" כולל את שנות כל הכהנים הגדולים לבית חשמונאי. יצויין שרי"א הלוי ב'דורות הראשונים' איננו מזכיר את הגמרא הזו כלל, וכנראה סבר שנקטו לשון גוזמא, ולא כמשמעות הגמ' ביומא.
11. ראה ספר 'ברוך שאמר' על התפילה, בבאורו ל'על הניסים'.
12. גם בקרב שלומי אמוני ישראל, כגון ב'סדר הדורות', 'דורות הראשונים', ההסטוריון זאב יעבץ, היימן ב'תולדות תנאים ואמוראים', ומחברים שונים בדורנו.
13. כ"כ הכס"מ על הרמב"ם הל' מעשר ט, א בדעת הרמב"ם, ובבית יוסף יו"ד סימן שלא, נראה שחזר בו, ראה להלן פרק ג.
14. כ"כ רש"ס במשנה מעשר שני ה, טו: "יוחנן כה"ג - זהו ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה"; ערכי תו"א ערך יוחנן כה"ג; ועוד. וכך יוצא מהזיהוי בין "אלעזר בן פועירה" ל"אלעזר בן פחורה", כנ"ל.
15. על שימושו של הרמב"ם ב'מדרש מעשה חנוכה' יש ללמוד ממש"כ באגרת השמד (מהדו' רמב"ם לעם עמ' מג) על כך שהיונים עקרו את הדלתות מבתי ישראל, ענין שמופיע במדרש זה.
16. גם בערכי תנאים ואמוראים, ערך יוחנן כה"ג, כתב שיוחנן כה"ג היה מיד אחר שמעון הצדיק, והתקשה בגמ' במנחות קט ע"ב שמספרת על המחלוקת בין בניו של שמעון הצדיק, שמעי וחוניו, על הכהונה הגדולה, ויישב שמפני המחלוקת נדחו שניהם והתמנה יוחנן כה"ג. בהמשך הספר, בערך ינאי המלך, הביא מקורות שמאחרים את יוחנן כה"ג לימי החשמונאים, והוקשה לו ע"פ הגמ' בע"ז ט ע"א שמלכות יון היתה ק"פ שנה, בין ימי אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק לבין ימי החשמונאים.
17. בכי"מ ועוד "ואינון יהבי" או "יהבין" (דק"ס השלם של מכון התלמוד הישראלי), ומשמעו "והם נותנים" בהווה, שבא"י נותנים, ולכל הגרסאות לא נאמר "הוו יהבי", או "יהבו", שמשמעו בעבר "היו נותנים", "נתנו". אבל בערוך (ערך דד 1) הסביר את ביטול הוידוי "דרחמנא אמר תנו מעשר ראשון ללוי והן היו נותנין לכהן" (ואולי אינה גירסה, אלא שהערוך בזמנו מדבר על כך בזמן עבר), ולא הזכיר את קנס עזרא, ומשמעות דבריו שעשו שלא כדין, וכדעת הירושלמי להלן.
18. הרמב"ם בהל' מעשר א, א פסק כר"ע שהמעשר ניתן ללויים בלבד (עי"ש בר"י קורקוס), ואעפ"כ כתב (שם ה"ד) שעזרא קנס את הלויים שהמעשר ינתן לכהנים בלבד (וכן בפיה"מ סוף מעשר שני), ובאר כך את ביטול הוידוי (רמב"ם הל' מעשר שני יא, יג), וכן הבין הב"י יו"ד סימן שלא את דעת הרמב"ם.
19. לשון הריטב"א "כיון דממונא הוא הפקר בי"ד הפקר, ואפקוה רבנן למעשר מן הלוים ואוקמינהו ברשות כהנים, ועשאום כשלוחים של לויים". כוונתו שהפקר בי"ד הפקר מועיל לענין זה שאין כאן גזל, אבל עדיין תישאל השאלה איך מתקיימת מצות נתינה ללוי (ויש בזה לכאורה גם איסור לאו, "השמר לך פן תעזוב את הלוי", דברים יב, יט; ועיין ספר החינוך מצוה תנ ובמנ"ח), ועל זה משיב הריטב"א שהכהנים הם כשלוחים של הלויים לקבל, כלומר שה"ז כאילו הלוי קבל, שבכך התקיימה הנתינה, ובי"ד הוציא מידו ונתן לכהן. אמנם צ"ב, איך הכהנים נעשים שלוחים ללויים ללא הסכמתם (עיין בהערות הרב יפה'ן לריטב"א שם), ולפי מש"כ להלן שהקנס מראשיתו היה בהסכמת הלויים ה"ז מובן. ראה עוד: הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, משך חכמה, במדבר יח, כג- כד.
20. תוס' בכמה מקומות (יבמות פו ע"ב ד"ה מר; כתובות כו ע"א ד"ה אין; קידושין כז ע"א ד"ה נתון; ב"מ יא ע"ב ד"ה נתון; ב"ב פא ע"ב ד"ה תרומה); ר"ש ורא"ש במע"ש ה,ט; ספר התרומה (הל' א"י דף סג, א); רמב"ן ב"ב פא ע"ב; רשב"א כתובות כו ע"א; ר"ן חולין קלא ע"ב; טור יו"ד סי' שלא.
21. לשונו שם: "לרבי עקיבא, כיון דמאורייתא ללוי דוקא וכהנים זרים הם בזה, היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים? הא ודאי לא שייך למעבד הכי... ואע"ג דהפקר בית דין הפקר, מ"מ אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה".
22. כ"כ הר"ש במע"ש ה, טו: "ולא מצי למימר 'וגם נתתיו ללוי' דעיקרא דקרא משמע לוי ממש". הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סי' נו, הסביר שהבעיה איננה מצד פשט המקרא, אלא מצד משמעות הלשון בין בני אדם, שמכיון שדרכם לקרוא 'לוי' למי שאינו כהן הרי העומד ואומר "וגם נתתיו ללוי" נראה כמשקר. בתוס' ביבמות פו ע"ב מצינו כיוון אחר בביאור הדבר: "כיון דנצטוו לתתו אף ללוים 'כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם', כשמפקיעין אותו מלוים לתת כולו לכהנים אין זה כמצוותו". כלומר, אמנם כל אחד באופן פרטי עושה כדין, אבל הסך הכל הוא נגד מגמת התורה (לביאור זה מוסבר יותר מדוע לדעת ראב"ע מי שנתן לכהן לפני הקנס היה רשאי להתוודות).
23. לכאורה לדעת תוס' שלר"ע עזרא קנס שהמעשר יתן גם לכהנים אך לא הפקיעו מהלויים, אין מקום לבטל את הוידוי משום כך, וצריך היה להורות שמי שנתן ללוי יתוודה ומי שנתן לכהן לא יתוודה. וכך מוכרחים לומר לדעת ראב"ע, שמדאורייתא המעשר ניתן גם לכהן ואחרי הקנס רק לכהן, והרי ברור שלפני הקנס היה וידוי, כדין תורה. אולם בר"ש וברא"ש במע"ש ה, טו ובתוס' ביבמות פו ע"ב מוכח שהבינו שביטול הוידוי ע"י יוחנן כה"ג מובן גם לדעה זו (שהקשו איך התקנה מובנת לשיטת ראב"ע, ומשמע שלר"ע נח יותר, אע"פ שלשיטתם דעת ר"ע שאחרי הקנס "אף לכהן"), ויש לישב, ואכמ"ל.
24. עיין רש"י בחולין קלא ע"ב ד"ה בתר דקנסינהו, ומכות כג ע"ב ד"ה והבאת; תוס' כתובות כו ע"א ד"ה בתר, ויבמות פו ע"ב ד"ה מפני מה וד"ה ומבני לוי; מאירי כתובות שם סוד"ה אע"פ; כפתור ופרח פרק כה; הגהות יעב"ץ ביבמות שם באריכות; מלבי"ם בנחמיה י, לט. החזו"א דמאי סי' ב סוף ס"ק ג כתב שהקנס לא כתוב בעזרא ונחמיה, והוא קבלה, ונגזר מאוחר יותר, ותמוה.
25. קושית הרדב"ז הל' מעשר א, ד. ראה גם: שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשפז.
26. קדמני בכיוון זה הרב ישראל פורת (קליבלנד, ארה"ב), "קנס שקנס עזרא את הלוים", סיני, ה (תרצ"ט), עמ' ריג-ריז. (מופיע בספרו: מבוא התלמוד, חלק ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' 230-225). אולי הרמב"ם רומז לזה באמרו "שלא עלו עמו לירושלים", כלומר שהעדיפו להיות בערי השדה כדי לזכות במעשר, ולכן קנסו אותם להעביר את המעשר למקדש.
27. הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד סי' י פרק א דן עם הרב בצמ"ח עוזיאל זצ"ל על האפשרות להנהיג בימינו חלוקה של המעשר ע"פ התקדים של עזרא, ובסייגים לכך.
28. יש להוסיף, שהתקנה שכל המעשר יובא לבית האוצר היתה אפשרית בראשית ימי הבית, כשעם ישראל היה בשטח מצומצם סביב ירושלים, אבל עם התרחבות גבולות עולי בבל התקיים "כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום", ומן הסתם אז החלוקה לכהנים היתה כבר בערי השדה, כמ"ש ביבמות פו ע"ב במעשה בראב"ע שנטל מעשר בגנה.
29. מעין זה כתב הב"י (יו"ד סימן שלא) בדעת הרמב"ם, שהקנס היה לזמן עזרא בלבד (ראה להלן פרק ג), אבל אחרי זמנו המשיכו לתת למכרי כהונה כחזקתם הקודמת שלא כדין, ולכן בטל הוידוי. אלא שדבריו למ"ד שהקנס בטל, ודברינו גם ע"פ הדעה שזכות הכהנים במעשר שרירה וקיימת.
30. כך פרשו הרש"ס והפני משה והגר"א במע"ש שם, והרידב"ז הוכיח כפרושם מהמקבילה בירושלמי ביבמות, עי"ש.
31. החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ג) פרש את הירושלמי אחרת, "והנה לא נחלק אדם [על כך ש] דעזרא קנסם, וכדאמרו דיוחנן כה"ג העביר הודיית מעשר, אלא שלא היה הקנס חובה אלא רשות", והבירור בירושלמי מה הדין מדאורייתא הוא התלבטות האם רצוי להמשיך את הנתינה לכהנים או עדיף לנהוג למעשה לתת ללויים. לענ"ד ראייתו מביטול הודיית המעשר תמוהה, שהרי הירושלמי מסביר את הביטול בטעמים אחרים, כמבואר, ולא תולה אותו בקנס עזרא כדעת הבבלי. ולדבריו עיקר הענין חסר מן הספר, שהירושלמי דן בפסוקים, ולא מזכיר שברקע יש דין שנותנים לכהנים והשאלה היא האם ראוי להמשיכו. ולא זו בלבד שהקנס אינו מוזכר, אלא יש כמה ראיות שאין קנס כזה: א. הירושלמי מסייע לדעת ריב"ל, שסובר שהכהנים נקראים לויים וזכאים במעשר מדאורייתא, מהפס' בנחמיה י, לט "והא כתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים", ודוחה "ליתן לו תרומת מעשר", ומה מקום לראיה ולדחיה אם עזרא קנס את הלויים? (אם כי לפי מש"כ לעיל בביאור הפסוקים פסוק זה נאמר עוד קודם הקנס). ב. נאמר שם שר' חייא בר אבא הכהן העדיף לצאת לחו"ל מאשר להשאר בארץ ולקחת מן המעשר, וזה לא מובן כלל לפירוש החזו"א. ג. בבבלי ביבמות פו ע"ב, בסיפור על ראב"ע הכהן שהלך לקחת מעשר ור"ע ניסה למונעו, הסיום "אמר עקיבא בתרמילו ואנא חיי", כלומר שהחזיק בדעתו (עיין מהרש"א, וכפו"פ פכ"ה). אבל בירושלמי (מע"ש שם) הסיפור מסתיים אחרת: "באותה שעה החזיר ר' לעזר בן עזריה כל המעשרות שנטל", וגם זה אינו מובן אם יש קנס.

בגמ' במכות כג ע"ב נאמר "א"ר יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם", ואחד מהם "הבאת מעשר", ומאמר מקביל מופיע בירושלמי בברכות פ"ט ה"ה. רש"י במכות מפרש שהכוונה לקנס עזרא, ולדבריו יוצא שמצאנו בירושלמי אזכור לקנס עזרא. אך במדרשים מקבילים (בראשית רבה פרשה צו עה"פ "ויקרא יעקב אל בניו"; רות רבה פרשה ד,ה; מדרש תהלים מזמור נז) מפורש ש"הבאת מעשר" היינו שמדאורייתא היו פטורים בכלל ממעשר וחייבו עצמם מדרבנן, וכדעה בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) "מאליהן קבלו עליהם את המעשרות", וכן פירשו בהל' א"י המיוחס לטור (הל' חלה סעיף ט), וברש"ס בירושלמי ברכות שם.

עם זאת, דברי ריב"ל (בטעם לביטול הוידוי, ראה להלן) על כך שהמעשר מתחלק גם לחברים ועניים מתאימים למה שבארנו לעיל בענינו של הקנס, וא"כ יש לומר שהירושלמי מודה ל'קנס' במובן זה שניתנה רשות ביד בי"ד לחלקו כראות עיניו לצרכים אחרים, אלא שהירושלמי אומר זאת למ"ד שמעשר ניתן מן התורה לכהנים (כך שיטת ריב"ל עצמו בירו' במע"ש פ"ה ה"ג).

32. בבבלי כתובות כו ע"א מובאת ברייתא "כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה", כלומר שמי שהעידו עליו שקבל מעשר ראשון ה"ז הוכחה שהוא כהן. על פניו הדין תמוה, שהרי המעשר ניתן ללוי, והבבלי שם מסביר זאת ע"פ קנס עזרא, שהמעשר ניתן לכהנים בלבד (עכ"פ לדעת ראב"ע, כנ"ל). ברייתא זו מופיעה גם בירושלמי בכתובות פ"ב ה"ז, ולפ"ז יש לנו מקור גם בירושלמי שהמעשר ניתן לכהנים בלבד. אולם בתוספתא (פאה ד, ה וכתובות ג, א) הנוסח "מעשר ראשון חזקה ללויה", ולפ"ז שיער בתוספתא כפשוטה (בפאה שם) שזהו הנוסח המקורי גם בירושלמי, והגיהו בו ע"פ הבבלי. וראיה לדבר, שהירושלמי אינו טורח להסביר את הפיסקה הזו בברייתא (ועי"ש, שהוסיף מילות ביאור על פיסקה אחרת בברייתא זו), וש"מ שפיסקה זו היתה מובנת מאליה, כלומר שהמעשר ללוי. לעומתו, ח' אלבק (בפרושו למשנה, מבוא למסכת מעשרות) סובר שהנוסח הנכון בירושלמי 'לכהונה', אבל גם לדעתו אין כוונת הירושלמי שמעשר ניתן לכהנים בלבד, אלא שלעיתים הכהנים נטלו מעשר באופן שהוכיח שהם כהנים, עי"ש.
33. הגר"א בפרושו לירושלמי מע"ש הוסיף להסביר, שגם החברים, כשהם קונים דמאי ומפרישים את המעשר ולא יתנוהו ללוי, משום "המוציא מחברו עליו הראיה", אינם יכולים לומר "וגם נתתיו ללוי". זו סברה מחודשת, שאע"פ שמצד דיני ממונות אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה, בכל זאת אינו יכול לומר לפני ה' "וגם נתתיו ללוי" (ובר"ש בדמאי פ"א מ"ד ד"ה ואם הקדים משמע שלא כדבריו, עי"ש).
34. וכך משמע יותר מלשון המשנה, שהזכירה את הוידוי בתחילה ואח"כ ענינים אחרים ולבסוף את הדמאי.
35. כ"כ ב'ערכי תנאים ואמוראים' ערך יוחנן כה"ג "כיון שלא היו יכולין כולן לומר כן ביטלו שלא לבייש", וכן בפני משה במע"ש ובגר"א בשנות אליהו סוף מע"ש. בביאור הגר"א לירושלמי מע"ש פרש בכיוון הפוך, שחששו שמפני הבושה יהיו כאלה שיאמרו את הוידוי אע"פ שלא הפרישו. וטעמו כנראה, שלא מסתבר לבטל מצוה מפני בושתם של עוברי עבירה, אבל אם יש חשש שמחמת הבושה יכשלו באיסור של אמירת שקר לפני המקום עדיף לבטל את הוידוי.

בקרבן העדה (ובפני משה בסוטה) פרש אחרת, שיוחנן כה"ג לא ביטל לגמרי את הוידוי, אלא קבע שמכיון שהחלק שבו האדם מצהיר על מעשיו נאמר בשקט, מי שלא הפריש לא יאמרנו, ואילו "השקיפה", שהוא תפילה, יאמרו כולם בקול רם. פרושו קשה, איך אפשר לומר על זה "העביר הודיית המעשר"? וגם בירושלמי בדמאי פ"א ה"ב מוכח שלא כדבריו, שהקשה על המשנה "הדמאי אין לו ביעור", "לא יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר?! - העבירן שלא יתודו, הא לבער צריך לבער", כלומר שהירו' מעלה הו"א שביטול הוידוי גורר גם את ביטול הביעור, משום שהביעור אינו אלא הכנה לוידוי, ולפירוש זה שהוידוי לא בטל אין מקום לקושיה.

ראוי לעמוד על ההשוואה לביכורים, שגם בהם השתנה הדין מפני הבושה, שהקריאו את פרשת הביכורים לכל הבאים (משנה ביכורים ג, ז). אך שם לא ביטלו מצוה משום כך, כי בעל הביכורים חוזר ואומר אחרי המקריא (ספרי דברים עה"פ "וענית ואמרת"; תוס' ר"ה כז ע"א ד"ה אבל), ולעניננו אין בזה תועלת, כי הבעיה איננה בבקיאות להתוודות (כי הוידוי נאמר בכל לשון, משא"כ מקרא ביכורים), אלא בהיתר להתוודות.

36. אין זה תנאי עצמי בוידוי, אלא מחשש בושה, כנ"ל. ובחזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ו) צרף שיקול זה למניעת חידוש הוידוי בימינו, מפני שחלק גדול אינם מפרישים כהלכה.
37. רש"ס ופני משה פרשוהו על מעשר ראשון, ואילו הקה"ע בסוטה פרשו על מעשר עני, שהוקשה לו איך ניתן המעשר לישראלים. ויש קושי בפרושו, שבבבלי סוטה מח ע"א נאמר שרק מעשר ראשון מעכב את הוידוי: "ולודי אשאר מעשרות? - אמר ריש לקיש כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון שוב אין מתודה על שאר מעשרות, מ"ט אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחילה". אך בירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה) נאמר שכל המצוות שבפרשה מעכבות, וכ"פ הרמב"ם (מע"ש יא, ז ו-יב), ועיין בחזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ד) מה שפרש בבבלי.
38. על אלעזר בן פחורה ראה לעיל פרק א. באשר ליהודה בן פתירה, כך הגירסה בירו' במע"ש, ואילו בסוטה "פכורה", ובערכי תנאים ואמוראים (ערך ינאי המלך) "פטרה". הכתיב 'פתירא' או 'פתירה' שכיח הרבה בתוספתא ובירושלמי במקום 'בתירא', כגון בתוספתא בסנהדרין ז, יא: "אלו שבע מידות דרש הילל הזקן לפני בני פתירא", ולפיכך יתכן לשער ש'יהודה בן פתירה' קשור למשפחת בני בתירא הידועה, שמצאצאיהם מצאנו שני תנאים בשם רבי יהודה בן בתירא (ראה תולדות תו"א להיימן בערכיהם). בני בתירא הנהיגו את העם לפני הלל הזקן (פסחים סו ע"א, ושם משמע שהיו אחרי שמעיה ואבטליון), וזה היה כמה עשרות שנים אחרי יוחנן כה"ג (שהרי הלל נהג נשיאותו מאה שנה לפני החורבן, כמ"ש בשבת טו ע"א, ויוחנן כה"ג נפטר ג'תרנ"ו, 170 שנה לפני החורבן), אבל יתכן שעוד קודם היתה זו משפחה בעלת השפעה בירושלים. ואולי "משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתירה היו נוטלין אותן בזרוע" אין פרושו שהם עצמם היו הנוטלים בזרוע, אלא "משבא" להנהגה, אולי לניהול האוצר, היו אחרים שנטלו בזרוע.
39. עיין בחזו"א דמאי סי' ב ס"ק ה-ו שדן האם אונס מעכב את הוידוי, ומסקנתו לחומרא, שאפי' לגבי מעשר ראשון אם היה לו ולא קיים מצותו מחמת אונס אינו רשאי להתוודות, ומכאן ראיה לדבריו.
40. ראה לעיל הערה 30.
41. וכפירוש הב"י בדעתו, שהלכה כר"ע שמדאורייתא המעשר רק ללוי, ומשום קנס עזרא הוסיף שגם לכהן. היה מקום לפרש אחרת, שהלכה כראב"ע שמדאורייתא אף לכהן, ובקנס עזרא התחדש שרק לכהן, והקנס בטל; אבל לא מסתבר לפרש כך, משום שהלכה כר"ע מחברו.
42. משנה פאה ח, ב; משנה מעשר שני ה, ט; משנה יבמות ט, ד-ו; משנה יבמות י, א; משנה גיטין ח, ה; תוספתא דמאי ה, כ; תוספתא תרומות א, יב ו-יד; תוספתא מעשר שני ג, יב; משנה יבמות ח, ב; בבלי סוכה נא ע"אא; בבלי גיטין ל ע"ב; ועוד רבים. ולשון הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק נב: "הרבה סוגיות במתני' וגמ' וירושלמי שנותנין ללוי".
43. ולשיטת הירושלמי הנ"ל, שאין קנס עזרא ואין דעה שהמעשר ניתן לכהנים בלבד, כמובן הכל מיושב.
44. בב"י ובכס"מ בהל' מעשר א, ד נאמרו כמה תרוצים, והצד השווה שבהן, שהקנס המקורי אכן בטל אחר ימי עזרא, אבל נשאר בצורה מסוימת עד זמנו של יוחנן כה"ג. תרוצים אלו מוקשים מפיה"מ בסוף מע"ש: "העביר הודית המעשר... והם היו באותו הזמן נותנים אותו לכהנים, וזה בגזרת בי"ד של עזרא הסופר... שלא ינתן להם מעשר אלא ינתן לכהנים", וכ"כ החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ג, ולגבי תרוצו עיין לעיל הערה 30 על דעת הירושלמי בקנס).
45. אגב, הרמב"ם מייחס את המעשה לא ליוחנן כה"ג עצמו אלא לבית הדין הגדול בזמנו. בדומה לזה גם בהל' חנוכה ג, א " וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים... והעמידו מלך מן הכהנים...ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור", וראה מש"כ במאמר 'שו"ת בית חשמונאי' הנ"ל הערה 1, עמ' 46.
46. כיו"ב כתב הראיה קוק, בשו"ת משפט כהן סי' נו "דלא נהג קנס עזרא כי אם כל זמן שהלויים לא יבואו לא"י, אבל אם יבואו ודאי לא ינעלו הדלת בפניהם, דאין לך דבר העומד בפני התשובה, וי"ל דבזמן יוחנן כה"ג לא באו, ועל כן היה קנס עזרא נוהג". במקום אחר, בהקדמת הראי"ה קוק לשבת הארץ, (מהדורת מכון התורה והארץ, תשנ"ג), עמ' 122, כתב שמלכתחילה הקנס היה רק לזמן עזרא שהרי הקנס נזכר בין התקנות שבכתב האמנה "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלקינו אל הלשכות לבית האוצר" (נחמיה י, לט), ואמנה זו היתה לאותו דור בלבד, ומה שהמשיכו אחר כך בזה, היה מכח זה שקבלו עליהם את הדבר.
47. יש לישב, שכל דברי הרמב"ם הם ע"פ באורו של הבבלי לביטול הוידוי, אבל לשיטת הירושלמי, שנתן טעמים אחרים לביטול הוידוי, כגון טעמו של ר' יוחנן שהוידוי בטל בגלל עמי הארץ שאינם מפרישים, הרי טעם זה ודאי בתוקף ביחס למשנה במסכת דמאי!
48. אמנם לשון כעין זו מופיעה גם לעיל מיניה במשנה ו "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, כיצד היה ביעור...", אבל לשון 'היה' כנראה משום המעשר השני והביכורים, שאינם אלא בפני הבית, ומשנה ז' דנה בביעור מע"ש אחר החורבן. לעומת זאת הוידוי, לשיטת הרמב"ם עצמו (הל' מע"ש יא, ה), נוהג אף שלא בפני הבית. ולפי מש"כ החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ה) בדעת הרמב"ם, שהוידוי שלא בפני הבית הוא דווקא כשאכל מע"ש כהלכתו בפני הבית, מובן מדוע בזמן המשנה לא היה וידוי גם לדעת הרמב"ם.
49. ראה ברמב"ם מהדו' הר"ש פרנקל במקורות וציונים הל' מע"ש יא, ד.
50. ומכאן מקור לרמב"ם גם לענין זה שהעמידה בעזרה אינה מעכבת. ויש לציין גם למדרש תנחומא כי תבא סי' ב "אדם יש לו עסק אצל המלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון, עד שמגיעין אותו אצל המלך... אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאינה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל, ועמד באמצע השדה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו'", וצ"ב מכמה בחינות, ואכמ"ל.
51. בעקבותיו בפוסקי דורנו, כגון ב'המעשר והתרומה' פ"א סעיף כד.
52. מבחינה זו של תקנת יוחנן כה"ג, אבל נצרכים לכך תנאים נוספים, עיי"ש ס"ק ו, ושם פקפק אם אכן נוהגים היום לתת ללויים בלבד.