וידוי מעשר ויורשי הארץ - חלק ג'

ב. לפי דרשת חז"ל במשניות (מעשר-שני פ"ה משנה טז) השבועה לאבות מתייחסת להמשך הפסוק, דהיינו שה' נשבע שהארץ תהיה חלב ודבש, ואין כאן התייחסות בשבועה על עצם נתינת הארץ כפי שמצויין במקרא בכורים. לפי הסבר זה קריאת הפסוק צריכה להיות באופן זה: "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו: ארץ זבת חלב ודבש". האבות בהקשר זה הם דור באי הארץ בימי יהושע, שאין הגר מתייחס אליהם.

באופן דומה כתב הלחם יהודה (הל' בכורים פ"ד ה"ג ד"ה לכך נלענ"ד) באחד מהסבריו, וכן החסדי דוד (ביכורים פ"א ה"ג ד"ה ומסיים) שציין להסברו הרדב"ז וכתב שהוא "מלתא בטעמא", בלא לבאר את החילוק עצמו. אך בקול הרמ"ז (בכורים פ"א מ"ד ד"ה הגר) הרחיב בביאור הענין עפ"י ההסבר הראשון. שבוידוי מעשר יש הודאה מיוחדת על נתינת הארץ לנו, שהגר מנוע מלאומרה, אף שיש גם הודאה נוספת כללית על קיום השבועה לאבות. לעומת זאת בבכורים ההודאה היא רק על קיום השבועה לאבות שהבטיח להם את הארץ, שהגר יכול לכלול את עצמו בתוכה.17 

באופן דומה ביאר מראה הפנים (בכורים פ"א ה"ד ד"ה הלכה כר' יהודה), אך הוא תולה זאת בשוני בין משמעות של המלה ל"אבותינו" האמורה במקרא בכורים, למשמעות המלה "לאבותינו" שבוידוי מעשר. במקרא בכורים נאמר: "כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו", וכוונתו לשבועה לאברהם אבינו, שהגר נכלל בתוכה כפי שביאר הירושלמי (בכורים פ"א ה"ד). אולם בוידוי מעשר נאמר: "לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו", וכוונתו לשבועה לדור הנכנסים לארץ, שיקבלו "ארץ זבת חלב ודבש". וכיוון שדור הנכנסים לארץ אינם מוגדרים כאבותיו של הגר, הוא מנוע מלומר פסוק זה, וממילא אין הוא יכול להתוודות על מעשרותיו. 18

בין זכאות בקרקע לזכאות בארץ

א. בשו"ת שבות יעקב חלק ג סימן טו, ביאר באופן שונה את ההבדל בין מקרא בכורים לוידוי מעשרות. לדעתו לא כל הפסוקים שבמקרא בכורים ובוידוי מעשר צריכים להתאים למצבו האישי של המצווה לאומרם. אולם קיימים פסוקים במקרא בכורים המבטאים את מצבו האישי של מביא הבכורים, וכן בוידוי מעשר המבטאים את מצבו האישי של המתוודה על המעשר. לפיכך אם במצבו הוא אינו תואם את האמור באותם פסוקים הוא אינו יכול לאומרם. 

במקרא בכורים הפסוק שמבטא את מצבו האישי של מביא הבכורים הוא: "ועתה הבאתי מראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" - פסוק זה מתייחס לקרקע שבבעלות מביא הבכורים ולא לחלק שיש לו בארץ ישראל. לפיכך די בכך שלאדם שמביא את הבכורים תהיה קרקע בבעלותו, בכדי לומר: "ועתה הנה הבאתי מראשית כל פרי האדמה אשר נתת לי ה'", כיוון שפסוק זה אכן תואם למצבו האישי של מביאי הבכורים. 

אמנם קיימים במקרא בכורים פסוקים נוספים המציינים את העובדה שהקב"ה הנחיל לעם ישראל את הארץ, אך אין מניעה מכך שהגר יאמר אותם, משום שהם דברי שבח והודאה כלליים לרבש"ע על ירושת הארץ, ואינם באים לבטא את מצבו האישי של מביא הבכורים. 

לעומת זאת בוידוי מעשר הפסוק המבטא את מצבו האישי של המתוודה הוא "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו". פסוק זה יכול לומר רק בן למשפחה שקיבלה חלק בארץ, אף אם הוא עצמו לא קיבל בפועל חלק בארץ, אך גר אינו יכול לומר פסוק זה, משום שאין שם התייחסות לקרקע פרטית הנמצאת בבעלותו.

בין לשון תפילה ללשון שבח  

רבי אפרים הכהן בשו"ת שער אפרים (סי' יד ד"ה תשובה) ביאר באופן אחר את החילוק בין מקרא בכורים לוידוי מעשר:

כי שם בוידוי מעשר נאמר כאשר נשבעת לאבותינו בענין התפילה שמתפלל אחר הוידוי, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו' "ואם הוא גר אינו מן הראוי שישקר בתפילתו, לומר השקיפה וג' כאשר נשבעת לאבותינו, וכמ"ש בגמ' דיומא גבי אנשי כנסת הגדולה שהדור שלפניהם... לא רצו לכזב בתפילתן, והוא הדין גבי התפילה אחר הוידוי שאומר השקיפה. ולאפוקי גבי וידוי דבכורים לא נזכר שם שום תפילה רק שמתוודה ומספר בשבחו של מקום מה שעשה הניסים וכו'

אולם רבי יהודה עייאש בספרו לחם יהודה (הל' בכורים פ"ד ה"ג ד"ה וראיתי) דחה חילוק זה וכתב:

ואחר המחילה מעפר כפות רגליו, אין חילוק זה עולה על הדעת דהיאך מצא ידיו ורגליו לומר דמקרא בכורים שהוא כתוב בתורה אין הלשון מדוקדק כמו וידוי, הא ודאי בדותא היא דמה שהוא כתוב בתורה אין חילוק בין דרך תפילה לדרך שבח דהא ודאי דגר מביא בכורים וקורא הוא מדאורייתא...19

אך במרכבת המשנה (הוצאת פלדהיים) על הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יז ביאר הבחנה זו באופן אחר. לפיו, במקרא בכורים כיוון שיש לאומרו דוקא בלשון הקודש, לפיכך המלה "לאבותינו" מתפרשת כהבנתה בלשון הקדש שהיא לשון אדנות, שניתנת גם להתפרש על אבות האומה. לעומת זאת בוידוי מעשר שניתן לאומרו בכל לשון, המלה "לאבותינו" מתפרשת כמו בשאר הלשונות, ביחס לאבותיו מולידיו20. 

ירושת הארץ בעבר וירושת הארץ בעתיד

המהר"ם בן חביב, בכפות תמרים (סוכה לח ע"א ד"ה ואגב עיוני) כתב שההבחנה ביניהם הוא שבמקרא בכורים נאמרה ירושת הארץ בלשון עתיד, ולעתיד לבוא ייטלו גם הגרים חלק בארץ (יחזקאל מז, כב-כג), ובוידוי מעשר ירושת הארץ היא בלשון עבר, ובעבר לא נטלו הגרים בירושת הארץ, מאחר והיא התחלקה רק ליוצאי מצרים. 

הכפות תמרים מתייחס לכך שגם במקרא בכורים נאמר בפסוקים נתינה בלשון עבר, אך כונתם לאדמה שאדם קנה בכספו, אבל לא לאדמה שניתנה לאבות, "וזה אינו יכול לומר הגר כיוון שלא נטל חלק בארץ בירושה ראשונה". לפיו, האמור בפס' "אבותינו", אינו מתייחס רק לאברהם אבינו כי אם גם על יצחק ויעקב. 

כך גם כתב הלחם יהודה (שם לכך נלענ"ד) כאחד משני ההבחנות שיש לדעתו בין מקרא בכורים לוידוי מעשר. אולם הערוך לנר (מכות יט ע"א ד"ה שם כיוון) דחה הסבר זה:

ומה שרצה הכפות תמרים לתרץ דשאני בכורים שאינו אומר שכבר נתן אלא אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ולעתיד יקבלו הגרים - לענ"ד אכתי אינו מספיק שהרי אמר גם כן אשר נתת לי ה' שהוא לשון עבר. 

הוא לא קיבל שאותם פסוקים המדברים על נתינה בלשון עבר משמעותם על נתינה במובן הקנין הכספי. כיוון שלדעתו כל התייחסות על שרש "נתן" ביחס לארץ ישראל מתייחסת לירושת הארץ. 

התוס' אנשי שם (בכורים פ"א מ"ד ד"ה מביא) מחלק באופן דומה,21 אך דחה חילוק זה, לאור דברי הרע"ב (בכורים פ"א מ"ה ד"ה שאין) שאשה אינה יכולה לקרוא מקרא בכורים משום "שלא נתחלקה הארץ לנקבות", ומכאן שגם מקרא בכורים מותנה בירושת הארץ.22

אמנם בחידושי הגר"ח הלוי על הש"ס (סטנסיל) סי' רצא, הקשה על הסבר זה, משום שלדעתו הלכה זו שגרים יטלו בעתיד בארץ, נאמרה רק בנוגע לשאר ארצות, שיוסיפו מישראל על ארץ ז' עמים: "דאי אפשר לומר דגרים יטלו חלק בארץ ז' עמים דהא גזיה"כ מפורשת בתורה "לשמות מטות אבותם" דגרים אינם נוטלים חלק בארץ ולא נלמדה רק לשעה בחלוקת יהושע) אבל לא בארץ שנשבע לאבותינו....".

גם הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה או"ח ב סי' קיג, דחה את חילוקו של הכפות תמרים בין ירושת הארץ המוזכרת בלשון עתיד שבמקרא בכורים לבין זו המוזכרת בלשון עבר בוידוי מעשר. ראייתו היא מכך שחכמינו לא קבלו חילוק זה, שאם כן, הכהנים והלויים היו יכולים לקרוא מקרא בכורים גם בלא הטעם שיש להם ערי מגרש, שהרי במקרא בכורים נאמרה הירושה בלשון עתיד ולעתיד לבוא גם הכהנים יטלו חלק בירושת הארץ.23 

ירושת הארץ בקנין הגר וירושת הארץ בחלוקתה לישראל  

לדעת הרב משה פיינשטיין (שם) אמירת הפסוק "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו" אפשרית על ידי הגר, משום שבעת שהוא קונה שדה בארץ-ישראל הוא זוכה בה לא רק כקנין ממוני אלא היא נחשבת לו כירושה מכח ההבטחה לאברהם אבינו שהגר הוא אחד מבניו. דבר זה הוא מדייק מהאמור בגמ' בגיטין מז ע"א, בדברי רבה שדרש מהפסוק: "כי לי הארץ - לי קדושת הארץ", ש"אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר". לפיו, הרמב"ם "מדייק מלשון אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר ולא אמר סתם אין קנין להפקיע ממעשר, שרק לעכו"ם אין קנין אבל אם היה מציאות לאחד שאינו עכו"ם שבקנינו יפקיע ממעשר היה לו קנין אף שהיה נפקע ממעשר ע"י קנינו...".

ההשלכה שיש להבנה זו היא שגר שקונה קרקע בא"י הוא מפקיע את כח הבעלים הישראלים בה ומכח בעלות זו התחייבו גידוליה בתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחלוקה. אלא שהגר מחיל עליה חיוב תרומות ומעשרות מכח הזכות שהובטחה הארץ לאברהם ולבניו. מכח אותה קדושת הארץ שנעשתה בקנין הגר,קורא הגר מקרא בכורים, שאם לא כן אלא הוא היה בה מכח חיוב הבאת הבכורים על אותה קרקע כבר מעת הכניסה לארץ, היה הגר רק מביא אבל לא קורא מאחר ולא יכול לומר "לתת לנו", כי לא קבל חלק בירושת הארץ. 

לפי הרב פיינשטיין, בזה גם נעוץ ההבדל בין מקרא בכורים לביעור מעשר. בוידוי מעשר לא הוזכרה הנתינה לגרים מכח השבועה לאברהם אבינו אלא ההתייחסות לנתינה בעת כניסתם לארץ, דבר שאין הגר יכול לאומרו. 

הסבר זה מבאר מדוע הכהנים לא היו יכולים לקרוא מקרא בכורים אילולא העובדה ש"יש להם ערי מגרש", כיוון שבשונה מן הגרים, קנין הקרקע על ידם אינו יוצר שינוי מהותי בקדושת הארץ לענין חיוב תרומות ומעשרות ובכורים. היות ובעצם הם אמורים לקבל חלק בארץ כמו שאר ישראל, "ורק כדי שיהיו מובדלין לעבודת ה' נלקח מהם חלקם בארץ וניתן לכל ישראל כדאיתא ברמב"ם סוף הלכות שמיטה, ונמצא דכשיקנו מישראל הרי נמי לא יפקיעו אף מהמתנה לבניו ממש שהרי גם הם בניו ממש, ויהיה החיוב בכורים רק מצד הראשון לכן לא היה להן לקרות מצד קנינם".24 

בין ירושה בזכות אבות לירושה מכח מצוות הכיבוש

בחידושי הגר"ח הלוי על הש"ס (סטנסיל) עמ' רצא כותב שההבחנה בין מקרא בכורים לוידוי מעשר נובעת מכך שהזכות להיות שותף לחלוקת הארץ מצריכה שני תנאים: 

א. ירושה מזכות אבות - "שהנוטל יטול בזכיית אברהם ומהלכה של "ארץ ישראל מוחזקת בידינו מאבותינו", שנתנה לאברהם ולזרעו אחריו בדין ירושה היא מאבותינו, ומגזירת הכתוב: "לך אתננה ולזרעך". 

ב. שותפות במצוות כיבוש הארץ - "למעשה ירושה וישיבה וזכיית ישראל על ידם. והיינו שהנוטל חלק בארץ יטול על ידי ירושה וישיבה דמהוות חלות שם מיוחדת, והלכה בפני עצמה". 

הוא מנמק את דבריו על פי ההלכות הקשורות לחלוקת הארץ ולכיבושה עם המשמעות שיש לכך על חיוב המצוות התלויות בה:

"דאף שארץ ישראל הייתה של ישראל עוד מימי אברהם לכל דיניה, והייתה ממון ישראל בקנינם מהלכה של מוחזקת בידינו מאבותינו - מ"מ לא נתקדשה ולא נעשית ארץ ישראל לענין מצוות התלויות בארץ עד שנכבשה על ידי יהושע ונתקיימה בה חלות של ירושה וישיבה. ומזה מוכח דלמרות העובדה שזכיית ישראל בארץ נשלמה ונגמרה עוד מימי אברהם, בכל זאת נאמרה הלכה של כיבוש ומעשה המקדש, דישראל זוכים בה על ידי ירושה וישיבה. והן הן המקדשות את הארץ ועושות אותה לארץ ישראל. והלכה של ירושה וישיבה נאמרה בגזירת הכתוב של "כל מקום אשר תדרוך כף רגלך...", ובגזירת הכתוב של "וירשתם אותה וישבתם בה", ועיקרה של קדושת הארץ ילפינן מפרשיות אלו".

לפיו, העדר אחד משני תנאים אלו מפקיעה מאדם מישראל את הזכות לקבל נחלה בארץ. אלא שבין אלו שלא נטלו חלק בארץ, לא אצל כולם הדבר נובע מאותה הסיבה, כדברי הגר"ח: "ישנם כאלו שלא נטלו חלק משום דלא ירשו את הארץ מאברהם, ולא נכנסו לכלל הבטחת הקב"ה "לך אתננה ולזרעך", ולכלל ההלכה של "ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו" וישנם כאלו דאף דשייכי לזכות אברהם וזרעו, ולהלכה של "מוחזקת", מכל מקום אינם נוטלים חלק בארץ, משום דמופקעים המה ממצות וקיום ירושה וישיבה המקדשות את הארץ". 

לדעתו החיסרון בגרים הוא דוקא משום שנתמעטו מההבטחה והשבועה לאברהם אבינו שלדעת הגר"ח נאמרה דוקא לזרעו ממש כשהוא מדייק זאת מהפסוק: "לשמות מטות אבותם ינחלו", מפסוק זה למדים: "שנטילת חלק בארץ תלויה בזכות ישראל בארץ עפ"י דין "מוחזקת בידינו מאבותינו", וגרים דאינם נכנסים לכלל זכיה זו משום שאינם מזרעו של אברהם ממש, הופקעו מנטילת חלק בארץ". 

מאידך בחלק השני של ירושת הארץ שהוא "וירשתם אותה וישבתם בה" אין הבדל בין ישראלים רגילים לגרים שהיו בזמן כיבוש הארץ שהרי גם מצווים במצוות "והורשתם אותה וישבתם בה", "וגם על ידי כבוש וחזקת גרים בארץ ישראל [היא] מתקדשת לכל דבר, דהא בני כיבוש נינהו ודינם שווה לדין כל ישראל".

מחדש הגר"ח הלוי שאילולא הציווי המיוחד שבחלוקת הארץ "לשמות מטות אבותם ינחלו", אף הגרים היו זכאים להיות שותפים בחלוקת הארץ. כלומר, "אם היינו דנים רק מבחינת ירושה וישיבה היו גרים נוטלים חלק בארץ, דלא גריעי בנידון זה מישראל. אלא דגר הופקע מדין "ירושה היא מאבותינו" וזכות "מוחזקת" מאברהם עפ"י גזירת הכתוב "לך אתננה ולזרעך" דהא אינו מזרע אברהם, ואינו בכלל זכיית ישראל עפ"י ההלכה של "מוחזקת", ולפיכך אינו נוטל חלק בארץ אבל בנוגע לטעמא של "ירושה וישיבה" דין הגר כדין כל אדם מישראל דישנו ונצטווה בירושה ועל ידי כיבושו חזקתו או ישיבתו ארץ ישראל מתקדשת". 

כאן מתבטא לדעתו ההבדל בין מקרא בכורים לוידוי מעשר: 

דבוידוי מעשר הרי ילפינן עיכובא דנטילת חלק מקרא "אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו", כמבואר במס' מעשר שני פ"ה מי"ג מי"ד כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים וכו' ואם כן אנו דנים על דין ירושה מאברהם ע"י שבועת הקב"ה והבטחתו "לך אתננה ולזרעך" עפ"י ההלכה של "מוחזקת היא בידינו מאבותינו"... וגרים ליתנייהו דאינם מזרעו של אברהם ממש... וגרים אינם מתוודים... וגרים אינם נכנסים בכלל ההבטחה וזכייה זו. מה שאין כן בבכורים, הרי ילפינן עיכובא דנטילת חלק לענין קריאת מקרא "אשר נתת לי" כמבואר במס' בכורים (פ"א מ"ד), האפוטרופין והעבד והשליח והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין שאינם יכולים לומר "אשר נתת לי ה', ואם כן אין אנו דנים על ירושה מאברהם ודין מוחזקת אלא על עצם זכיית הארץ "אשר נתת לי" דהיינו על ידי מעשה ירושה וישיבה, ע"י כיבוש או חזקה ובנוגע לזכייה וחלות זו גרים איתנייהו ונשים ליתנייהו... ועל כן דינם להיפך דנשים איתמעיטו מקריאה וגרים איתרבי, וכמו שכתבנו.

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'