ביעור מעשר ווידוי מעשר בתרגום אונקלוס - חלק א' | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

"פרשגן" הוא חיבור בכתיבה שתכליתו להעמיד לקורא ביאור רציף לתרגום אונקלוס לתורה. דוגמאות ממנו נתפרסמו בעשור האחרון בבמות שונות וביניהן בדפי "שבת בשבתו" במשך כמה שנים.1

לצד ניפוי ובירור נוסחי התרגום ובהשוואה לנוסחי התאג' - נבדקות סטיות תרגומיות לאורך כל התורה ופיתרונן מוגש לקורא בהסתמך על מיטב מפרשי וחוקרי ת"א.

מלאכת הביאור כוללת השוואת התרגומים הארמיים עם ת"א,2 בדיקת זיקתם של גדולי פרשנינו לתרגום וכן בסיוע פרויקט השו"ת שבבר אילן - נכללים ב"פרשגן" גם הסתמכויות הלכתיות המיוסדות על ת"א, כמותן פזורות למאות במרחבי ספרות הפסיקה.

וזאת למודעי: בדפוסים מצויים קיימים מאות שיבושים בת"א. המהדורה המדעית המוסמכת היא זו של אלכסנדר שפרבר ועליה מבוסס ה"פרשגן".3 מהדורתו המיוסדת על בדיקת יותר מעשרים כתבי יד אשכנזים ספרדים ותימנים ועל דפוסים ראשונים המצטיינים בדיוקם, נחשבת למהימנה שבמהדורות וחשיבותה הרבה היא גם בתיעוד חילופי נוסחים (ח"נ). כמהדורות טובות המצויות בשוק יש לציין את "תורת חיים" של מוסד הרב קוק שבה נבדק נוסח ת"א ע"י הרב יוסף קאפח ז"ל וכן את מהדורת י' חסיד, "התאג' הגדול כתר תורה", ירושלים תש"ל (עם מבוא למהדורה [בכרך ה], מאת הרב יוסף קאפח). אע"פ שמהדורות אלה משקפות מסורות תימן של ת"א ופעמים הן שונות ממסורות שהיו לנגד עיני גדולי אשכנז וספרד, אלה מהדורות נקיות משגיאות שלא כדפוסים מצויים ואכמ"ל.

מן הראוי להזכיר שתרגום אונקלוס שונה מתרגומי ארץ ישראל בשתיים: בלשונו ובאופיו התרגומי, ושני אלה מקילים על הקריאה בו:

אצל התרגומים הארצישראליים (כגון התרגומים המופיעים בחומשים תחת השמות "יונתן בן עוזיאל", ו"תרגום ירושלמי" וכן ת"נ ות"ג) שגורה הארמית הגלילית הפחות מוכרת. זוהי הארמית של התלמוד הירושלמי או גם של מדרשי בראשית רבה או ויקרא רבה. כנגדם הארמית שבת"א קרובה לארמית הבבלית המוכרת מן התלמוד הבבלי.

בנוסף, ת"א נחשב כתרגום מילולי-פשטני: "מילולי" רוצה לומר תרגום מלה במלה ללא תוספות ו"פשטני" - תרגום המוסר את רוח הפסוק כפשוטו מבלי להוסיף מדרשים. בכך שונה אופיו מתרגומי ארץ ישראל המוגדרים כתרגומים מדרשיים-חפשיים: אלה תרגומים המשופעים בחומר רב שאינו מצוי בשפת המקור הכוללים לא פעם תוספות מדרשיות שאין להם אחיזה בכתוב.

דווקא מחמת אופיים המדרשי של תרגומי ארץ ישראל קל לזהות את מגמתם הפרשנית, שהרי הקורא מבחין בנקל בתוספות ובשינויים מלשון הכתוב. כנגד זאת תרגומו ה"תמים" של אונקלוס מכיוון שאין בו שינויים בולטים, מחייב עיון מדוקדק בכל תיבה תוך השוואת תרגומו על אתר עם מקומות אחרים בתורה.4

הקטע שלפנינו כולל את ה"פרשגן" לפסוקי ביעור מעשרות (דברים יד, כח-כט) ווידוי מעשרות (שם, כו יב-טו). פרשני ת"א שבדרך כלל אינם ידועים, הוזכרו בהערות בפירוט ביבליוגרפי מלא.

דברים יד, כח

מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא וְהִנַּחְתָּ בשעריך - מִסּוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵּיק יָת כָּל מַעֲסַר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָךְ

הַנָּחַת חפץ למשמרת מתורגמת בלשון הַצְנָעָה כמבואר בפסוק "ואת כל הָעדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת" (שמ' טז כג) "אַצְנַעוּ לְכוֹן". הואיל וכאן דרשו "והנחת בשעריך, אם אין שם עני הניחו באוצר" (ספרי דברים, קט) תרגם גם בזה "וְהִנַּחְתָּ בשעריך" - "וְתַצְנַע בְּקִרְוָךְ", לשון הצנעה.5

אבל בפרשת ביכורים תרגם הַנָּחָה כהורדה: "וְהִנִּיחוֹ לפני מזבח ה' אלהיך" (דב' כו, ד) "וְיַחֲתִינֵּיהּ קֳדָם מַדְבְּחָא", עיין שם בטעם הדבר.

דברים יד, כט

ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה יָדְךָ אשר תעשה - וְיֵיתֵי לֵיוָאָה אֲרֵי לֵית לֵיהּ חוּלַק וְאַחְסָנָא עִמָּךְ וְגִיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא דִּבְקִרְוָךְ וְיֵיכְלוּן וְיִסְבְּעוּן בְּדִיל דִּיבָרְכִינָּךְ ה' אֱלָהָךְ בְּכָל עוּבָדֵי יְדָךְ דְתַעֲבֵיד

אף על פי שהשמות אֲחֻזָּה ונַחֲלָה נגזרים משורשים שונים - אחוזה משורש "אחז" ונחלה מ"נחל" - שניהם מתורגמים בשם משותף אַחְסְנָא: אֲחֻזָּה כגון "תנה לנו אֲחֻזָּה בתוך אחי אבינו" (במ' כז, ד) "הַב לַנָא אַחְסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּנָא". נַחֲלָה כבפסוקנו "חלק ונחלה" - "חוּלַק וְאַחְסָנָא", "ונתתם את נחלתו לאחיו" (במ' כז ט) - "וְתִתְּנוּן יָת אַחְסָנְתֵּיהּ לַאֲחוֹהִי" וכן בכל מקום.

מדוע מתורגמים אֲחֻזָּה ונַחֲלָה בשם המשותף אַחְסְנָא? שכן העברית מתארת את הסיבה לקניין הקרקע; פעמים שהיא נקנית מאחר והקונה אוחז בה ולפעמים היא באה מכח ירושה, וזהו אֲחֻזָּה או נַחֲלָה. אבל הארמית מבטאת את האופן של תפיסת הקרקע המחייב "קניין חזקה" שהיא ההתגברות והתחזקות על הקרקע. רעיון זה מובע בשם אַחְסְנָא מפועל "חסן", לשון חוזק, דוגמת "וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב ט) וכן בארמית המקראית "בִּתְקָף חִסְנִי" (דני' ד כז). מטעם זה כל אֲחֻזָּה מתורגם אַחְסְנָא זולת הצירוף "אֲחֻזַּת נחלה" (במ' כז ז) שתרגומו "אֲחוּדַּת אַחְסָנָא" כדי שלא לכפול לשון אַחְסְנָא. על פי רעיון זה נתחדש בלשון חז"ל המושג קניין חֲזָקָה לציון בעלות על קרקע כגון "נעל וגדר ופרץ... הרי זו חזקה" (משנה, בבא בתרא ג, ג).

וכן באמצעות הארמית מובן היטב הצירוף אֲחֻזַּת עוֹלָם שמשמעו קניין לצמיתות: התרגום בלשון חוסן כגון "ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אֲחֻזַּת עולם" (בר' מח ד) "אַחְסָנַת עֲלָם", מלמד על קניין שאינו ניתן לשבירה.

דברים כו, יב

כי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר את כל מַעְשַׂר תבואתך בשנה הַשְּׁלִישִׁת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו - אֲרֵי תְשֵׁיצֵי לְעַסָרָא יָת כָּל מַעְסַר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא שְׁנַת מַעְסְרָא וְתִתֵּין לְלֵיוָאָה לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא וְיֵיכְלוּן בְּקִרְוָךְ וְיִסְבְּעוּן

א. "כי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר" מתורגם "אֲרֵי תְשֵׁיצֵי לְעַסָרָא" בפועל "שצה" כמו שתרגם גם "ויכל משה את המלאכה" (שמ' מ, לג) "וְשֵׁיצִי משֶׁה", "כאשר כִּלָּה לדבר אל אברהם" (בר' יח, לג) "כַּד שֵׁיצִי לְמַלָּלָא". אבל בתרגומים מן הגניזה וכן בת"נ תרגמו "ארום תשלמון למעשרה", בפועל "שלים". מדוע לא תרגם אונקלוס כמותם והרי הוא עצמו תרגם "כַּלּוּ מעשיכם" (שמ' ה, יג) "אַשְׁלִימוּ עֲבִידַתְכוֹן", "מדוע לא כִלִּיתֶם חָקְכֶם" (שם שם יד) "מָדֵין לָא אַשְׁלֵימְתּוּן"?

לשון אחר, פועל כִּלָּה (פִּעֵל) או כָּלָה (פָּעַל) במשמע נִגְמַר, תַּם, אָפַס מתורגם באונקלוס "שצה" אבל גם "שלים", מהו הכלל בדבר? לדעת "נפש הגר" ההבחנה היא תחבירית:6

"שֵׁיצִי" מתרגם על הפועֵל שכלה וגמר פעולתו: "ויכל אלהים" (בר' ב, ב) "וְשֵׁיצִי ה'". שְׁלִים מתרגם על גמר הדבר כמו "ויכלו המים מן החמת" (בר' כא טו) "וּשְׁלִימוּ מַיָּא".

כלומר "כלה" המתייחס למושא מתורגם "שלים" כמו "ויכלו המים מן החמת" (בר' כא, טו) "וּשְׁלִימוּ מַיָּא". לכן גם "וַיִּתּם הכסף מארץ מצרים" (בר' מז, טו) המוסב למושא (הכסף) מתורגם "וּשְׁלִים כַּסְפָּא" וכמוהו "כי אָפֵס כסף" (שם) "אֲרֵי שְׁלִים כַּסְפָּא". אבל "כלה" המוסב לנושא ("הַפּוֹעֵל") מתורגם "שצה" וזהו "ויכל אלהים ביום השביעי" - "וְשֵׁיצִי ה' בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה". גם כאן "כי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר" מוסב לפּוֹעֵל, לכן תרגם "אֲרֵי תְשֵׁיצֵי לְעַסָרָא" בפועל "שצה" לנושא, הקב"ה.7

ב. אונקלוס תרגם "בשנה הַשְּׁלִישִׁת שנת המעשר" "בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא שְׁנַת מַעְסְרָא", בתרגום מילולי כדרכו. אבל תרגומי ארץ ישראל הנוטים להרחבות מדרשיות הוסיפו "בשנה הַשְּׁלִישִׁת" "בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא דִשְׁמִיטֵיתָא", השנה השלישית לשמיטה (יוב"ע), או גם "בְּשַׁתָּה תְלִיתֵיָיה דְהִיא מַעְשַׂר מִסְכֵּינַיָיה" בשנה השלישית שהיא מעשר עני (תרגומי גניזה ות"נ).

ומכל מקום לא ברור טעם החילוף שָׁנָה/שַׁתָּא שבת"א: "בשנה הַשְּׁלִישִׁת" - "בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא" אבל "שנת המעשר" - "שְׁנַת מַעְסְרָא". לכן הגיה "מרפא לשון" גם בשני "שַׁתָּא דְּמַעְסְרָא".8

דברים כו, יג

ואמרת לפני ה' אלהיך בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי - וְתֵימַר קֳדָם ה' אֱלָהָךְ פַּלֵּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְסְרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהַבְתֵּיהּ לְלֵיוָאָה וּלְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא כְּכָל פִּקּוֹדָךְ דְּפַקֵּידְתָּנִי לָא עֲבַרִית מִפִּקּוֹדָךְ וְלָא אִתְנְשִׁיתִי

א. כתב רד"ק: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דב' יג, ו), בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ, וכל הדומים להם - ענין הכרתה והסרה".9 והנה בפסוקים אלה תרגם אונקלוס בפועל "פלה": "ובערת הרע מקרבך" - "וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ", "בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ מן הבית" - "פַּלֵּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְסְרָא מִן בֵּיתָא". כנגד זאת "כי אם יהיה לְבָעֵר קָיִן" (במ' כד כב) שגם הוא "ענין הכרתה והסרה" תרגם "אֲרֵי אִם יְהֵי לְשֵׁיצָאָה שַׁלְמָאָה", בפועל "שצה".

וקשה, מאחר שפועל "שצה" עניינו כליון והכרתה [כמו: "עד כַּלּתוֹ אתְךָ מעל האדמה" (דב' כח, כא) "עַד דִּישֵׁיצֵי יָתָךְ"], מדוע לא תרגם גם " וּבִעַרְתָּ הָרָע" או "בִּעַרְתִּי הַקּדֶש" בפועל "שצה" כמו שתרגם "לְבָעֵר קָיִן"? יתר על כן, שמושו בפועל "פלה" נראה כתרגום שאינו ממין העניין שהרי שורש פל"ה מביע את רעיון ההפרשה והבדלה בלבד [השווה: "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמ' יא ז) - "דְּיַפְרֵישׁ ה''] אבל אינו מספק את הוראת ההכרתה המשתמעת מפועל "שצה"?

התשובה היא שהפסוק "לְבָעֵר קָיִן" מביע את רעיון הכילוי בלבד ולכן תרגם בו "שצה". כנגד זאת "ובערת הרע מקרבך והנשארים..." (דב' יט, יט-כ) מביע רעיון כפול: כילוי הדבר ("הרע") והישרדות מה שסביבו ("הנשארים"). לכן להבעת שני הרכיבים - איבוד חלק מתוך שארית מתקיימת - ביכר אונקלוס לתרגם באמצעות פל"ה, שהוראתו היסודית, הפרדה והבדלה, מספקת את שניהם אף כי בדוחק. וכן כאן: "בערתי הקדש מן הבית" מדבר על כילוי הקודש והשארת החולין, על כן תרגם גם כאן "פַּלֵּיתִי", הבדלתי והפרשתי.10

ומה שתרגם בפסוק הבא "ולא בערתי ממנו בטמא" - "וְלָא חַלֵּיפִית מִנֵּיהּ בִּמְסָאַב" יתבאר שם.

ב. "בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ" מתורגם "פַּלֵּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְסְרָא". לכאורה התוספת מַעְסְרָא באה ללמד שמדובר במעשר שני שהוא קודש בניגוד למעשר ראשון שהוא חולין. ואולם תוספת זו הנראית מיותרת, סותרת להלכה שהרי חז"ל פירשו "בערתי הקדש מן הבית - זה מעשר שני ונטע רבעי" (ספרי דברים שג, מעשר שני ה י) ואם כן מדוע לא הזכיר גם נטע רבעי? מטעם זה סבר "נתינה לגר" למחוק מַעְסְרָא.11 בדוחק יש לומר שהמתרגם הזכיר מעשר שני בלבד "שעיקר הוידוי במעשר הוא" (רמב"ם הל' מעשר שני יא, יד).12 מטעם זה יצא "מרפא לשון" נגד הנוסחים שגרסו "פַּלֵּיתִי מַעְשַׂר קוּדְשָׁא", בהיפוך הסדר. וכתב שאין לזוז מנוסח "פַּלֵּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְסְרָא" כי "סתם קודש הוא מעשר שני, ושם מַעְסְרָא הוא תוספת לפרש אותו... לכך הקדימו שיהיה הוא העיקר ולא טפל".

למעבר לחלק ב'