שנת מעשר עני- רווחה, חסד וצמיחה כלכלית

שנת תשס"ד היא שנת מעשר עני, בשנה זו בנוסף על מתנות עניים וצדקה הקבועות יש לתת עוד מעשר עני מהיבול החקלאי. הנתינה היא עשירית מהתוצרת החקלאית, משמעות הדבר בחקלאות המצליחה היא, הפרשה של אלפי שקלים (עשרות אלפים, ולעיתים גם מאות אלפים). מאידך, יתכן ומבין המחויבים בנתינה ישנם כאלה הנמצאים במצב כלכלי קשה ובקושי מצליחים להתקיים, ועבורם נתינת מעשר עני יכולה להיות מתנה קשה.

בשל המציאות החברתית- כלכלית- לאומית הקיימת במדינת ישראל, נערכו בשנה האחרונה מספר כינוסים שזכו לתמיכה ולליווי תקשורתי מסיבי (קיסריה, שדרות), בהם דנו בסוגיית החברה הישראלית, במעמד הקשה של המשק מחד, ובשכבות החלשות והתמודדתן עם המציאות הכלכלית הקשה בה נתונה כלכלת המדינה בשנים האחרונות. בדיונים הציבוריים לא נשמעה התייחסות תורנית והלכתית, לשאלות הקשות שמדינת ישראל, כמדינה וכחברה מתלבטת בהם. בו בזמן שלהתמודדות עם העוני, עם סגירת פערים בין עניים ועשירים יש התייחסות רבה ועמוקה במקרא ובחז"ל, עם ישראל הוא עם של חסד וצדקה והם יסוד החברה היהודית מאז ומתמיד. אלא שיש צורך לתרגם את האמור במקורות למציאות הקונקרטית הקיימת, ובעצם כמו בכל תחום הלכתי אחר.

מכון התורה והארץ מקיים מדי שנה, בט"ו בשבט או בימים הסמוכים לו, ובמשך כחמש עשרה שנה, כנס שנתי העוסק בסוגיות שונות הקשורות למצוות התלויות בארץ. בשנה זו שנת מעשר עני, הרחבנו את העיסוק הרבה מעבר לעיון ממוקד בסוגיות הקשורות למעשר עני, וכותרת הכנס היתה: תשס"ד - שנת מעשר עני- רווחה, חסד וצמיחה כלכלית. דיינים, רבני ערים ויישובים, רבני מכון התורה והארץ, שר העבודה והרווחה, מרצים אנשי אקדמיה ואנשי שטח עסקו מזויות שונות בשאלות הקשורות  למעשר עני ולמתנות עניים בכלל, תוך התייחסות למציאות החברתית בדינת ישראל כיום.

שאלות שעלו ונידונו בכנס

כיצד מקיימים כיום את מצות הפרשת מעשר עני במסגרת התיישבות חקלאית? כיצד מחשבים את הסכומים השונים להפרשה, ולמי הם ניתנים? מהם סדרי העדיפות במתן תמיכות ועזרה ממשלתית על פי ההלכה, ובמיוחד כשיש צורך לקצץ ולא ניתן לתת לכל? למערכת הבריאות הנתונה בקשיים, לטיפול בקשישים, למערכת החינוך, לעיירות הפיתוח, למשפחות חד הוריות, להתיישבות, לישיבות ולמוסדות תורה, ועוד ועוד? אדם פרטי שואל את עצמו שאלות דומות אך אחרות. למי לתת צדקה? לעני המחזר בפתח, לפניה טלפונית דחופה למימון ניתוח בחו"ל, לתרום לישיבה הנמצאת על סף קריסה כלכלית, לנפגעי  טרור, לספר תורה ולבנין בית כנסת חדש, או לארגון חסד המחלק מנות אוכל לשבת לנצרכים?

ובכלל, מה היחס שבין חובות הפרט לדאוג לצרכיהם של עניים, לבין חובת הציבור – הקהילה, והמדינה? מתי זו חובה אישית המוטלת על כל אדם לדאוג לכך שלא יהיו עניים בעירו, ומתי יש להשאיר את הטיפול לגופים ציבוריים- מוסדות רווחה, ביטוח לאומי, הסתדרות עובדים וכד'?

האם המדיניות החברתית - כלכלית שנוהגת בה ממשלת ישראל בתקופה האחרונה, קיצוץ בתמיכות שונות, הפרטה וצמצומים, האם זו מדיניות צודקת ונכונה על פי ההלכה? והאם נכונה התפיסה שעל מדינת ישראל להיות מדינת רווחה, ואם כן במה הדבר מתבטא? האם השיטה הנהוגה במדינת ישראל על פיה ניתנים תמיכות ועזרה לעניים לא יוצרת מן "מלכודת עוני", לפיה במצבים מסוימים אדם שיקבל תמיכות וקצבאות אחרות, מקבל ומרויח יותר, לו הוא היה צריך לצאת לעבוד? 

באותו שלב בו החברה הקרובה של העני - הנצרך, מסייעת לאותו עני, או לאדם שפוטר מעבודתו ומצבו הכלכלי מדרדר, מה נדרש לעשות? חז"ל דרשו: "אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו" (כתובות סז ע"ב) - להשאיר את אותו שירד מנכסיו, במעמדו הקודם. מה משמעות הדבר במציאות ימינו? עד כמה נדרש לדאוג למחסורו של אותו עני ומשפחתו?

מאידך, האמנם עטיפתו של אותו עני בתמיכה כלכלית היא הדבר הנצרך, או שיש עדיפות קודמת לעשות כל שניתן, על מנת להחזירו למעגל העבודה? מאיזה שלב מותר לאדם ליטול צדקה מאחרים, מה נדרש ממנו לעשות לפני שהוא מקבל תמיכה מאחרים? מה הדין כשהוא לא רוצה לסייע לעצמו ולנסות למצוא עבודה או שהוא איננו מוכן לקבל כל הצעת עבודה שמציעים לו, אלא הוא מעדיף לקבל תמיכה מאחרים, ממוסדות חסד או דמי אבטלה? האם חייבים לסייע לו?

בחוברת זו (ובחוברות הבאות) מובאים דבריהם של מספר דוברים בכנס. מאמריהם הם על בסיס הרצאותיהם בכנס.