מעשר עני במקום מעשר שני

העניות בישראל

התפיסה הרווחת בעולם לגבי מעמדו של העני - שהוא נחות לעומת החברה; ועל החברה לעזור לו ולהגיש לו סיוע כלכלי. נדיבותו של העשיר מבטאת מעמד גבוה ולא אפשרות כלכלית בלבד. תחושת העשיר היא רגש עליונות - רגשי רחמים על העני שזקוק לו, ראשיתה של הרגשה זו, במחשבה - שהנתינה נועדה לעזור למקבל בלבד. לפי תפיסה זו, העני אינו חלק מהחברה, הוא מנצל אותה, ומהווה לה משא וטורח. גישה כזו מזרימה לעני את התחושה שהוא בשולי החברה, ובעצם אין לו מקום בתוכה.

אולם התורה כותבת על מתנות עניים: "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג כב) - לשון עזיבה ולא נתינה, ללמדנו שהם נוטלים את שלהם, וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה פאה סי' ב'):

להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק משפט חיובי, וזה שקצבה להם התורה הוא ממש חלקם.

העניות אינה אשמתו או גורלו של העני. היא חלק מהמבנה החברתי. נתינת מתנות עניים אינה רק פיתרון לעני אלא גם צורת חיים המקיימת את החברה, להיותה מבוססת על החסד כערך מרכזי של חייה.

מעשר עני דומה לשאר מתנות עניים, ואינו דומה לצדקה. מעשר עני הוא חלקו של העני, וחיוב ההפרשה הוא עשירית בדיוק; בניגוד לצדקה רגילה שאין לה שיעור קבוע, והיא בעיקר נדיבות. העניים נוטלים כביכול מחלקם שלהם, ולכן נאמר "תעזוב" במתנות העניים, ולגבי מעשר עני נאמר "והנחת בשעריך", לשון עזיבה. להורות, שהעניות היא חלק אינטגרלי במבנה החיים והחברה בישראל, כמו הכהונה והלוייה; ומה שהם מקבלים - נוטלים מתוך שלהם. וכיון שכתוב "והנחתו" פסק הרמב"ם (מתנ"ע פ"ו ה"י): "מעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הניה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים על כורחו".

 מפרש הרב קוק (שם סי' ה):

העניות היא ג"כ אחת מתשמישי העולם הדרושה מאד לכלל האדם. ובאשר כל דבר הנצרך אל כלל החברה האנושית, יסדה ההשגחה העליונה שיימצאו יחידים שימלאו את החיסרון - ע"כ גם העניות, אם שקשה מאד להממלאים את החובה הכללית עצמם לסובלה, מ"מ כך הוא משפט הצדק; כי לא יבצר מהכלל כל הדרוש לו, אף אם יעלה ליחידים ברעה רבה, כמס הנפשות של יום מלחמה לטובת הכלל המדיני באופנים צודקים.

היחידים הנבחרים למטרה זו, ממלאים טובה את החברה בכללותה, וכן כתב מרן הרב שם (סי' ב'):

מדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה: הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות... וההוצאה אל הפועל של אהבת הטוב  והחסד, והם באים לצאת לפעלם רק ע"י מציאות העניות. ...עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם.

החברה מתברכת ע"י העוני. אמנם יש יחידים כאלה שממונם חביב עליהם, וקשה להם לשתף בו זרים. כאמור, הם מפתחים רגש עליונות שמתנכר לעוני, ובכך הם מאפשרים לעצמם להמשיך לבסס את מעמדם ע"י טענות שונות: משמעות העוני היא גזרת ה' ללא סיבה, זהו חפץ שמים לנסות את העני להתפרנס בעצמו, ועוד טענות. פולמוס זה אינו חדש, וכך מספרת הגמרא (ב"ב י ע"א) שהשיב ר' עקיבא על שאלת טורנוסרופוס הרשע:

אם א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום.

ע"י הסבר זה עונים הפרשנים על הסתירה שבין הפסוקים: הפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו ד), משמעו שברכת ה' היא שלא יהיה אביון במחנה ישראל. מאידך, הפסוק "כי יהיה בך אביון... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (שם ז-יא), משמעו שיהיה עני, אך אנו מצווים לעזור לו, עד כדי "די מחסורו אשר יחסר לו" (שם ח), "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז ע"א). הפרשנים (שם) מיישבים, שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מובטח שלא יהיה עני ביניהם; אבל כיון שידעה התורה שלא מצוי שיהיה כך, לכן יש כאן ציון על העתיד, שהעניות אינה ענין לעני לעצמו, כי היא מצב החברה. על ידה משתכללת מדת החסד, וזכותה היא שבגלל הדבר הזה "יברכך ה' א-להיך".

הפרשת מעשר עני במקום מעשר שני

הפרשת מעשר עני כמו שאר המתנות, מורה על הכרת השיתוף שיש לנותן עם העני. אמנם מבחינה קניינית התוצרת שייכת למגדל בלבד, אך בשנת המעשר יש לעניים חלק שמעלה את כל התוצרת למדרגת שולחן עניים, שהוא שולחן של חסד ובנין החברה. החסד הוא היסוד הערכי של החברה. החברתיות לא נועדה רק ליצור מסגרת ליחידים כדי לבסס את הפרטיות שלהם: היא אידיאה רעיונית המתיישמת בסגנון החיים החברתי. מחשבת החסד - אהבת כל הבריות שנבראו בצלם אלוקים ‑ מממשת ומחברת את כל היחידים בחברה לאחדות אחת. "כל  ישראל חברים".

מעשר שני מפרישים בשנים: א' ב' ד' ה' לשמיטה, ומעשר עני בשנים: ג' ו' לשמיטה. וקשה להבין: כיצד מעשר עני מהווה תחליף למעשר שני? מעשר שני נאכל בירושלים בטהרתה ובקדושתה של העיר, בחברת הכהנים ותלמידי החכמים. איך מעשר עני ממלא את כל היתרונות האלו בשנים שהוא מופרש?

לגבי מעשר שני, נאמר: "ואכלת לפני ה' א-להיך... למען תלמד ליראה את ה' א‑להיך כל הימים". הייעוד של מעשר שני הוא לאוכלו בירושלים, בשכנות עם הכהנים ותלמידי החכמים כדי להרגיל ולרומם את החקלאי, בעל הפירות, אל ההכרה שבכל אדם ישנו חלק א-לוהי, ובכל אדם, צדו הרוחני והשכלי דומה לחלק הכהונה שבאומה, כמו הכהנים הסמוכים למקדש ואוכלים משולחן גבוה. תלמידי חכמים דומים אף הם לכהנים, כיון שעוסקים דרך קבע בתורה. במעשר שני נפגש המגדל עם מקום המקדש המוכשר ומכשיר לעלייה ביראת שמים ובעסק התורה, כנאמר בספרי: "גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד".

ההתעלות אינה באה על חשבון או במקום ההתעסקות בחקלאות. נאמר בתורה "כל הימים", לומר שההתרוממות הרוחנית נמשכת גם בשעה שהחקלאי חוזר לאדמתו. כיון שהאכילה בירושלים היא "פרי הזמן" וגרעינו, פרי זה הוא תוצר של מאמץ. אך מלבד אכילתו הוא מכיל בתוכו גם את הגרעין להמשכיות, בה שואבים את רוח הקדש לכל השנה. ע"י כך לומד החקלאי לשמור על היחס הנכון בכוחות הנפש, ולקיים חקלאות מתוך עול יראת ה' ועסק בתורה. הכהנים עומדים במדרגה הזו תמיד, ומהם ניזונים כולם במשך השנה. אחת בשנה עולה החקלאי עם המעשר השני לירושלים ומתעלה בעצמו. אז נחשף מה נוצר וגדל במשך עונת הגידול והשנה, והוא יוצא אל הפועל בחברתם של הכהנים, בשמחה, בטהרה ובקדושה.

נראה, שהתחלופה בין המעשרות, אכן מתאימה. מתנות עניים נאמרו בין המועדות, ומבאר המדרש (תו"כ פר' קעה הל' יב):

"ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט". אמר ר' אוורדימס ב"ר יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים - פסח ועצרת מכאן ור"ה ויו"כ מכאן? אלא ללמד, שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו ביהמ"ק קיים, והוא מקריב עליו קרבנותיו לתוכו.

מפרש המלבי"ם (שם):

מפני שאחת מן הכוונות ותועליות הרגלים והחגים היה לפרנס כהני ה' והעניים, ששתי אלה סמוכים על שולחנו של מקום לפרנס. כמו שנאמר תמיד: אתה והלוי והגר והיתום, אמר שגם אחר הרגל מצוה עליך לפרנס העניים ממתנות הקציר. וזה במעלה אחת עם קרבנות ה' ברגל... וזה נוהג כל השנה, וגם כשהמקדש חרב. ומי שאינו מוציא חלק עניים, דומה כאילו מונע מלהקריב קרבנותיו בבית הבחירה.

מדברי המלבי"ם ניכרת ההשוואה שבין נתינת מעשר עני לאכילת מעשר שני. הכהנים והעניים הם שולחן גבוה, והנתינה להם היא כמו העלאה על שולחן ה'. ואף ניכרת עדיפות במעשר עני, מפני ששולחן עניים נוהג בכל השנה ובכל מקום.

הימצאות העני ותלותו בחסד, ללא יציבות כלכלית עצמאית, מעודדת אותו לסמוך על ה', שיסייע לכך שתקוים בו מצוות הצדקה. מי שנותן לו את הצדקה, מתחבר אליו, ודרכו מתחבר הוא אל השכינה. ההתקשרות אל העני דרך החיוב שבמצוה - "גדול המצווה ועושה" - יוצרת קשר קבוע, יציב וחזק, עד שדומה כאילו נתן לה', כאילו הקריב קרבן בביהמ"ק; להבדיל מצדקה שהיא רק נדיבות (עפ"י גור אריה לפסוק זה). אהבת העני, המובעת ע"י הנתינה, בונה את קשרי החברה ותכליתם, שהם ההיפך מאהבת הממון וההתבצרות אחרי חומותיו ומעמדו. ויש בדרך זו הליכה בדרכי ה', הן מצד המעשה, כשם שהוא "גומל דלים" (שבת קד ע"א), והן מצד ההכרה שחיינו הם "דלים וריקים" כלפי ה'.

וכן מצאנו עוד בגמ' (נדרים פא ע"א): 

שלחו מתם: הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה לישראל, שנאמר: "יזל מים מדליו" - מדלים שבהם תצא תורה.

מבעד לדברי חז"ל אלו ניתן לחדור אל נפשו של העני. תכונות העניות הןענווה, שפלות ונכונות לקבל השלמה מהחברה. באה האזהרה של חז"ל לסביבתו של העני, להתייחס אליו לפי הכישורים העצמיים שלו ללימוד תורה, מפני שמידות אלו הן בסיסיות ללימוד תורה. אין כאן ברכה או סגולה. יש כאן כישרון שמתברך ע"י המצב של העניות.

במצב האופטימלי מקרין העני ממידותיו ואז מתחברים אליו, ונהנים מהשפעתו, שהיא השפעה של ענווה וקבלה, נכונות לנתינה והתגדלות בתורה. ובזה הוא בונה את חלקו בחברה.

המהר"ל מפראג (נתיב התורה פ"י) משווה את העני לכהן גדול שנכנס לקדש הקדשים ביוה"כ בבגדי לבן. ולא מפני החטא שיש בבגדי זהב, אלא משום המעלה המיוחדת שיש בכניסה אל קדש הקדשים, שלה מתאימים רק בגדי לבן, שהם נקיים מהתלות בחומריות, ופונים לקבלה מהמקום הקדוש ביותר. העני בחברה דומה לכהן גדול בגלל המעלה והקרבה שיש לו אל התורה.

נמצא, שבעניות ובהתקשרות אל העני ישנן תכונות רוחניות-חינוכיות של מעשר שני: אכילה משולחן גבוה והתקרבות אל השכינה המכשירה להתעלות ביראת ה', וממנה לקנין בתורה ואהבתה, כמו העלייה והאכילה בירושלים.