מיהו עני

 א. שכר מינימום

שנינו (פאה, פ"ח מ"ח):

מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנים לו כאחת, הרי זה יטול... אין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול.

כיצד נתרגם למציאות ימינו 'מאתיים זוז'?

'מאתים זוז',כתב הטור (יורה דעה, סי' רנג):

יש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, שהיה להם קופה ותמחוי, והיו מחלקים מעשר עני בכל שנה, והיו נוטלים לקט, שכחה ופאה. לפיכך שיערו שמי שיש לומאתים זוזלא יטול,לפי שיכול לעבור בהם שנה... אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח. תדע לך, שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן, שאז אפילו אם יש לו חמישים זוז לא יטול... אלמא הכל לפי הענין.

וכך נפסק ב'שולחן ערוך' (שם, סעיף ב):

יש אומרים שלא נאמרו השעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס הוא ובני ביתו מהרווח, ודברים של טעם הם.

רוב הפוסקים השוו בין מעשר עני ומתנות עניים לבין צדקה (ראה עוד להלן), ולכן: מי שיש לו משכורת קבועה או מלגה או תגמולי ביטוח לאומי וכיוצא בזה, ויכולים להתפרנס מזה הוא ומשפחתו, אסור לו ליטול צדקה, ואין לתת לו צדקה. וכך נפסק בשו"ת 'שבט הלוי' (יורה דעה, סימן קכ וקכה, לסימן רנג סעיף ב).

ומהו הגדר של 'יכול להתפרנס'?

נראה כי קודם כל, תלוי הדבר באדם עצמו. היינו, אותו עני צריך לצמצם בהוצאותיו ובהוצאות משפחתו, ולבדוק האם אחרי צמצום הוצאות שאינן הכרחיות, הם יכולים לחיות ממה שהם מקבלים (משכורת, מלגה, קצבה, גמולים וכדומה). אם כן, אסור להם לקחת מן הצדקה.

אם אין הם יכולים לחיות ממה שהם מקבלים, גם אחרי צמצום ההוצאות, אזי עלינו לבדוק מהם 'מאתיים זוז' שקבעו חכמים. מדברי הטור למדנו (וכן מדין כתובת אישה) כי מאתיים זוז הוא הסכום שבעזרתו אדם יכול לחיות במשך שנה, ובתרגום למציאות ימינו נראה כי הוא שכר מינימום. בשנת תשע"א עומד הוא על 4300 שקלים לחודש. מי שמקבל סכום זה אסור לו לפשוט יד ולקבל מן הצדקה.

מי שמקבל פחות מסכום זה, אם יש לו כסף בבנק, או נכסים, פרט לבית שהוא מתגורר בו,  שערכם מעל 4300 שקלים כפול 12 חודשים, היינו 51600 ₪, אסור לו ליטול מקופת הצדקה.

ראוי לציין ש'מדד העוני' מן הבחינה ההלכתית, אינו זהה למדד העוני שמתפרסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מדד הלמ"ס אינו מייצג את רמת החיים המינימאלית, ולכן בוודאי שאין לקחת צדקה מן הקופה הציבורית על סמך המדד הנ"ל. 

 ב. גר בדירת יוקרה או נוסע במכונית מפוארת

 במסכת כתובות (סח ע"א) איתא:

תנן התם: אין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולא? והתניא היה משתמש בכלי זהב, ישתמש בכלי כסף. בכלי כסף, ישתמש בכלי נחושת? אמר רב זביד: לא קשיא, הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא, דאמר מאיסי לי, מטה ושולחן נמי אמר לא מקבלי עילואי? אמר רבה בריה דרבא: במחרשא דכספא. רב פפא אמר: לא קשיא, כאן קודם שיבוא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבוא לידי גיבוי.

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פ"ט הי"ד) פסק לדינא כשתי הדעות:

עני שצריך, ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב, אין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים? בכלי אכילה, שתיה, מלבוש ומצעים וכיוצא בהן. אבל... מגרדת או עלי וכיוצא בהם, מוכרם ולוקח פחות מהם. במה דברים אמורים? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה, מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פתוחים מהם, ואחר כך יטול.

כך עולה גם מדברי הרי"ף (דף כט ע"ב, בדפי האלפס):

כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעה, אין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו, אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה, אין נותנים אלא לאחר שימכור.[1]

וכך נפסק ב'שולחן ערוך' שם. נמצא כי ליטול מן היחידים מותר לו, גם אם לא ימכור את כלי הכסף והזהב הביתיים שלו; אבל על מנת ליטול מקופת צדקה ציבורית או מקרן של רבים, אזי אם יש מקום מגורים זול יותר (שכירות או קניה), מחייבים אותו לעבור אליו, ובתנאי שזהו מקום ראוי למגורים, ואחרים 'בני תרבות' מתגוררים באותו מקום. ונראה שהוא הדין גם לגבי מכונית: יש מקום לחייב אותו למוכרה, או לכל הפחות, לקנות מכונית זולה יותר, אם הוא מבקש צדקה מן הקופה.

והנה בשו"ת 'שבט הלוי' (סימן קכה) נכתב:

פתח בבית וכלי בית, וסיים בכלי בית לבד... ונראה משום דכלי בית לפעמים מוכר... מה שאין כן ביתו, נראה דלעולם אינו צריך למכור. וגם אם יש לו שלושה חדרים, ויכול לדחוק עצמו בשנים או פחות יראה דלא חייבוהו למכור, ודלא כמו שכתב בספר משנה ראשונה לפאה שם.

נמצא כי מחלוקת אחרונים לפנינו, האם יש לחייב את הרוצה ליטול מקופת הצדקה, לעבור לדירה קטנה או מרוחקת יותר. ונראה כי יש לחלק ולומר כי משפחה מרובת ילדים שגרה בחמישה חדרים, אין לחייב אותם לעבור לדירה קטנה יותר, כי יכולים לומר 'מאיס עלי', צפוף לנו. אולם לדוגמא, משפחה שיש לה שמונה חדרים וארבעה ילדים, בהחלט ניתן לחייב אותם לעבור לדירה קטנה יותר. או דוגמא נוספת: משפחה שיש לה דירת חמישה חדרים, אך הילדים גדלו, וכבר עזבו את הבית, ניתן לחייבם לעבור לדירה קטנה יותר, לפני שייטלו מקופת הצדקה.

כמו כן, ניתן לחייב משפחה לעבור לאזור מרוחק יותר ממרכז העיר, כי שם הדירות זולות יותר, כך יישאר להם כסף ולא יזדקקו לקופת הצדקה. אולם אם אותו אזור אינו מתאים להם מבחינת הרמה הדתית או התרבותית, או שהוא מרוחק מבית ספר חרדי או מבית ספר לחינוך מיוחד עבור ילדיהם, אזי יכולים לומר 'מאיס עלי'. אבל אם אין מניעה מצדדים אלו, נראה כי ניתן לכוף אותם לעבור לדירה זולה יותר, לפני שנוטלים מקופת הציבור.

ג. יש לו כסף ואינו יכול להשתמש בו

האם אדם שיש לו חסכונות, כגון בקופת גמל או קרן השתלמות, אך אינו יכול לקבלם לפני תום התקופה, נחשב עשיר, כיוון שיש לו ממון, או עני, כיוון שברגע זה הממון אינו בידו? ברור כי הוא נחשב עני, שהרי כרגע אין לו כסף. אלא שנחלקו תנאים (פאה, פרק ה מ"ד) אם הוא נחשב עני מוחלט או עני 'על תנאי':

בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט, שכחה, פאה ומעשר עני - יטול וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה.

ונפסק ב'שולחן ערוך' (שם, סי' רנג סעי' ד) כחכמים, ולכן יכול ליטול צדקה, ויש לתת לו צדקה מן הקופה, ואינו חייב להחזיר כשיקבל את כספו וירווח לו.

ד. יש לו תכנית חיסכון, אך יפסיד רווחים אם יפדה אותה

 אדם שיש לו תכנית חיסכון למספר שנים, יכול לפדותה קודם זמנה, אבל אז הוא מפסיד מן הרווח הצפוי. כלום יש לחייב אותו 'לשבור' תכנית חיסכון לפני שהוא מקבל מקופת הצדקה, או שיש לתת לו צדקה כדי שלא יפסיד מן הרווח?

במסכת בבא קמא (ז ע"א) איתא:

הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכרם, מאכילים אותו מעשר עני עד מחצה. והוי בה מר: היכי דמי? אי הוזל ארעתא דכולי עלמא, ודידיה נמי זל בהדייהו, אפילו טובא נמי ליספו ליה, דהא זול דכולי עלמא נמי (רש"י: ועכשיו אינו שווה מאתים). אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא, ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ? ואמר מר עלה: לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא, וביומי תשרי זל ארעתא דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי, זבין כדהשתא. עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל.

נמצא שאם, כאשר 'ישבור' את תכניות החיסכון, יהיה לו קרן כדי להתפרנס ממנה, אין נותנים לו צדקה; ואם לאו, 'שובר' את תכנית החיסכון, מתפרנס מן הכסף שיש לו, ומשלימים לו מקופת הצדקה.

לא כך עולה מן הרמב"ם (שם, פט"ז ההט"ז):

מי שהיו לו בתים, שדות וכרמים, ואם מוכרם בימות הגשמים, מוכרם בזול, ואם הניחם עד ימות החמה, מוכרם בשווים, אין מחייבים אותו למכור, אלא מאכילים אותו מעשר עני עד חצי דמיהם, ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה.

וכך נפסק ב'שולחן ערוך' (שם, סעי' ג). ולפי זה, לכאורה יש לתת לאדם צדקה מקופת הצדקה, מקסימום בשווי של מחצית הסכום שיש לו בתכנית החיסכון.

ברם, עלינו לברר מה נחשב 'מוכרם בזול'? כתבו האחרונים שזה כשיעור אונאה - שתות, היינו, ששית משוויו. לכן נדמה שכיוון שבשבירת תכנית חיסכון אין מפסידים כלל, אלא רק מקבלים פחות רווחים, ואם כן אין זה מוצדק  לא לפתוח את תכניות החיסכון ולגבות מקופת הצדקה. בפרט שהפסד הרווחים הוא הרבה פחות מששית הסכום, וכל שכן לפי דברי הרמ"א שם: 'ויש אומרים שאין מאכילים אותו, רק עד שיכול למכור קרקעותיו בחצי דמיהם'. וכיוון שיכול 'לשבור' את תכנית החיסכון כמעט בלא הפסד, חייב לעשות כן קודם שיגבה מן הצדקה.

נמצאנו למדים כי בדרך כלל, קודם שאדם רשאי להיות לעול על הציבור, עליו לרוקן את כספי חסכונותיו, ורק אז, אם עדיין אין לו פרנסה, יגבה מקופת הצדקה.