הפרשת מעשר עני במגזר החקלאי

דוגמא מעשית

מבוא

מצוה גדולה נפלה בחלקינו, לקיים הלכה למעשה בין יתר המצוות התלויות בארץ את מצות הפרשת תרומות ומעשרות לכהן, ללוי, מעשר שני, ומעשר עני. מצוות שלא זכינו לקיימן מזה כאלפיים שנה, וברוך ה', זכינו לעלות לא"י וליישב את עפרה ולבנותה, לזרוע ולטעת בה. לצערנו אין אנו נותנים בפועל את התרומות והמעשרות לכהן, משום שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה (רמב"ם הל' תרומות פ"ג ה"א), וכן אין אנו נותנים בפועל מעשר שני, שהרי צריך לאכלו בפני הבית בירושלים (רמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ב ה"א). את שאר הנתינות ללוי ולעני, ניתן לקיים כיום בא"י.

במאמר זה נבאר כיצד מפרישים בפועל מעשר עני בחלק מיישובי דרום הר חברון. באופן מעשי, לחקלאי שעוסק בכמויות גדולות מאוד של יבול, קשה מאד להפריש כמות שהיא 9% מהיבול, ולעיתים הוא נמצא נפסד ביחס להשקעה. כמו כן נראה מהי הדרך הטובה לקיים מצוה חשובה זו בלא לפגוע בעניים.

א. הפרשת מעשר עני

 תרומות ומעשרות צריך להפריש ולתת בכל שנה, באופן הבא:

תרומה גדולה לכהן: מדאורייתא - כל שהוא, ומדרבנן – עין יפה אחד מארבעים, עין בינונית אחד מחמישים, ועין רעה אחד מששים. (משנה תרומות פ"ד מ"ג). כיום מפני הטומאה מפרישים תרומה גדולה כלשהוא.

מעשר ראשון ללוי- עשירית מהיבול.

מעשר שני - לאחר ההפרשות לכהן וללוי,  בשנים א,ב,ד,ה, לשמיטה, יש להפריש עשירית, שהם   9%  מהיבול הראשוני – לעלות אותם לירושלים ולאוכלם שם.

מעשר עני- בשנים ג,ו, לשמיטה, במקום לתת מעשר שני, יש לתת מעשר לעניים, דהיינו 9% מהיבול.

לצערנו, כיום לא ניתן לקיים את מצוות מעשר שני, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"ב ה"א) שמעשר שני נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, אך אכילתו אינו אלא בפני הבית. לדאבוננו, אין לנו בית  המקדש ומזבח, ולכן בשנות א,ב,ד,ה, ניתן לקחת מטבע, ואת הקדושה שיש כ- 9% מהפירות של המעשר שני, להעבירן למטבע, והפירות יהיו חולין, ומותרים לאכלם.

מצות מעשר עני נוהגת גם כיום, מאחר שהיא איננה תלויה במקדש ומזבח, ועניים מצויים תמיד.  בשל המצב הכלכלי הקשה כיום, ניתנה לנו אפשרות ייחודית מן התורה לחזק את ידי העניים ולקיים מאמר הנביא: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו).

יש שתי אפשרויות לתת מעשר עני: א. לתת פירות לעני. ב. לתת את המגיע לעני בתורת הלוואה.  זאת ע"פ האמור בגמ' (גיטין ל ע"א), שמשערים את כמות הפדיון שאמורה להיות בשדה, ונותנים לעני מראש הלוואה כספית בשוויו הצפוי של מעשר עני, ולאחר מכן במקום שהפירות יינתנו לעני ינכו את שווים על חשבון ההלוואה שניתנה לו עד שבסיום ההפרשות יימחק חובו של העני.

לכאורה ישנה עדיפות לתת לעני את הפירות עצמן, על פי הנזכר בגמרא (תענית כג ע"ב) באבא חלקיה שבאו אליו ת"ח לבקש על צרת עצירת הגשמים, וטרם שבקשו  הזדרז לעלות עם רעייתו לעליית הגג להתפלל, אבא חלקיה עמד בקרן זוית אחת, ורעייתו בקרן זוית אחרת, וחכמים הבחינו שאף ששניהם התפללו וירדו גשמים, הענן קדם ועלה בקרן זוית של רעייתו ואח"כ בשלו, וכששאלוהו לפשר הדבר, השיב שהאשה מצויה בבית ועל כן מי שמהנה את העניים קרוב יותר – העני יוצא מהבית שבע לאחר שסעד, ואילו הוא אבא חלקיה שנמצא מחוץ לבית נותן כסף, ועדיין טירחה מרובה עומדת בפני העני, לקנות, להכין, לבשל, וכיון שגדולה הנייתה, זכתה לכך שהענן קדם ובא מהזוית שלה ולא מהזוית שלו. מכאן שהעדיפות הראשונה היא לתת לעני את הפירות בלא שטרח.

ב.  הפרשת מעשר עני ביישובי דרום הר חברון

נדגים את דרך הפרשת מעשר עני בקטיף בצל. משך זמן הקטיף הוא כשבועיים. הבצל נקטף בשטח, ומשם –ישירות לשוק לצרכן ללא צורך להעבירו לבית אריזה לשם  מיון, שטיפה וכדומה. ב"ה, בעת זמן הקטיף, נמצא אדם יקר שעוסק במעשי חסד, ומאכיל עניים קבועים במשך כל השנה. לשמחתנו, התאפשר לנו  להעביר אליו את הפירות בלא הוצאות מיוחדות, וכיון שהבצל אינו רך, ואין חשש שיתקלקל בשטח, הצטברה כמות שיכולנו להעביר אחת לכמה ימים, כך שהחקלאי יכל לעמוד בנתינה ועניים קיבלו את הפרי  מוכן. התברר שגבאי הצדקה מעדיף לקבל פירות ולא כסף, דבר החוסך לו זמן רב.

כמו כן בחלקת המו"פ (מחקר ופיתוח) ישנם בקבוקי  יין – שארגון צדקה שמח מאוד לקבל את היין ולא כסף, במיוחד שמדובר ביין משובח מאוד.

אך מאידך, ישנם גידולים שונים מבצל ומיין, אותם אי אפשר להשאיר בשטח, ויש צורך לקחתם מהשדה ישירות אל בית האריזה, כיוון שבשטח הם עלולים להתקלקל.  לדוגמא, נקטרינות ופירות כעין אלה. העני צריך לטרוח ולהביא בכל יום משאית, וכלי עבודה נוספים על מנת לקחת את הפירות, וכך ההוצאה הכספית גדולה עבורו. הדבר לא פשוט גם לעני וגם לחקלאי, ויש להעדיף את ההלוואה בכסף מאשר נתינת פירות.

בימי קדם, נראה שמצוות נתינת מעשר עני הייתה קלה יותר מאשר היום – בעבר האדם היה מעבד את חלקת אדמתו, ממנה היה ניזון לצורך פרנסת ביתו. החלקה היתה, מן הסתם, מושקעת במיעוט הוצאות, כך שמייד אחרי הקטיף הפרישו  מעשר עני ונתנו לעני או לגבאי הצדקה שטיפלו בנתינה, או שהשאירו בשטח, ובאו עניים ולקחום.  אך כיום, כמעט בכל המגזרים, הכל עובד "בגדול" ולא בקטן, וכיון שכך מדובר במספרי דונמים גדולים מאוד, במטרה להביא יבול מירבי, אך בד בבד ההוצאות גדולות מאוד והחקלאי מתבקש לתת 9% מהיבול, וקורה לעיתים, שהוא יוצא בהפסדים גדולים, וגם כאשר החקלאי מאוד רוצה לתת מעשר עני, כשמתברר שזה כרוך בהפסדים גדולים הוא אינו מסוגל לעמוד בנתבע ממנו, וברור לכל שאין מטרת המצוה לחזק את העני ולמוטט  את החקלאי.

כדי להמחיש זאת בפועל, נדגים זאת בקטיף של דונם אחד נקטרינות שאמור להיות בקיץ זה[1].

 ההוצאות לדונם עד לקטיף הן 4953 ₪. ההוצאות כוללות: מים, השקיה, מחשב, דשן, חומרי- הדברה, ריסוסים מן האויר, גיזום, דילול ועוד.  בנוסף לכך יש עוד הוצאות שהן תלויות-יבול, דבר התלוי ביבול עצמו, בקטיף, במיון, בקירור, בחומרי אריזה, בהובלות, סה"כ לדונם 4095 ש"ח.  סה"כ ההוצאות הם:   9,048 ש"ח.

שווי הפרי המשוער הוא 3.30 ₪ לק"ג. ומשוער לפי היבול בשנים האחרונות שדונם זה יניב 3500 ק"ג. אם כך הפדיון נטו לדונם אחד הוא: 11550 ש"ח .

כאמור ראינו לעיל , שעיקר מצוות מעשר עני הוא 9% מהפדיון הראשוני. הוי אומר ש-9% הוא 1040 ש"ח. עומד החקלאי בפני דילמה לא פשוטה, משום שהיו לו הוצאות גדולות, כמו שמנינו לפני כן. אם נוריד את ההוצאות מהפדיון הכללי, נקבל שהתמורה שלו לדונם – רווח לאחר ההוצאות הוא 1002 ש"ח, כפי שמופיע בטבלא א'. ומצוה עליו לתת מעשר מהפדיון הראשוני 1040 ש"ח, כאשר הרווח שלו הוא בסה"כ 1002 ש"ח, אם כך יצא שהוא בהפסד של 38 ש"ח, והוא מממן מכיסו את העני. זו דוגמא אחת, ישנם מקרים בגידולים מסויימים שההוצאות הם כל כך גדולות, וההפסדים הם גדולים לדונם, מעבר להפסדים שנוצרים לעיתים כתוצאה מפגעי- טבע.

עומד החקלאי בפני דילמה, שמח הוא לתת את המעשר, אך בלא שיתמוטט כתוצאה מכך, דבר הגורם לעיתים לא להתמודד עם מצוה חשובה זו ולא להפריש כלל וכלל. ואם הפריש רק תרומה גדולה ותרומת מעשר בלא מעשר עני הרי הפירות עדיין טבל לדעת הרמב"ם (בהלכות מאכלות אסורות פ"י  ה"כ), טבל הטבול למעשר עני אינו במיתה רק בלאו וחייב מלקות, וכן דעת הראב"ד. (עיין מנחת חינוך מצוה תעד).             

 מאחר ורצוננו להפריש מעשר עני וע"מ שהעני יקבל את חלקו ושהחקלאי יוכל לעמוד בזה ולקיים את המצוה, חישבנו את הפירות לפי סוג ב'.  בסוג א' שווי הפרי היה משוער ב- 3.30 ₪ לק"ג, ואילו בסוג ב' מעורך שוויו ב- 1.10 ₪ לק"ג. שווי הפרי מוערך כאשר מגיע לבית האריזה, שזה כולל: אריזה, מיון, קירור, הובלות. ע"מ למעט בהוצאות ניתן לומר לעני שיגיע אל השדה, וייקח את הפרי מהשטח.  שוויו בשטח, מבלי לכלול אריזה וכו', מוערך  בכ- 44 אגורות לק"ג, ואם נכפיל את כל זה בכמות היבול שהיא- 3500 ק"ג , נקבל שהפדיון הינו 1540 ש"ח. 9% מהפדיון הינו 138.60 ש"ח.  אם נתבונן בנתון זה ביחס ליבול הראשוני – 11550 ש"ח, 138.60 ש"ח הינם 1.2% מהפדיון הראשוני.

אמנם יש חיסרון בשיטה זו ואינו לכתחילה אלא בשעת הדחק, משום שנתינת הפירות מסוג ב' נחשבת מן הרע על היפה, ולכתחילה אסור לתת מן הרע על היפה , כפי שנאמר בסוף פרשת קורח: "בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב) -  "מן הטוב שבו" (אבן עזרא). וכן הובא במשנה (תרומות פ"ב מ"ו): "תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה , ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה". ואע"פ שדין זה נאמר בתרומה גדולה, נוהג הוא בשאר מעשרות, וכן כתב הרמב"ם (הלכות מעשר פ"א ה"ז), וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' עב): "כל שאמרנו בתחילת תרומה אין תורמין מזה על זה, כך במעשר אין תורמין מזה על זה". אם כן לכתחילה יש לתת פירות מסוג א' ולא מסוג ב', וכתב השו"ע (שם, סעי' נב) "אין תורמין אלא מן היפה ונראה לי כיום כיון שהתרומה הולך לאיבוד אין להקפיד בכך, אבל במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך"[2] .

אלא שבכל אופן, נראה שכיום סוג ב' אינו נחשב מן הרע על היפה, ואינו בהכרח נחשב לפרי גרוע שאינו ראוי לאכילה, משום שאחד מדרכי המסחר להביא לצרכן פרי גדול ויפה שיש בו גם כדי להשביע את עין הצרכן, ואילו פרי קטן (50, 55) אע"פ שהוא פרי טוב וראוי לאכילה לכתחילה – נחשב לסוג ב', משום שנראה קטן ואין בו כדי למשוך את עיניו של הצרכן.  וכן מדרכי המסחר להוציא לשוק פרי שאינו בשל לחלוטין, ע"מ שיגיע לידיו של הצרכן כפרי בשל ולא כמוש, ובמידה והוא כבר בשל ורך מאוד, נחשב לסוג ב', וכן די בשריטה קטנה בפרי שיחשב כסוג ב'.  א"כ נראה, לענ"ד, שנתינה מסוג ב', לא נחשבת מן הרע על היפה, אלא מן היפה על היפה יותר. אלא שאף בזה לכתחילה יש להביא מן המשובח יותר כפי שהובא (ברכות ל"ט ע"ב): "הביאו לפניו פתיתין ושלמין, רב הונא מברך על הפתיתין, ר' יוחנן  שלימה, שהוא מצוה מן המובחר".  מדובר בברכת הלחם, כאשר יש פרוסה ופת שלימה, מה קודם לברכה, לדעת רב הונא- פרוסות אע"פ שאינן שלימות, ולדעת ר' יוחנן- מצוה מן המובחר לברך על דבר שהוא שלם, והובא בראשונים שהלכה כר' יוחנן, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קסח סעי' א).  וכתב המרדכי (ברכות אות קכט) בשם הר"מ, שהוא הדין, אם שתים שלימות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, דמברך על הגדולה, וכן כתב הגהות מיימוניות והובא להלכה בשו"ע (שם סעיף ב)[3] .

לסיכום:

ניתן בשעת הדחק בגלל ההוצאות הגדולות של החקלאי, במקום לתת 9% מעשר עני מהפדיון הראשוני, לתת +1% ע"מ שהחקלאי יוכל לקיים מצוה חשובה זו, וגם שהעני לא יפסיד, בהתחשב לפי תמחיר של פירות סוג ב', בלא לכלול הוצאות אריזה, אלא כפי שווים בשטח.