הפרשת תרו"מ על ידי גבאי צדקה - חלק ב'

דברי הרא"ש אינם משתמעים לשתי פנים ונראה שכך הוא למד גם בדעת ר"ת.

וכך גם הובא בשו"ת מהרי"ק (שורש ה).

וכך נפסק בטור (יו"ד סי' רנט), וכך נקט הש"ך (שם ס"ק א) שגם לגבאי-צדקה מותר לשנות מצדקה לצדקה. ורק כאשר גבו צדקה עבור אדם מסויים לא ניתן לשנותה לייעוד אחר.  

לכאורה מוכח שאם יש לגבאי סמכות רחבה לשנות ייעוד של כספי צדקה, כ"ש שיש לו בעלות לתקן אותם לאכילה. אך עדיין יש לחלק ולומר עם כל האפשרות שלו לשנות מצדקה לצדקה יתכן שזה רק חלק מהאפשרות הרחבה שנתנו לו חכמים, אך אין זאת אומרת שיש לו כאן בעלות לענין זה וממילא אין להקיש מכך ליכולת להפריש תרו"מ. משום כך לפי האמור יתכן שלאותם דעות בפוסקים שהובאו לעיל שלא ניתן להפריש תרו"מ שלא על ידי הבעלים או על ידי מי שנתמנה כשלוחם להפריש, הוא הדין כאן. או שההפרשה תיעשה על ידי החקלאים או שכל חקלאי ימנה את הגבאי כשליח להפריש בעוד שהפירות בבעלותם, לפני שהוא זוכה בפירות עבור הנזקקים.

ונלענ"ד שניתן להביא ראיה מפורשת שהגדרת הגבאי כ"יד עניים" נותנת באפשרותו סמכות להפריש תרו"מ, מדברי הרשב"א (ב"מ שם ד"ה ושדה לאחד) שביאר כמו הראשונים שהבאנו לעיל שיכולתו של ר"ע לזכות עבור העניים היא משום שהוא "יד עניים". אלא שהרשב"א הוסיף והשווה אותו לסמכות של האפוטרופוס ברכוש היתומים, וז"ל הרשב"א (שם):

"ושדה לאחד ומטלטלים לאחר לא קני ושאני ר"ע דיד עניים הוא כלומר גזבר הקדש הוה וידו כידם, ומינה דיד אפוטרופוס כיד יתומים...".

הרשב"א הישווה את דין אפוטרופוס לדין גבאי עניים, ולדעתו כמו שהגדרת "יד עניים" קיימת ביכולת הקנין המיוחדת של גבאי צדקה עבור היתומים, כן קיימת הגדרה מקבילה ביחס לאפוטרופוס הנקראת "יד יתומים" המאפשרת לו לזכות עבורם בדיוק כמו שגבאי צדקה זוכה עבור העניים. הוספה זו שמוסיף הרשב"א היא המשך לשיטתו בה הוא מבאר את יכולת הפרשת תרו"מ על ידי האפוטרופוס עבור היתומים, כפי שיתבאר.

ה. הפרשת תרו"מ על ידי אפוטרופוס

הגמ' (קידושין מא ע"ב) מיעטה את יכולת הפרשת תרו"מ על ידי אפוטרופוס על פי דרשת הפסוק: "כן תרימו גם אתם" "אתם - ולא אפוטרופסין...", כלומר, כיון שהאפוטרופסין אינם הבעלים הרי שאינם יכולים להפריש תרו"מ מנכסי היתומים. על כך הקשה הירושלמי (תרומות פ"א ה"א) שלכאורה דרשה זו סותרת את דין המשנה (גיטין פ"ה) שבה נאמר שהאפוטרופוס חייב לעשר את נכסי היתומים, וז"ל הירושלמי (שם):

"אתם ולא אפוטרופסין, והתנינן יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהן אפורטרופין חייבין לעשר פירותיהן....".

ומתרץ הירושלמי: "...חברייא אמרין כאן באפוטרופוס לעולם כאן באפוטרופוס לשעה. רבי יוסי בעי אם באפוטרופוס לעולם בהדא תנינן מוכר מטלטלין וזנן, אבל לא קרקעות, אלא כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן...".

ופירש הפני משה (שם ד"ה אלא) שמסקנת הירושלמי שהיכולת של האפוטרופוס לעשר פירות של יתומים מוגבלת רק ליתומים קטנים כיון שאין להם דעת אך אם באמת היתה להם דעת, לא היתה ביד האפוטרופוס יכולת להפריש עבורם תרו"מ.

חילוק אחר ליישוב הסתירה מובא בגמ' גיטין (נב ע"א) שם נשנתה משנה זו וז"ל הגמ' (שם):

"ורמינהו אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופין אתם ולא התורם את שאינו שלו, אמר רב חסדא לא קשיא, כאן להאכיל כאן להניח...".  

ופירש רש"י (שם ד"ה להאכיל) שבסמכות האפוטרופוס להפריש תרו"מ עבורם, רק מדברים המיועדים לאכילתם המיידית. אבל אינו רשאי להפריש מנכסיהם כאשר אין הם צריכים לאכול מהם באותו זמן.

אף שלשון הדרשה "אתם ולא אפוטרופין", יכולה להתפרש גם כדיעבד. אין בדברי רש"י התייחסות מפורשת לדין ההפרשה בדיעבד על ידי האפוטרופוס. אולם התוס' רי"ד והריטב"א (שם) ביארו שכיון שהוא אינו בעלים של הפירות אינו יכול להפריש תרו"מ, אלא שכאשר הוא צריך להאכילם הפקיעו חכמים את היתומים מנכסיהם על פי הכלל "הפקר בי"ד הפקר" ומכח זה איפשרו לאפוטרופוס להפריש תרו"מ עבורם. אולם כאשר מדובר בפירות שאינם לצורך האכלת היתומים, לא הפקירו חכמים את נכסיהם, ולכן ההפרשה לא תופסת אפילו בדיעבד וביחס לכך נאמרה הדרשה: "אתם ולא אפוטרופסים".

וכך כתב גם הרשב"א בפירוש ראשון וז"ל (שם נב ע"א ד"ה מתני' יתומין):

"ואוקימנא לה בגמ' להאכיל אבל לא להניח, ומשום הפקר ב"ד שהפקירו את הפירות לגבי האפוטרופוס לתקנת היתומין ומשום חייהן, אבל להניח אין בו משום תקנת היתומין, ולפיכך לא הפקירום לכך...".

לפי זה הדרשה של הסיפרי שהובאה בירושלמי (תרומות פ"א ה"א): "אתם ולא אפוטרופין" היא דרשה גמורה והיא מדין תורה.

אפשרות נוספת הביא הרשב"א שדין האפוטרופוס בנכסי היתומים כדין הבעלים לענין יכולת ההפרשה, אלא שחכמים תיקנו שלכתחילה לא יפריש על מנת להניח בכדי שלא ייגרם להם הפסד. ונראים הדברים שהוא נוטה דוקא לאפשרות זו, וז"ל הרשב"א (שם):

"...אי נמי, איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומין, אלא כדי שלא ייראה כמזלזל בנכסי היתומין שמא לא ידקדקו יפה בדבר, אסרו להן לתרום כדי להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה. אבל להאכיל העמידוה אדיניה, וכדרך שאמרו באין מוציאין עבדין לחירות כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומין. וכמו שכתבנו בפרק השולח משמו של רבינו תם ז"ל".

לפי הפירוש השני של הרשב"א הרי שהאפוטרופוס נחשב כיד של היתומים. רק שחכמים לא היו מעוניינים שהוא יעשה ככל העולה על רוחו בנכסי היתומים, והורו לו שלא יפריש פירות של יתומים שאינם מיועדים לשימוש. לפי ההסבר השני של הרשב"א בכל מקרה שהוא יפריש תרו"מ יחולו המעשרות בדיעבד. ועי' למהדיר של חידושי הרשב"א (גיטין שם הוצאת מוסד הרב קוק) שהזכיר בהקשר זה את דעת הרשב"א (נדרים לו ע"ב ד"ה הא) הסובר שלא ניתן להפריש תרו"מ עבור אדם אחר שלא בשליחותו אלא אם כן אינו מחסיר מבעל הפירות כלום זאת על ידי שהפירות המיועדים לכהן וללוי הם של האדם שמפריש בפועל את התרו"מ וזה מועיל מדין "זכין לאדם שלא בפניו". בכל זאת בנוגע לאפוטרופוס סובר הרשב"א שניתן לתקן את פירות היתומים כאשר גם התרומות והמעשרות הם מפירותיהם, ופשוט שהדבר מועיל רק משום שלדעתו האפוטרופוס הנחשב "יד יתומים" כמוהו כבעלים של הפירות.

הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"י) פסק את אפשרות ההפרשה של האפוטרופוס בסתמא אך לא הביא את אחד מהחילוקים הנ"ל וז"ל:

"...והאפוטרופין תורמין נכסי יתומים".

מאידך בהל' נחלות (פי"א ה"ט) הביא הרמב"ם את החילוק בין להאכיל ובין להניח. וכתב על כך המהר"י קורקוס (שם ד"ה ודין אפוטרופוס), שלדעת הרמב"ם האפוטרופוס הוא בעצם כעין יד יתומים ומשום כך בסמכותו להפריש תרו"מ בכל מקרה מדאורייתא ולכך כתב בסתמא בדיני תרומה: "והאפוטרופין תורמין נכסי יתומים".

אלא שמדרבנן יש תקנה שלא יעשר את נכסיהם כאשר אינם מיועדים לאכילה. משום כך כאשר עסק בתקנת המיוחדות שתיקנו לטובת היתומים הזכיר חילוק זה. אולם בדיעבד זה תמיד תופס.

לעומתו הכס"מ (שם ה"י) הבין שהרמב"ם אכן מחלק בין להאכיל ובין להניח אך לא כפי שכתב המהר"י קורקוס אלא שהרמב"ם סמך על החילוק שכתב בהל' נחלות. לפי דבריו משמע שהדרשה ש"אתם ולא אפוטרופסין" היא מדינא ומשום כך החילוק בין להאכיל ובין להניח הוא חילוק מדין תורה.

אמנם הש"ך בנקודות הכסף (יו"ד סי' שה ד"ה ט"ז ס"ק יא) כאשר דן ביכולת ב"ד לפדות יתום קטן הזכיר את הדיון לגבי מעמדו של האפוטרופוס, ולמד בדעת הרמב"ם כדברי המהר"י קורקוס (הל' תרומות פ"ד ה"י) שהזכרנו לעיל, שלא כסברת הכס"מ.

השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' לח) הביא להלכה את לשון הרמב"ם וז"ל:

"אפוטרופסין תורמין נכסי יתומים", וביאר הט"ז (שם ס"ק כב) שהכוונה להפריש על מנת להאכיל ולא שמותר לו להפריש בכל מצב. וז"ל:

"נכסי יתומים, בפרק הניזקין אמרינן בזה דוקא להאכילם אבל לא להניח וכן כתוב בסמ"ג (סי' קלד) וכן כתב בכס"מ שהרמב"ם לא הוצרך להביאו לפי שסמך על מה שכתב בהל' נחלות".

ויש לציין שכאן גם הש"ך (שם ס"ק סח) הביא את חילוקו של הכס"מ והט"ז, וז"ל:

"...ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופוסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה, הכי אמרינן בגיטין דף נב וכ"כ העט"ז".

וכן נקט גם הגר"א בביאורו לשו"ע (שם ס"ק פז).

דבר נוסף שנתון במחלוקת הוא עד כמה מוגבל האפוטרופוס לעשר פירות שאינם מיועדים לאכילה על ידי היתומים. לדעת הרמב"ם (פי"א ה"ט) אף אם הוא מוכר פירות של היתומים לאחרים אינו יכול להפריש מהם תרו"מ כיון שאין הם נאכלים על ידי היתומים, ואף שבדרך כלל אסרו חכמים למכור פירות טבל במקרה זה התירו. וכך לשון הרמב"ם (שם):

"...אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי שיניחו הפירות מתוקנין אלא ימכרו אותן טבל והרוצה לתקן יתקן".

אולם הראב"ד (בהשגות שם) חולק וסובר שאין למכור טבל גם במקרה זה וז"ל:

"א"א אין הדעת נוחה מזה שיהא האפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם בנכסי היתומים. אבל יניח המותר על מזונותיהם לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתם. ואחר ימכור והטעם, שאינו שליח אלא לצורך שעה".

נראה פשוט שלכל הפחות גבאי צדקה יכול להפריש תרו"מ מהפירות שזכה עבור העניים לכו"ע משום שדינו כמפריש על מנת להאכיל, מצב שמועיל לכו"ע באפוטרופוס המפריש לצורך היתומים. אולם נראה שסמכותו של גבאי צדקה לענין זה רחבה יותר מהאפוטרופוס, כפי שיתבאר.

ו. הפרשת תרו"מ על ידי גבאי צדקה

המפרשים שהבאנו לעיל הסוברים שאפוטרופוס שהפריש להניח אין ההפרשה חלה בדיעבד, ס"ל כך משום שבאופן עקרוני אין לו שום בעלות בנכסי היתומים, על פי המיעוט: "אתם ולא אפוטרופסין", ואינו נחשב כ"יד יתומים", אלא רק כממונה על נכסיהם, ולכך יש צורך בכלל "הפקר בי"ד הפקר" לאפשר לאפוטרופוס לעשר את פירות היתומים על מנת להאכילם.

אולם לגבי גבאי צדקה מקובלת על כלם הגדרת הגמ' (ערכין ו ע"א, ב"מ יא ע"ב) שהוא נחשב "יד עניים". אף שגם הגדרה זו מוגבלת, ותחום סמכותו של הגבאי לשנות מצדקה לצדקה נתון במחלוקת כפי שהבאנו לעיל. אך פשוט שכל פעולה שאין בה שינוי-ייעוד במטרה שלשמה נתרם הכסף או הפירות אלא היא פעולה לתועלת העניים פשיטא שביכולתו לעשות כן לכו"ע. ויש להוכיח זאת מדברי הגמ' על רבי ינאי שהיה גבאי צדקה ולקח את הכסף בהלוואה לעצמו והתבאר בגמ' (שם) שהתירו לרבי ינאי לעשות כן כיוון שזה לטובת העניים שכן יכול היה על ידי כך לאסוף כסף נוסף לעניים בטענה ש"הקופה ריקה". משום כך נראה לענ"ד שלכו"ע ביכולתו של גבאי צדקה להפריש תרו"מ מפירות שניתנו לו לחלקם לנזקקים. כיון שכך זכותו להפריש כפי ראות עיניו מן היפה וכדו', וכיון שהדבר בסמכותו מדין בעלות נלנע"ד שזו גם חובתו שלא להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

מאידך אם לא נגדיר את הבעלות שלו כבעלות גמורה כמו הפירוש השני ברשב"א לגבי אפוטרופוס, לא ניתן להשוות את גבאי הצדקה המחלק פירות לנזקקים לדינו של אפוטרופוס שהתירו לו להפריש על מנת להאכיל כיון ששם המדובר ביתומים קטנים שאינם יכולים להפריש תרו"מ מה שאין כן בגבאי צדקה אי אפשר לומר שהאנשים המקבלים את הפירות לא יכולים להפריש בעצמם.

סיכום

לכתחילה במקרים רגילים רצוי שהפרשת תרו"מ תיעשה על ידי הבעלים של הפירות או בשליחותם. בדרך זו יש תועלת כיון שבהפרשה המסתמכת על מינוי שליחות המיפה את כוחו של המפריש להפריש כפי ראות עיניו אין חששות שההפרשה לא תתפוש לאחר מכן, אם הפרישו יותר ממה שרצו הבעלים.

 אולם בגבאי צדקה נראה שניתן להסתמך על כך שהוא "יד עניים" ובשל כך הרי הוא כבעלים עצמם וביכולתו להפריש תרו"מ מהפירות המיועדים לצדקה.

כיון שכך גם אם ימנו אותו החקלאים כשלוחם להפריש תרו"מ הרי ברגע שהוא זוכה בפירות, שליחות זו אינה מעלה ואינה מורידה כיון שברגע שהגיעו הפירות לידו הם ממון עניים.

משום כך נראה שהוא גם מחוייב לעשות כן כיון שאם הדבר בסמכותו, הרי שאסור לו לתת לאנשים שאליהם מיועדים הפירות דבר שאינו מתוקן, כפי שאסור למכור או לתת פירות טבל השייכים לו.

למעבר לחלק א'